"אני לא פורש", סטייל אלי ישי

הוסרה ההשגחה

נר תמיד דולק בחדר הלימוד של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל. במבט ראשון נראה כאילו מאום לא השתנה: המדפים עמוסי הספרים כורעים תחת הנטל, הכורסה המרופטת בקצותיה מרוב שימוש עומדת במקומה, על השולחן רחב הידיים מונחים כתבי יד וספרים שדפיהם מהוהים מרוב שימוש. אפילו נאמן הבית ששמו אינו נכלל עוד בדו"חות השכר של תנועת ש"ס, הרב צבי חקק, יושב בירכתי החדר ומגיה את הכתבים. התנועה אומנם הפסיקה לממן, אבל כסף בבד"צ בית יוסף לא חסר. עניין של השגחה פרטית.

הכל נותר כשהיה, כאילו עוד רגע ישוב מרן הגר"ע יוסף לתלמודו. רק נרות הזיכרון המאירים את דמות דיוקנו של מרן שמציצה מארון הספרים, מעידים שהכל השתנה. הנרות הללו - מהסוג שנהוג להדליק בערב ראש-השנה שחל לאחריו שבת - דולקים בחדר בכל שעות היממה. אש תמיד תוקד על השולחן, עד שיימכר.

מסתבר שלדעת הקהל יש מה לומר. זהו לא רק מתחם הציון שנפתח למבקרים אלא גם הנכסים שכבר לא נמכרים. הביקורת הציבורית הנוקבת שנמתחה על מכירת חפצי מרן זצ"ל לכל המרבה במחיר, נתנה את פירותיה. אחרי שרכב השרד (יד ראשונה מגדול בישראל עם קילומטראז' נמוך), וסט הספרים (עם קילומטראז' גבוה והערות בכתב-יד מרן), נמכרו בתצוגת תכלית של פריט אספנות בסות'ביס, נמצא במשפחה מי שעשה חשבון נפש, במקום חשבון כלכלי.

אחד מבכירי הבנים, אם לא הבכיר שבהם, הציע לקחת את הבית תחת גלימתו ולרכוש את דירת המגורים פלוס קומת הכניסה ששימשה כבית הכנסת של מרן זצ"ל. נדבן מממן כבר נמצא כאשר המטרה הייתה לשמר את מורשת בית מרן, להנציח את הבית כפי שנראה בשנותיו האחרונות של הגר"ע יוסף ולאפשר להמונים לסייר, לחוש ולהיזכר.

הבן יקיר המתגורר בדירה הביע הסכמה, אבל התנגדותו של הבן השלישי (בלי שמות, בלי שמות), הביאה לטרפוד ההצעה. מוזיאון לשימור מורשת בית הרב כבר לא יוקם במקום. נותר רק לקוות שבמסגרת ההסדרים החדשים, יאושר לרבבות תלמידי רשת מעיין החינוך של ש"ס - בני יוסף, שקיבלו עליהם עול מלכות ליב"ה, ללמוד על מרן במסגרת תכני הלימוד שיפוקחו על-ידי משרד החינוך. לסייר בביתו, לחוות, לחוש ולנשום את מורשתו, הם כבר לא יזכו, יען כי הבית הועמד למכירה.

אבל למרות אובססיית מכירת הפריטים, שאחד מבני המשפחה הגדיר לאחרונה בכאב כ"מכירת יוסף", ייוותר דבר-מה בשביל נשמת המורשת. המקור אומנם יימכר אבל שחזור יישאר. אחרי שאופציית העמדת הבית המקורי למבקרים ירדה מהפרק בהתנגדות כמה מבני המשפחה, מתכנן הרב משה יוסף בימים אלו את הפיכת הקומה הראשונה במשרדי בד"צ בית יוסף בשכונת בית הכרם, למעין 'מוזיאון מרן'.

אוצר הספרים, כמו גם הזכויות על הכתבים, נמסרו בצוואה לרב משה יוסף. הזכויות יישארו נחלת הפרט, אך הספרים יהפכו לנחלת הכלל וירוכזו בקומה הראשונה ששימשה בעבר כבניין הסוכנות היהודית. הלכה הסוכנות, נותרה רק היהודית - הנקודה היהודית כמובן. בקומה המשופצת ישוחזר חדר הלימוד של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל. אל הספרייה העשירה שהייתה בחדרו בימי חיותו, יצורפו אלפי ספרים נוספים, חלקם עתיקים, שנרכשו בתקופה האחרונה על-ידי הרב משה יוסף. מורשת בית הרב תישמר, גם אם שלא במקומה ולא בקומתה.

