ברית הדחויים • הליכוד והחרדים לאחר עידן מנחם בגין

בתקופה של אחרי שלטונו של מנחם בגין, היו החרדים לראשונה ללשון מאזניים, ויכלו לקבוע בעצמם את גורלן של ממשלות וקואליציות. בכך, בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה, נאלצו ראשי המפלגות להקשיב לצרכים המיוחדים של הציבור החרדי ולהחליט אם להיענות להם או לדחותם בקש.

עד היום ישנו ויכוח גדול בנושא האם התייצבותם של המפלגות החרדיות לצד זה או אחר של המפה הפוליטית היה מעשה נבון, האם בעקיפין מצב זה לא גרם לשנאה ולהסתה כנגד הציבור שאותו הם באים לייצג? ואולי אכן היה עדיף המצב הקודם ב-30 שנות שלטון מפא"י שבהם המפלגה החרדית שהייתה - תמיד נשארה בחוץ, וכל מה שכן הצליחו להשיג היה על ידי עבודת שתדלנות מאומצת.

בכדי להבין ולנסות לענות על שאלות אלו, המשכנו בסקירה המרתקת על המהלכים הפוליטיים שהתהוו בתקופה זו של שנות השמונים וראשית שנות התשעים, כתבה שניה בסידרה.

פרישתו של מנחם בגין

בישיבת הממשלה ביום ראשון ה-28 לאוגוסט 83 הפתיע ראש הממשלה מנחם בגין את שריו ובעצם את העם בישראל, והודיע כי "אינו יכול יותר" והוא מתכוון לפרוש מתפקידו.

בניגוד לסגן ראש הממשלה ושר השיכון דוד לוי, שבפאתוס האופייני לו הודיע לבגין עוד במהלך ישיבת הממשלה שלא ידאג וכי "יש לו יורש" כשהוא מכוון לעצמו כמובן... שר החוץ דאז יצחק שמיר העדיף לעשות את העבודה בשקט, בתחילה הוא אמנם פנה ללוי והציע לו עסקה לפיה הוא ימונה שוב לסגן ראש הממשלה אך עם סמכויות נרחבות, וכך תיחסך ההתמודדות ביניהם, אך לוי שהיה בטוח בניצחונו כפי שהצהיר לא פעם - סירב.

בהתמודדות בתוך מרכז הליכוד הביס שמיר את דוד לוי ב-59% מול 41% וכך היה למועמד הליכוד לרשת את מנחם בגין, בגין בהגינותו לא התפטר מיד כדי שלא להשאיר את המערכת בוואקום שלטוני, אלא המתין עד לבחירת מחליפו על ידי התנועה, ורק ב-15 לספטמבר שלח לנשיא דאז הרצוג את התפטרותו, שנכנסה לתוקף כעבור מספר ימים, וב-10 לאוקטובר הציג שמיר את ממשלתו החדשה והפך לראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל.

יצחק שמיר

דמותו של יצחק שמיר הייתה ונותרה עד היום בגדר תעלומה, הוא היה רחוק מלהיות כריזמטי או בעל כושר ריטורי מבריק, ובניגוד גמור לקודמו מנחם בגין, הוא היה מכונס ושקט יותר. סמלו המסחרי של שמיר הייתה קומתו הנמוכה והליכתו הנמרצת שהשרו תחושה של אדם נחוש ועיקבי, כשהיו מגיעות אליו ידיעות - אפילו מרעישות במיוחד - הוא היה פוטר אותם באמרתו הידועה "נו טוף..." מה שיריביו ראו כזלזול והתנשאות, אך תומכיו זיהו דווקא כמעלה, וכהוכחה לכך ש'יש כאן מנהיג שלא מתרגש מכלום, ובטוח בצדקת דרכיו'.

