פתאום הבינו שהאדמו"ר שלח אותי לצבא

הכל החל למעשה בחודש ינואר 1999, עם כמה עשרות טירונים שגויסו לצה"ל, במסגרת המאפשרת להם לשרת במסלול קרבי תוך הקפדה על אורח חייהם כחרדים. בשבוע שעבר, בהשתתפות מאות לוחמים, ציין הנח"ל החרדי 15 שנה להקמתו, באירוע שאורגן על ידי עמותת הנח"ל החרדי, צה"ל ומשרד הביטחון. האם מדובר בכישלון מהדהד או בהצלחה מסחררת? תלוי את מי שואלים.

הבוחרים לראות בסוגיית גיוס חרדים לשירות צבאי תהליך שהולך ומתממש, יכולים להתרווח קמעה לאחור ולהתעדכן בשורה ארוכה של הצלחות. מסתבר כי מה שמתרחש במציאות אינו דומה כלל לתילי תילים של דיבורים ריקים ופרסומים מגמתיים, על פיהם החברה החרדית מקצינה ומסתגרת עוד יותר, משתמטת משירות צבאי ומהווה נטל על החברה בישראל. בראיון מיוחד מתרפקים בערגה בוגרי הגדוד החרדי על תקופת השירות הצבאי ומספרים על ההשתלבות במסגרת האזרחית.

רועי בודל מאלעד (35), נשוי + 3, הוא מבוגרי המחזור הראשון של הנח"ל החרדי. מבחור שפרש מהישיבה הפך רועי ללוחם. היום משמש בודל בתפקיד ניהולי בחברת פלאפון. נקודת הזינוק עבורו הייתה השירות בצה"ל.

"שירתתי במשך שנתיים שירות קרבי ובשנה השלישית יצאתי לקורס קצינים", מספר בודל, "בניגוד לחששות ולאזהרות, הצבא ומפקדיו היו מודעים לצרכים שלנו וסיפקו לנו את כל מחסורנו. גם החשיפה לעולם האחר ולמגזרים שונים באוכלוסייה במהלך השירות הצבאי לא גרמו אצלי לנסיגה רוחנית. באיזשהו שלב עזבתי את הישיבה אבל מעולם לא ישבתי על הברזלים. תמיד המשכתי לשמור על אורח חיים דתי - גם כשעזבתי את אולם הלימוד".

"גם כשהייתי רשום בישיבה עבדתי והרווחתי משכורות נאות, ועם כל הכבוד, לא העתיד הכלכלי שלי הוא זה שגרם לי לקום ולהתגייס. ההחלטה להתגייס הייתה משום שהייתי עושה שקר בנפשי אלמלא התגייסתי. הבנתי שברגע שעזבתי את הישיבה מבחינה מוסרית הצעד הנכון מבחינתי הוא להחזיק בנשק ולהגן על עם ישראל ללא תמורה ובלי חשבונות מה יצא לי מזה".

אם תשאלו את בודל, הרי שמבחינתו המסר הוא חד משמעי: "כל חרדי שלא לומד תורה צריך לשרת בצה"ל. שירות בצבא הוא שליחות, לא פחות".

"חשבתי שחרדים יודעים רק לזרוק אבנים"

על החשיפה לעולם חדש ובלתי מוכר שטומן בחובו השירות הצבאי מדבר גם מיכאל פישמן (32) מעמנואל, נשוי + 5 שהתגייס לגדוד בשנת 2003. לדבריו, ההיכרות עם מגזרים שונים באוכלוסייה, נותנת משמעות מיוחדת לשירות הצבאי שלא ניתן למצוא באף גוף אחר. פישמן מצטט שיחה שקשה להאמין שהתקיימה, כאשר אחד המפקדים בגדוד גילה את לבו וסיפר לו: "חשבתי שהחרדים יודעים רק לזרוק אבנים בשבת". ופישמן מצדו השיב: "בעבר חשבתי שכל החילונים מסוממים. כיום אני רואה שטעיתי. בסיכום השיחה בינינו אמרתי לו: 'המפגש היה שווה רק כדי שכולנו נדע שלא כל החילונים מסוממים ולא כל החרדים זורקים אבנים'".