קנה לך רב

כך חולפת תהילת עולם - יספרו לכם כל הבנים והנכדים שמוצאים עצמם מחוסרי השפעה ביום שאחרי הסתלקות האב והסב הגדולים. כשהמאורות הגדולים כבים, מוצאים עצמם בני המשפחה בחשיכה גדולה.
זהו אינו רק טבע העולם, אלא גם טבעם של המשמשים בקודש שמערבבים בחול, של שומרי הסף ששוכחים את תפקידם ובמקום לשמר את הספרא, עוסקים בסייפא. מי שמתנהג כפוליטיקאי אינו יכול לחסות תחת ענני כבוד רבניים, עד מאה ועשרים (של המשמש).

זה נכון לכל בית, רלוונטי לכל חצר. בצילם של ענקי הרוח הופכים כמה מבני המשפחה מנאמנים למאמנים: על פיהם יישק דבר, הפוליטיקאים סרים למרותם.

מי שמתנהג כאחרון הפוליטיקאים (ואולי נכון יותר לומר: כראשון שבהם), צריך לצפות ליחס תקשורתי בהתאם. אלא שהתקשורת החרדית, עם הרבה ריספקט ולא מעט פחד, אינה נוהגת לעשות את ההבחנה. שמם של בני המשפחה שבוחשים בפוליטיקה כמעט ואינו מוזכר בהקשר לא תורני. במקום להגן על 'כבוד התורה', הפכנו לשומרי 'כבוד המשפחה'.

התובנה הזאת נכונה לעוד כמה פרות קדושות שנשחטות לאחרונה. פרשת הרב-ניצב שהתפוצצה השבוע, צריכה להדליק נורה אדומה-כחולה מהבהבת גם אצלנו. בצד איחולי הזכאות המלבבים שמשוגרים לרב המעורב בפרשה בה 'רב הנסתר', אי אפשר שלא לומר חצי מילה של ביקורת בונה. לא לגופו של אדם אלא לגופה של תופעה.

לא המישור הפלילי הוא הרלוונטי, אלא התיק הציבורי. הקוד האתי הבלתי כתוב, מעניק חסינות-רבנית לכל דורש. אז נכון שאי-אפשר ובלתי מתקבל על הדעת לערוך מבחני 'יצאת צדיק' שעל פיהם יישק כל דובר, אבל אפשר וצריך לתת בהם סימנים שיאפשרו למאמין התמים למצוא את ההבדלים בין 'עשה לך רב', ל'קנה לך רב'.

מרנן ורבנן שלאורם אנו הולכים מתפרסמים כאוטוריטה תורנית ולא מככבים בעיתונות הכלכלית (בהמשך מגיעים גם הפרסומים במדורי הפלילים); גדולי ישראל שמפיהם אנו חיים לא נותנים לאלי הון ולטייקונים להידבק לבתיהם כמו דבורים לחלת דבש (אם כי, בנוגע לקריטריון הספציפי הזה, ידועים לנו כמה חריגים).

דבר אחד ברור: הענקת החסינות האוטומטית לכל אצטלה רבנית, פוגעת בראש ובראשונה בגדולי ישראל האוכלים פת במלח, שותים מים במשורה וניזונים מעמלה של תורה. החסינות הגורפת הופכת לבסוף לחרב פיפיות. כשהמטען מתפוצץ (לא תמיד מדובר רק במטאפורה) והאמת יוצאת לחושך, כל חרדי הופך לחשוד וכל רב נצבע בגוון שחור. כסף שחור.

כאשר קשר השתיקה נפרם וההון עולה על שרטון, החילוני מהיישוב לא מבחין בין גמ"ח לבין "גמילות חסדים". ההבחנות הברורות הללו צריכות להיעשות ולהתפרסם ברבים בשלב הטרום-משברי, כאשר דברי חכמים נשמעים ונקלטים. ברגעי נחת, ולא על עברי פי פחת, כאשר כל התירוצים נשמעים לאוזן חילונית כמו אליבי ולא כמו הסברים אמיתיים.