הקריירה הארוכה של שמיר לא בהכרח הייתה אמורה להוביל אותו אל כס ראשות הממשלה, כידוע שמיר שימש כאחד משלושת החברים שהרכיבו את ה"טרויקה" – ההנהגה המשותפת – של ארגון הלח"י, בימים של אחר מות מנהיגם הנערץ אברהם שטרן – יאיר,. לאחר הקמת המדינה, כיתר חבריו, מודר שמיר מכל פעילות מפלגתית, ואפילו בתנועת החרות שהייתה הממשיכה הטבעית של יוצאי המחתרות שהתנגדו ל"הגנה" לא נמצא להם מקום, כך פנה שמיר לעסקים פרטיים.

לאחר תקופה פגש בו ראש המוסד המיתולוגי איסר הראל, והציע לו להצטרף לארגון, שלא כבצבא ובשדה הפוליטי - המשרות בארגוני המודיעין כן היו פתוחות בפני יוצאי האצ"ל והלח"י, וכך מצא את עצמו שמיר חוזר לימיו הטובים והתקדם בסולם הדרגות בתוך המוסד עד לדרגת ראש אגף "מפרץ", היחידה למבצעים מיוחדים [כיום יחידת "קיסריה, מ.ב.], לאחר פרישתו מהמרוץ ולאחר כמה ניסיונות נפל להתארגנות פוליטית עצמאית, השתלב שמיר בתנועת החרות ונבחר מטעמה לראשונה לכנסת השמינית בשנת תשל"ד.

תפקידו הראשון בתנועת חרות היה ראש מחלקת הארגון, ובתפקיד זה ביסס את הקמת הסניפים הרבים של המפלגה ברחבי הארץ, מה שהיווה את התשתית הראשונית לניצחון בבחירות הבאות, כחלק מפיתוח הסניפים וחיבורם של החברים למרכז העצבים של המפלגה, הגה שמיר רעיון לבטל את שיטת הוועדה המסדרת שקבעה באופן עצמאי את סדר הרשימה לכנסת, ולהעבירה לבחירה ישירה על ידי כלל חברי המרכז, בגין שהקפיד על שליטה מוחלטת במפלגתו התנגד נחרצות לשינוי מהותי זה, ושמיר ניצל את ישיבת המרכז שנערכה ללא השתתפותו של בגין בשל התקף לב שעבר, ובמחטף קצר העביר החלטה זו, בגין כעס מאוד על האקט המנהיגותי של שמיר והמתין לשעת כושר להיפרע ממנו, ובהקמת ממשלתו הראשונה גמל לו על כך ודחק אותו משולחן הממשלה לעבר תפקיד יו"ר הכנסת.

שלא כמו היום, כאשר תפקיד יו"ר הכנסת מהווה מקפצה וקידום לתפקיד משמעותי יותר, אז היה מקובל שתפקיד זה היה התחנה האחרונה והמכובדת של פוליטיקאים לפני ירידתם באופן סופי מהמסך, וכך אכן היה נראה שיקרה גם עם שמיר, שנכנס לתפקידו זה בגיל 62 וכבר היה נראה לקראת סוף הקריירה שלו.

את תפקיד יו"ר הכנסת מילא שמיר בתקיפות ובממלכתיות, ולמרות עמדותיו האישיות נגד הסכמי קמפ דיוויד והנסיגה מסיני, ניהל את הדיונים בכנסת בעניינים אלו ביד רמה, ובעצמו נמנע בהצבעה על חוקים אלו. אולי בשל כך, לאחר פרישתו של שר החוץ דאז משה דיין מתפקידו, ולאחר שבגין עצמו כיהן במקביל חמישה חודשים כשר חוץ, הוצע התפקיד ליצחק שמיר שהתפטר לשם כך מתפקידו כיו"ר הכנסת.

בתפקידו כשר חוץ גילה שמיר לויאליות לראש הממשלה ושידרג את מעמדו ואחיזתו בליכוד ל'יום שאחרי', מה שהסביר את היבחרו כמועמד הליכוד מול דוד לוי - שבאותם ימים היה "המלך" של עיקר מצביעי הליכוד.