על קשיי ההתמודדות עם מערכת חדשה ולא מוכרת ועל אחדות הלבבות שגילה במסגרת הצבאית מספר אלי גליק (26) מירושלים נשוי + 2, שהתגייס לגדוד בשנת 2006. "הייתי רשום בישיבה אבל תכל'ס לא למדתי", הוא מספר, "כששמעתי מחברים שהתגייסו לנח"ל החרדי שהצבא מעניק לחרדים שנת לימודים חינם בסוף השירות זה מאוד קרץ לי".

באופן מפתיע, בסביבתו של גליק המהלך התקבל די בהבנה. "התגובות התחלקו לשתיים" הוא מפרט, "חלק אמרו לי שאני אדם אמיץ ושגם הם היו רוצים להתגייס, אבל בשל מגבלות חברתיות הם כובשים את רצונם ומוותרים על העניין. היו גם כאלה שזרקו לי 'פראייר' או 'חבל על הבזבוז זמן שלך'. לשמחתי, המשפחה כיבדה את החלטתי והקשר עמה ועם החברים הקרובים נשמר ונשאר בדיוק כמו לפני שהתגייסתי".

גליק עצמו, חצה בהצלחה את בה"ד 1 ולאחר קורס הקצינים שימש כקצין חי"ר. את שירותו הצבאי הוא סיים בדרגת סגן. כיום הוא מנהל עסק עצמאי של חנות גלידות בקניון סנטר 1 בירושלים ובמקביל, הוא גם סטודנט למנהל עסקים במכון לנדר.

עם מדי הזית - בלב בני ברק

אם לגליק, לא הייתה שום בעיה להתגייס לצבא, עבור חיים מאיר ויז'ניצר (37), בוגר המחזור הראשון, מדובר היה בקונפליקט קשה. בכל זאת, מדובר בבחור ישיבה צעיר שמשפחתו מקורבת מאוד לאדמו"ר מויז'ניץ. במדי שחור לבן, נראה חיים מאיר כמייצג הקלאסי של העולם החרדי. הוא מתהדר בתספורת קצרה מאוד, זוג פאות מפואר המשתלשל לעבר זקנו, כיפת משי שחורה, חליפה, חולצה לבנה, ציצית גדולה, וכמובן זוג גרביים לבנים האופייניים כל כך לחסידיה של אותה חצר. ויז'ניצר כיום נשוי + 2 וגר בחווה חקלאית 'שדה בר' בגוש עציון.

"באותו יום שישי שבו החליט מפקד הגדוד סא"ל איתן עוזרי על יציאה גורפת במדים, נפלה החלטה גם אצלי", משחזר חיים מאיר. "דקות אחרי שירדתי מהאוטובוס בלב בני ברק, התהלכתי ברחובות הראשיים של העיר, למען יראו וייראו. אין ספק שהדמות שלי משכה תשומת לב מיידית. זה לא סוד שמדי זית בבני ברק היא תופעה נדירה. וכאשר העוטה אותם הוא חסיד ויז'ניץ שפניו מוכרות לרבים - על אחת כמה וכמה".

הופעת הראווה של חיים מאיר בבני ברק התרחשה מיד לאחר שהמפקדים כינסו את הפלוגה הראשונה ואמרו: "ראו, אתם 31 חיילים סך הכול. עדיין לא מוכרים. היינו רוצים שעם יציאתכם הביתה תסתובבו קצת ברחובות הערים, שייראו אתכם, שיידעו שאתם קיימים".