התקשורת החרדית היא זו שהעניקה לכולם חסינות בלי לבדוק בציציות, אז מה לנו כי נלין על גלויי ראש שאינם בקיאים באומנות קשירת הציציות ובקושי יודעים איך לנשק מזוזות?

החלף לך חבר

בלי קשר אישי לאף אחת מהתובנות האמורות לעיל, העיסוק של הרב משה יוסף בשחזור והאדרת אוצר הספרים של האב הגדול והעמדתו לרשות הציבור, מצליח להפחית במעט את רגשות הכאב. לא מדובר בשבר, שאין לו תקנה, אחרי פטירת האב הגדול. למכה הזאת, לעולם לא יימצא מזור.

תחושת התסכול שמפעפעת כמו ארס של עכנאי נובעת מהתנהלות החבר הכי טוב שנעלם, ומדובר בפוליטיקאי שהרב משה יוסף הפך במו ידיו לאיש הכי משפיע בש"ס. אריאל אטיאס אומנם שומר על קשר ישיר ואפילו ישב השבוע לשיחה ארוכה ולא קלה עם הרב משה יוסף, אך איה היא אותה חברות של שני ידידים אמיצים שנקשרו בלב ונפש עשרים וארבע שעות ביממה, שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה? מסתבר שבפוליטיקה, חברים - יש רק בכנסת.

רגשות האכזבה מופגנים גם לנוכח היחס הקר שמפגין מי שמונה בשנה האחרונה ליו"ר המפלגה בתמיכת הבית (שעומד למכירה. הבית). אחרי שלוש-עשרה שנות גלות, איש לא ציפה שדרעי ישכח את שנות הרעה ואת הימים בהם הועדף יריבו על פניו, בעצת בני המשפחה. ובכל זאת, ההכתרה המחודשת, נעשתה בין השאר על בסיס התובנה שמה שהיה היה ומכאן ואילך יוצאים לדרך חדשה.

אל תטעו בשיתופי הפעולה למראית עין, כמו צירוף הרב משה יוסף לוועדת הרבנים של רשת מעיין החינוך 'המתפקחת', אחד בין רבנים-רבים. אל תשגו בשפה היפה ובמלל שנוטף נופת צופים. כלפי חוץ כולם שומרים על פנים חתומות שאינן מעידות על המתחולל בפנים, ואינן מספרות על דקירות האכזבה בחזה, על החמיצות המתסכלת בגרון. אחת מהנפשות הפועלות דימתה השבוע את הסיטואציה ברחוב הקבלן לשכונה ירושלמית אחרת, שבה ראינו מה רבה סכנת המגורים בבית רווי אדי גז, שניצוץ קטן אחד עלול להפילו על יושביו.

לפני מספר שבועות פרסם הפרשן לענייני חרדים יהודה שלזינגר בישראל היום כתבה נרחבת על המתרחש בש"ס שאחרי פטירת מרן. הרב משה יוסף חש כי מבלי שתיאמר מילה מפורשת, מפנים אנשי דרעי לעברו את האצבע המאשימה כמי שאנשיו סייעו בהדלפת חומרים לכתבה. המסר שהוא שלח לדרעי בתגובה היה יוצא דופן בישירותו: כשאני אחליט לדבר, אומר זאת בקולי ולא באמצעות הדלפות לכתבה.

נשק יום הדיל

לכאורה, התחמושת אזלה מהארסנל ברחוב הקבלן. מוקד הכוח בש"ס הועתק לכתובת אחרת, וכפי שקראתם לפני רגע - אפילו המורשת המשוחזרת לא תמוקם בשכונה. ולמרות זאת, המילה האחרונה לא נאמרה.

השוט של הרב משה יוסף כלפי צמרת ש"ס הנוכחית הוא אלי ישי. הקשר שמתוחזק בין המדיח למודח, אינו דבר של מה בכך, והוא נועד לאותת לכל המעורבים שהמשחק עדיין לא נגמר. ברגע שהבן הנאמן, יביע ביום מן הימים תמיכה, ולו מרומזת, באלי ישי - דרעי לא יוכל יותר לנופף ב'מורשת מרן'.