שמיר והחרדים

את ממשלתו הראשונה העדיף שמיר להשאיר בתבנית ממשלת בגין שקדמה לה, הקואליציה הצרה בת ה-66 ח"כים ממפלגות הימין והדתיים החזיקה מעמד גם בממשלה זו, השפעת הח"כים החרדים ניכרה גם בתקופה זו ונמשך תהליך חקיקת החוקים כגון חוק איסור הונאה בכשרות, איסור טיסות אל-על בשבת, שמירת הסטטוס קוו ועוד.

מעניין לציין הצעת אי אמון אחת של סיעת "התחיה", על כך שבשביל לפנות את חבל ימית הציב הצבא מחסומים בעיצומם של יום השבת... חה"כ הרב לורנץ ז"ל בדברי תשובתו בשם הממשלה התפלמס ארוכות עם ח"כי התחיה חנן פורת ז"ל ויבדל"א הרב דרוקמן וגאולה כהן, על כך שהממשלה והצבא מחויבים לשמירת השבת, ונאמנים עליו דברי ראש הממשלה שבעצמו מעולם לא נסע בשבת קודש, והצהרתו בפני חברי אגודת ישראל שמה שנעשה היה מתוך פיקוח נפש אמיתי, ובאם יצטרכו לעשות זאת שוב ישאלו את המוסמכים להורות על כך...

אגב, הצעה זו נפלה ברוב קולות, וחוץ מחברי "התחיה" הצביעו כל חברי הבית נגד ההצעה... לחשוב על סיטואציה כזו היום זה אפילו לא בגדר חלום...

המשבר הכלכלי והקדמת הבחירות

המצב הכלכלי הקשה בעקבות המדיניות השגויה כנראה של שר האוצר דאז יורם ארידור, הביאה לפיחות אדיר בשערו של השקל, המדד קפץ מחודש לחודש באחוזים ניכרים והאינפלציה דהרה אל מספרים תלת ספרתיים, נוסף לכך משבר מניות הבנקים מה שאילץ את הממשלה להלאים בעצם את כל הבנקים הגדולים, בנוסף לכך המצב הביטחוני התערער מה שבא לידי ביטוי בפיגוע באוטובוס אגד קו 300, וחודש אחריו הפיגוע במרכז ירושלים שגבו הרוגים ועשרות פצועים, הביאו את שמיר להבנה כי אין מנוס מפיזור הכנסת והקדמת הבחירות.

במערכת הבחירות של קיץ תשמ"ד היה נראה כי ה"קסם" של הליכוד פג, הקלף המנצח שליווה אותו עד אז - הלא הוא ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין - פרש והסתגר בביתו, ולשמיר היה חסר את אהדת ההמונים הידועה של בגין, מנגד מהצד השני מפלגת המערך הציבה חזית אחידה סביב מנהיגותו של שמעון פרס, ולכולם היה נראה שמהפך נוסף בדרך.

אך לא איש כשמיר וויתר, הוא הגיע להבנה עם דוד לוי שיוותר על התמודדות נוספת ביניהם, לוי שנכווה לפני כשנה ברותחים נזהר הפעם אפילו מצוננים... מתמודד חדש שניסה את מזלו בזירה היה אריאל שרון - ששמיר הצליח להביס בקלות, שמיר הלך מעיירה לעיירה והתקבל בתשואות בגין, בגין... שמיר לא התבלבל ו-"זרם" עם ההמונים, וכך בעבודה קשה הצליח להפוך את הקערה על פיה, ומתבוסה וודאית הוביל את הליכוד להישג מרשים של 41 מנדטים, לעומת 44 שקיבל המערך.

ה-תיקו הפוליטי

למרות היתרון המספרי של המערך, לא הצליח שמעון פרס לגבש סביבו קואליציה, לראשונה בתולדות המדינה נדרשו המפלגות החרדיות להכריע ולהחליט לאן מועדות דרכם.