חיים מאיר אימץ את ההמלצה עד הסוף. כשהוא חוזר בזמן 15 שנה לאחור, הוא נזכר שהתגובות ברחוב היו מפתיעות: "בהתחלה ניגשו אלי הילדים. הם היו מוקסמים וניסו לגעת בי, כאילו לאשר לעצמם שמדובר בחרדי אמיתי, בשר ודם. אחר כך, בדחילו ורחימו, מיששו את קת הרובה שלי. הולכים ושבים ברחוב הביטו בי ספק בזעם, ספק בחיוך". מה שבטוח, מראה הילדים המקיפים את החייל החרדי, לא השאיר איש מהם אדיש.

15 שנה חלפו מאז הוקם הגדוד החרדי. צעירים חרדים רבים הצביעו ברגליים ובמדים. האפשרות לבחור בעולם המשלב שמירת מצוות במסגרת גברית קרצה לרבים. אחרי חבלי לידה לא פשוטים, הלך הגדוד והתגבש, התמקצע והוכיח עצמו בהדרגה כגוף קרבי מבצעי שניתן לתת בו אמון. רק בחודש האחרון הוענק לנח"ל החרדי פרס הרמטכ"ל היוקרתי שמוענק על הישגים יוצאי דופן ויצירתיות בתחום המבצעי. הפרס היוקרתי מצטרף לאותות הצטיינות וצל"שים רבים שהוענקו לגדוד מאז הקמתו.

בייסוד הגדוד ובהפעלתו שותפה, יחד עם צה"ל, עמותת הנח"ל החרדי שמטרתה להעניק תמיכה רוחנית וגשמית לחיילים. רבני העמותה מסייעים לחיילים לצלוח את הקשיים בשירות הצבאי ובחיים האזרחיים ומחזקים את הקשרים בין החיילים למשפחותיהם ולקהילה.

ברכת הדרך מהאדמו"ר מקרלין

כשאני מבקש מגליק להצביע על שינוי בולט שהצבא חולל בו לטובה, גליק מציין דוגמה אחת מיני רבות: "בתחילת תקופת השירות היינו מתוסכלים. אנחנו שופכים נחלי זיעה, ושלטונות הצבא גומלים לנו בהפקדתנו על גזרה מנומנמת וחסרת פעילות? הצעקות שלנו הגיעו עד למעלה. מתישהו רמזו לנו: 'אנחנו ננתב לכם משימות רציניות. תעמדו בהן יפה? נמשיך באותו קו. תפשלו? נשלח אתכם לבקעת הירדן'".

"היוקרה שלנו עמדה למעשה על כף המאזניים. ידענו שאסור לנו לאכזב. שעת הכושר הגיעה עם ידיעה על מבוקש חמאס בכיר העושה דרכו לעבר פיגוע. מחלקה שלי הוקפצה למרדף. היה ברור לי כי המרדף הזה יסתיים בתוצאה אחת בלבד. ידעתי גם כי בצד תפיסתו של המחבל, תעלה יוקרתנו מעלה מעלה. בתום מרדף מתיש ומסוכן וברחמי שמיים מרובים לכדנו את המחבל והתברר שהוא היה על הכוונת של השב"כ כבר זמן רב ושבתפיסתו נמנע פיגוע גדול".

בדיוק בנקודה זו עוצר גליק את הסיפור ומסביר: "כשאתה לוקח אחריות על חיי פקודיך ומתייחס אליהם כאילו מדובר בילדים שלך ודואג להם בכל הפרמטרים, שיאכלו, שישנו טוב, שיקפידו על כללי בטיחות ושיחזרו הביתה בשלום - אז אתה מתרגל את זה אחר כך בבית. כך גם בחיים האמיתיים שמחוץ לצבא. אני למדתי לקחת אחריות על החיים שלי ושל משפחתי ולהתמודד איתם בטוב וברע".