שוט שמונף במערכה הראשונה, לא מצליף בהכרח במערכה האחרונה. הסיכוי שהאיום ימומש שווה לסיכוי שהבית ברחוב הקבלן לא יימכר. בסופו של דבר לאף אחד מהצדדים אין אינטרס להוביל להסלמה שתביא לפירוק התנועה. אלי ישי הפך ל'נשק יום הדיל' של כל מי שמבקש לאותת לדרעי, מגפני ועד לפיד. בדגל השתמשו בו לצורך פרסום התמונה המשותפת עם גפני והגדירו אותו כמי ש"תרם את גופו לידיעה". אפילו יאיר לפיד נפגש עם ישי והתכוון לדרעי. גם ביבי, גם ביבי.

הצעדים הללו של ישי מיגנטו אליו ביקורת קשה מצד ראשי ש"ס. בשבועות האחרונים הובאו בכל מקום, כולל באכסניה זו, אמירות חריפות שהוטחו בישי מצידה של צמרת ש"ס: על חבירה ללפיד מאחורי קווי האויב, על הסתחבקות עם מנהיגי דגל התורה רק כדי לתקוע סכין בגב התנועה; על תמיכה בממשלה, הימנעות יזומה מהצבעות נגדה וקריצות עין בלתי פוסקות לנתניהו; על תככנות, חתרנות וחוסר שיתוף פעולה.

כל התחמושת הזאת, נורתה לעבר ישי ופגעה במטרה - כמו מכונת הירייה החדישה והממוקדת בפיתוח הצבא האמריקני. כל כדור, בול פגיעה. ישי בא בטרוניה ותמה, די בצדק מבחינתו, מדוע גרסתו לא נשמעת. השאלה הייתה במקומה, גם התשובה: מי שנמנע מלהגיב בקולו ושומר על זכות השתיקה, אינו יכול לצפות שהעיתונאים ישמשו כעורכי דינו וידברו בשמו.

כל זה היה נכון עד לשבוע זה. כי הנה, בפעם הראשונה, מגיעה התגובה בצורה רשמית וקולחת, לא בשמו המפורש של ישי, אלא מפיו של ח"כ בכיר בש"ס. הואיל ובאופוזיציה כולם בכירים וזוטרים באותה מידה, יש להוסיף שהח"כ הזה מצוי במרחק נגיעה הפוסלת לעדות. התגובה מובאת כאן לראשונה, עם השמטות קלות של ביטויים חריפים במיוחד שאפילו נייר עיתון מתקשה לסבול.

"תארו לעצמכם", אומר הח"כ המקורב, "איך דרעי היה מתנהג במקום אלי ישי, במידה וישי היה ממשיך לשמש כיו"ר אחרי פטירת מרן. אם ישי היה מפסיד באלעד, דרעי היה תובע בכל ראיון להקים ועדת חקירה מפלגתית. על חוסר יכולתו לתקשר עם ראש-הממשלה וחברי כנסת מסיעות אחרות דרעי היה דורש מהיו"ר ישי להסיק מסקנות אישיות והתנזים היו יוצאים במחולות ובריקודים נגד היו"ר המכהן אלי ישי". רק מלגלגל על הלשון את הצירוף יושב-ראש ואלי ישי, הח"כ המקורב רואה אבק כוכבים.

"אתם מתארים לעצמכם סיטואציה שבה דרעי היה מוזמן לפגישה עם ראש-ממשלה, עם שר האוצר או עם יו"ר דגל התורה והיה מסרב?", ממשיך הח"כ הבכיר ותמה, "הוא הרי היה מסביר לכל מיקרופון שאין ברירה, ואם היו"ר ישי לא מצליח לשמור על קשרים מועילים עם בכירי השלטון, מישהו אחר צריך לקחת לידיו את המושכות".

מודל אטיאס

מה שהכי מפריע לאלי ישי - כך לפי הח"כ המקורב בש"ס, זהו הניסיון להדביק לו תדמית של בן סורר שאינו מיישר קו ונמנע מלתאם את הצבעותיו עם יו"ר הסיעה, ח"כ אריאל אטיאס: "זו פשוט בדיחה", אומר הח"כ המגיב ולא צוחק.