אל המפלגה החרדית הוותיקה אגודת ישראל, שמהבחירות לכנסת הראשונה נעה סביב 4/5/6 מנדטים, נוספה כעת אחותה הצעירה תנועת ש"ס שבהופעתה הראשונה הפתיעה את המערכת הפוליטית בכך שגרפה 4 מנדטים, והותירה את אגודת ישראל הוותיקה עם 2 מנדטים בלבד, ואת סיעת מורשה שהורכבה מהרב אברהם ורדיגר ז"ל ויבדל"א הרב דרוקמן שפרשו מסיעות האם שלהם: אגו"י והתחיה בהתאמה, עם 2 מנדטים גם כן.

נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, הטיל אמנם על פרס להקים ממשלה, אך בעת שהוא החל לגבש סביבו את הרוב הדרוש להרכבת הממשלה, הלך יצחק שמיר וסגר ברית עם הגוש החרדי, בהוראת גדולי התורה ולאות הכרת הטוב שהיה לציבור החרדי כלפי הליכוד על 7 שנות השבע בשלטון, הודיעו ששת הח"כים החרדים לפרס על סירובם להצטרף לגוש המערך והשמאל ולהקמת ממשלה צרה בראשותו, התנאי היחיד היה הצטרפות ביחד עם שמיר והקמת ממשלת אחדות.

פרס התמיד בסירובו אך הגוש החוסם של 60 מנדטים שיצר שמיר לא הותיר לו כל ברירה, לאחר חודש וחצי של חוסר בהירות, ולאחר שבצעד חסר תקדים הפך הנשיא הרצוג בעצמו למתווך ולמקים הממשלה, הגיע הפתרון המיוחל בדמות הצעתו של עזר ויצמן שפרש מהליכוד ועמד בראש סיעת יחד שזכתה בשלושה מנדטים, לקיים רוטציה בראשות הממשלה בין פרס לשמיר, וייצמן הטיל את כל כובד משקלו הפוליטי ופרס נבחר לכהן במחצית הראשונה של הקדנציה בראשות הממשלה.

ממשלת האחדות והשפעת החרדים

הממשלה שהוקמה ממפלגות המערך והליכוד והגוש הדתי – חרדי זכתה לאמון חסר תקדים של 96 ח"כים ויצאה לדרך.

לכאורה במבט לאחור אין לדעת מה היה קורה אם הוראת גדולי ישראל הייתה שונה והחרדים היו מצטרפים לגוש השמאל ומקימים ממשלה צרה בראשות פרס, האם המצב של הציבור היה שונה ממה שהיה מצבו בממשלה רחבה?

מאידך גיסא, למרות שהחרדים היו רק שישה מנדטים מתוך 96, אין לשכוח שהכרעתם הייתה זאת שהובילה להקמת ממשלת האחדות, כך שמשקלם הסגולי היה לכאורה גדול בהרבה.

כמו כן, אין להסיק מההחלטה להכריע בעד הליכוד, באותם שנים ידועה הייתה דעתם של גדולי התורה על שמעון פרס שעמד בראש הפגנת ה-400,000 איש בכיכר מלכי ישראל בת"א בעקבות אירועי סברה ושתילה, והאשמתו את הממשלה ברצח הנורא שאירע במחנות הפליטים הפלשתינים, מרן הגרא"מ שך זצ"ל אף התבטא שהיה בכך מסירה לאומות, ואולי זו הייתה הסיבה לסירובם להצטרף לממשלה צרה בראשותו? ומצד שני הייתה כאן גם אמירה ברורה שהציבור החרדי יודע להכיר טובה ולשמור אמונים למי שצעד איתו הן במדבר האופוזיציוני השומם והן בשנות השלטון.

כך או כך, בפעם הראשונה שנאלצו החרדים להכריע בין הליכוד למערך, הכריעו החרדים בעד הליכוד, [אמנם בתוספת כך שגם המערך הצטרף לבסוף, מ.ב.]

מה היה בגורל הציבור החרדי באותם שנים? עד כמה הייתה השפעתו בששת שנות כהונתם של ממשלות האחדות? האם הייתה תמורה לנאמנות החרדים כלפי השלטון?

על כך ועוד פרטים מרתקים ומעניינים אי"ה בכתבה הבאה בסידרה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!