כיום, רוב החרדים המתגייסים לצה"ל עושים זאת לשורות הנח"ל החרדי. למרות שמדובר בגוף הצובר יותר ויותר אהדה, יש עדיין הרואים בחייליו בנים חורגים לעדה. בחצרות מסוימות נחשב הנח"ל החרדי לסמרטוט אדום. המתגייסים לשורותיו מסכנים את השידוך האישי ואת זה של בני משפחתם. במקרה הגרוע הם גם צפויים לגינוי וחרם חברתי, סמוי או גלוי אם כי יש לציין שהתופעה הולכת ומתמעטת.

במקרה של שיפמן הבלתי יאמן קרה, הוא קיבל גיבוי ממקור בלתי צפוי. לא אחר מאשר האדמו"ר מקרלין יעץ לו להתגייס לנח"ל החרדי אבל כל זה לא הפריע לבני משפחתו להחרימו ולנדותו. "האדמו"ר היה פרקטי ויעץ לגופו של עניין, הוא חשב שעבורי זה צעד מבורך", מדגיש שיפמן, "האדמו"ר הכירני היטב ומאז שהתייתמתי מאבי הוא היה האבא השני שלי. באותה תקופה עבדתי בעבודות מזדמנות, ממוכר בחנות ספרים ועד טכנאי מחשבים וצברתי קופה יפה מכל העבודות. לקום ולהתגייס היה מעשה שהוא לכאורה סותר כל היגיון".

בהמשך מתייחס שיפמן למחיר הכבד שנאלץ לשלם בעבור גיוסו. "לגיוס שלי היה מחיר לא פשוט", הוא מפרט, "האחים שלא דיברו איתי במשך תקופה ארוכה. הכול השתנה כשהאדמו"ר שלי פגש את אחי באיזה טיש והתעניין בשלומי. כשאחי הנבוך ענה שאינו יודע, האדמו"ר שאל בפליאה 'הלא זה אח שלך, אתה לא שואל בשלומו?' ואז התברר כל העניין וברגע שהמשפחה הבינה שמאחורי עומד האדמו"ר בכבודו ובעצמו העניינים הסתדרו על הצד הטוב ביותר".

שיפמן סבר לתומו כי דווקא בצבא הוא יהיה חופשי להתנהג כאוות נפשו. אולם ברגע שנכנס בשערי הבקו"ם הוא הבין שטעה בגדול. הצבא חייב אותו לקום לתפילת ותיקין, להשתתף בשיעור יומי ולשמור שבת. כן, דווקא המערכת הצבאית היא זו שהקפידה שלא יסטה מהמסלול הדתי במשמעת ובכפיה. בתוך כך חשוב לומר, הוקמה גם ועדת הרחקה משותפת למשרד הביטחון וצה"ל ומי שלא עמד בקריטריונים הורחק מהמסלול.

שיפמן: "מי שהכיר אותי היטב עוד מהתקופה ההיא יודע שהיום אני כבר לא אותו הנער. הצבא עיצב את האישיות שלי. כל חיי בעטתי במסגרות ומשמעת לא הייתה אף פעם הצד החזק שלי. אף אחד לא האמין שאני אשרוד את הטירונות ובסוף השירות הסדיר חתמתי שש שנים בצבא קבע בתפקידי פיקוד שונים".

כאן עוצר שיפמן לרגע את שטף דיבורו, מתרווח לאחור ומצהיר בהתרגשות: "ב'חיידר' לא הייתי מסוגל לשבת דקה על הכיסא ובתור ילד הייתי רחוק מלהיות מצטיין. גם בהמשך החיים שלי לא הפכו להיות קלים יותר כי ברגע שאיבדתי את המעמד שלי בישיבה החלה ההידרדרות הרוחנית. אלמלא השירות הצבאי שהציל אותי ברגע האחרון, ספק אם הייתי היום חובש כיפה. בזכות מפקדים חכמים שזיהו את הפוטנציאל שלי, גיליתי את עצמי מחדש, הפכתי לאדם אחר".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!