"הרי לא היה חבר-כנסת שעשה דין לעצמו כמו יו"ר הסיעה הנוכחי, אריאל אטיאס. מהיום שאטיאס נכנס לכנסת, בממשלת אולמרט, הוא התנהג בכל מקום כמו ח"כ עצמאי, כמו שר שיש לו מפלגה ולא כמו שר שהוא חלק ממפלגה. הוא הבהיר לכולם שאין לו מחויבות לאלי ישי ואין לו כפיפות ישירה ליושב-ראש, הוא החליט על דעת עצמו מתי להתקזז, מתי לנאום ומתי להתראיין. אלי ישי כיום, לפחות מודיע לחנה (מזכירת הסיעה – א.ב.) שהחליט להתקזז. אטיאס בזמנו, גם את זה לא עשה. אז די כבר עם הטפות המוסר המתחסדות. ישי כיום לא מרגיש פחות רלוונטי מאטיאס בשעתו, ואין לו שום כוונה להתנצל".

להתנצל, זה ממש לא הקטע של ישי לאחרונה. משפטים כה חריפים, אפילו בוגי יעלון לא העז להשמיע על קרי בשיחות סגורות. דומה שהתסכול ההדדי מחייב פתרון אחד ויחיד, התנתקות. כדרכם של סכסוכים מזרח-תיכוניים, הדיבורים על היפרדות לא יובילו לפתרון אלא יעצימו את המשבר.
"אני לא הולך לשום מקום ולא מתכוון לפרוש מש"ס", אומר אלי ישי. זה מה שנקרא, 'אני לא פורש', רק בלי הרי"ש. האמירה מעניינת לכשעצמה אך היא נותרת בגדר הבטחה ריקה כל עוד בכל הצבעה נספרות האצבעות, כמו בשתי סיעות נפרדות.

בסביבתו של דרעי בטוחים שאם זה היה תלוי בישי, גם ש"ס הייתה מצורפת למכירת החיסול של נכסי מרן. דרעי מרגיש כמו נהג היושב בקטר של רכבת שעמדה יותר מדי זמן בתחנה. הרכבת שועטת קדימה ונוסעים נרגנים לא יצליחו להסיט אותה מהמסילה. אם היעד לא תואם את ציפיותיהם, הם מוזמנים לקפוץ ממנה תוך כדי נסיעה.

הצבי והצדק

בשעה שסגן ראש עיריית ירושלים ומחזיק תיק חינוך חרדי, צביקה כהן, הסב לארוחת צהריים מפנקת בוועידת החינוך בניר עציון בצהרי יום שני השבוע, התכנסו להם מנהלי הסמינרים בירושלים במשרדי דגל התורה לדיון דחוף עם שלושת חברי הכנסת של התנועה, על כוס תה ועוגייה.

הרקע לדיון החירום: הצהרת הכוונות של צביקה כהן שהובאה כאן בשבוע שעבר לעשות סוף לאפליית בנות ספרדיות בסמינרים במעשים ולא בדיבורים. רעיונות שונים וגם משונים הועלו בפגישה, כאשר חלק מהמשתתפים הציעו להקצין עמדות ולצאת למלחמת דת עקובה מדם, יזע ובעיקר דמעות. של הבנות.

ההצעה לא התקבלה ונכון לאמצע השבוע גם מצידו של צביקה כהן לא מסתמנת הסלמה. כמו היריבות בין בני המשפחה ברחוב הקבלן לצמרת ש"ס, גם כאן לשני הצדדים יש בעיקר מה להפסיד מעימות חזיתי מתמשך ולפיכך הם מעדיפים להתחכך בעצימות נמוכה, לעת עתה.

מנהלי הסמינרים מצידם מבהירים שיש על מה לדבר ובתנאי שהאוטונומיה החינוכית שלהם תישמר. המסר שהעביר צביקה כהן בתגובה מעניין לא פחות: "אין לי עניין לעשות על גבכם כותרות אלא אך ורק לפתור את הבעיה הכאובה. היעד שלי הוא שבראש חודש ניסן או בזמן סביר אחר שייקבע לפני פתיחת שנת הלימודים, אחרונת הבנות הספרדיות תדע להיכן היא הולכת ללמוד".

אפילו דיפלומט אובססיבי כמזכיר המדינה, למד על בשרו שחלוקת ירושלים היא משימה קשה. איחוד ירושלים והשכנת שלום בני שני הקטבים החינוכיים היא מטלה מסובכת פי כמה. אם הבלתי ייאמן יקרה והניצים יגיעו לנוסחה שבסופה לבנות ירושלים תימצא מסגרת לימודים ראויה, יוברר שאכן שני הצדדים התבגרו ועלו כיתה.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!