סערה בימין • מדוע 'בשבע' גרס 100 אלף גיליונות?

עיתון הציבור הדתי לאומי 'בשבע', גרס לפח 100 אלף גיליונות של מוסף השבת שלו, בשל טור ביקורתי שכתב העיתונאי ידידיה מאיר על זאב חבר, זמביש, כך דיווח העיתונאי קלמן ליבסקינד.

לפי דיווחו של ליבסקינד לאחר ההדפסה התברר למישהו מהמערכת כי מאיר מתח ביקורת על זמביש, בעקבות דבריו בהספד על ראש הממשלה המנוח אריאל שרון ז"ל".

"לאנשי "בשבע", צריך לומר, יש אינטרסים שונים שמפליגים אל מעבר למחוזות העיתון. חלק מהם קשורים בבית אל ו/או בענייני בניה שגם זמביש קשור בהם, ולפיכך היו שסברו שלא כדאי להרגיז את האיש, מה עושים אחרי שהעיתון כבר הודפס? פשוט מאד. זורקים לפח ומדפיסים מחדש. וכך נגרסו ביום שלישי האחרון מאה אלף גיליונות של המוסף "אתנחתא" של העיתון "בשבע", המוסף שבו הופיע המדור המדובר, העיקר שכמה מאות מילים פרי עטו של ידידיה מאיר ובהם ביקורת על זמביש, לא יראו אור", אמר ליבסקינד.

את הטור פרסם ידידיה מאיר בדף הפייסבוק שלו כשהוא מציין: "מתוך הטור (שלא פורסם) ב"בשבע"".

הטור שנגרס:

אין בנו אהבה והיא תנצח

1. כמה כואב. דווקא האיש שאחראי להקמתם של אינספור יישובים ביש"ע, אבי ההתיישבות, גרם לפגיעה כה קשה בציבור המתיישבים. לא, אני לא מתכוון לאריק שרון אלא לזמביש, זאב חבר, יבדל"א. אנחנו נמצאים בסופו של שבוע שידורים על "המנהיג האמיץ שידע לקבל החלטות כואבות". שבוע שכולו שמאלץ שמאלני (צירוף ששובר את השיניים, נסו להגיד אותו חמש פעמים רצוף). ובכל זאת, נדמה לי שמכל מה ששמענו, המשפט המסוכן ביותר הוא דווקא זה שבו חתם זמביש את ההספד שלו. כן, מסוכן. לא פחות.

למי שפספס, זמביש התחיל את דבריו בשבחו של המנוח. "היית לנו המורה הגדול של בניין ההתנחלות, המנהיג המעשי, אבי מפעל ההתיישבות", הוא פתח. כך הוא גם המשיך והמשיך. הכול נכון, כמובן, אבל ציפיתי, ואני מניח שאיתי ציפו גם נתניהו, פרס, ביידן, טוני בלייר ואפילו מרית דנון, לפואנטה. ל"אבל" הנוקב. היה ברור שזמביש יאמר משהו חד על התפנית התמוהה, על הבגידה בדרך, על העוול הנורא והמתמשך ששרון עשה לאלפי ישראלים. הרי מהרגע שנודע ביום ראשון בלילה שזמביש נעתר לבקשת המשפחה לספוד לשרון, גם התקשורת הישראלית החלה לבנות את המתח. מה יגיד זמביש עניין את הכתבים הרבה יותר ממה יגידו פרס ונתניהו. אני אישית ציפיתי לנאום שיעשה סדר. לטקסט שיאמר איפה אנחנו יחד עם אריק, ואיפה אנחנו נבדלים. איפה יש קרבה למרות חילוקי הדעות, ואיפה רב המרחק ואי אפשר לגשר על הפערים. ציפיתי לטקסט על הציונות החילונית ועל הציונות הדתית, על הקב"ה, על ארץ ישראל, על מדינת ישראל, על אמונה, על גאולה, על אורות וצללים בדרך. אתם יודעים, משהו מכונן כזה, שקומונריות בבני-עקיבא ידפיסו כבר בשבת הקרובה לדבר עליו עם החניכים.

אבל רגע, מאיפה זמביש אמור להבין בהספדים נמלצים? הוא הרי באמת איש של מעשים, לא של דיבורים. לכן הייתי בטוח שהוא מתייעץ עם מועצת גדולי הכתיבה של הימין הדתי. דמיינתי לעצמי איך הוא יושב עם אורי אליצור, חגי סגל ועמנואל שילה כל הלילה, ויחד עם "פורום החווה" הזה שלו (טוב, "פורום הקראוון"), הוא מלטש ומשייף ושוקל כל מילה. למה? כדי שהמסר ייצא בהיר וברור ונוקב, אבל כמובן גם חברי ואוהד ומכבד. זו הרי לא תהיה גוזמה לומר שמעולם לא דיבר נציג של נאמני ארץ ישראל מעל במה כה מכובדת כשכולם מקשיבים לכל מילה בשתיקה. אז חשבתי. בסופו של נאום חם ואוהד שכאמור פירט את זכויותיו הרבות של שרון, קיבלנו רק את המשפט הבא: "קשה וכואבת הייתה התנתקותך בשנתיים האחרונות לכהונתך מן הדרך בה צעדנו יחדיו. השאלות נותרו ללא מענה, הכאב גדול, ועל הכול תכסה אהבה גדולה".

נדמה לי שהשגרירים הזרים חשבו בשלב הזה שיש תקלה בתרגום הסימולטני שמשרד החוץ סיפק להם במהלך האירוע. האם יכול להיות שזה, ורק זה, מה שאומר האיש הקיצוני הזה שעליו סיפרו להם, המתנחל מהמחתרת היהודית, מזכ"ל אמנה, שיחד עם אריק בנה את כל המאחזים הבלתי חוקיים?

תראו, אני לא יכול להתווכח עם האהבות של זמביש, ובטח שאני לא יכול לצוות עליו "ושנאת בכל לבבך ובכל נפשך את אריק הדורסני". אלה דברים המסורים ללב. ובלבו יש כנראה באמת אהבה רבה לחברו הקרוב והוותיק. אבל זמביש הרי לא הופיע בלוויה כאדם פרטי, בדיוק כמו שג'ו ביידן לא דיבר בהלוויה כאדם פרטי. כל אחד בא לספוד אבל גם להעביר מסר. ומה המסר שהמשפט הזה בעצם שידר לכל העולם? זה נורא פשוט: נו טוב, תפנו אותנו, תהרסו את בתינו, תעקרו את חממותינו, תסיתו נגדנו, אל תיתנו לנו אפילו להפגין, תעצרו קטינים, תפעילו מכת"זים, תפטרו שרים, תזיזו מתים, תגידו "יש פתרון לכל מתיישב" למרות שמה-זה אין, תלכו לבג"ץ בדרישה להרוס את בתי הכנסת שלנו – אבל בסופו של דבר, בסוף בסוף, האהבה שלנו תכסה על כל הפשעים. האמת? אפילו את המילה החריפה "פשעים" שמופיעה בפסוק המקורי בספר משלי, זמביש צינזר ואמר רק "על הכול תכסה אהבה". כנראה הוא חשב שזה בוטה מדי, פשעים.

אני חשבתי בזמן הנאום הזה רק על אדם אחד, על ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא הקשיב קשב רב, כאמור, והסיק את המסקנות שלו. ג'ון קרי הרי מחכה לו, וגם אבו-מאזן, וגם אובמה. ימים יגידו על מה חלילה תצטרך לכסות שוב האהבה.

2. גם השבוע המשכתי באובססיה שלי לשאול את מגורשי גוש קטיף על תחושותיהם ויחסם לאריק שרון. כן, כמו בטור הקודם. כן, זו אובססיה. יש לי תחושה שבסוף אגיע לכל עשרת האלפים המגורשים ואשמע אישית מכל אחד מהם איך הוא מרגיש וכיצד הוא מפרש את הכול.
אז הפעם, עוד שני משתתפים בסקר, עם מסקנותיהם יוצאות הדופן. "זה גדול עליי", אמר לי הראשון במפגש אקראי ברחוב. "אני חושב ששמונה שנים זה לא מספיק זמן כדי לעכל. אנחנו רגילים להסביר אירועים תוך חצי שנייה אבל אם מאמינים שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אז אולי שמונה שנים זה באמת הרף עין, ואנחנו עוד לא ממש מבינים. בכל מקרה, כל מי שמדבר על שינוי בעמדתו של שרון ממש מצחיק אותי. מבחינתי תמיד הוא היה איש צבא שמתמחה ב'הזזת כוחות'. זה מה שהוא עשה כל חייו, הזיז כוחות מפה לשם. ובסוף חייו הוא גם הזיז כוחות משם לפה. לא הייתה כאן משנה סדורה. סברה, שתילה, ימית, סואץ, נווה דקלים, חומש. דין נצרים כדין סברה ושתילה. הוא ידע לרכון על המפות ולסמן לכוחות מה לעשות, וזה מה שעשה. גם בבינוי וגם בפינוי. אבל שוב, זה עוד מוקדם מדי. מה זה כבר שמונה שנים בפרספקטיבה של נצח?".

את המפונה השני פגשתי ליד הכנסת, ביום ראשון. הציבור נקרא לעבור על פני הארון ולחלוק כבוד אחרון, אבל הציבור, למרות הדיווח התקשורתי שהיה למעשה קמפיין תקשורתי, לא ממש הגיע. היו שם כמה אלפים בלבד לאורך היום כולו. עד כדי כך, שבשש בערב הודיעו בכנסת, ממש כמו ביום בחירות, על הארכת השעות שתוכננו מבעוד מועד, כך שגם אנשים שחוזרים מהעבודה יוכלו להגיע להיפרד מהמנהיג האהוב, עד שמונה בערב. באוזניי הדהד קולו של שרון בבחירות ההן כשהוא אומר "אני קורא לכולם: לכו להצביע". לכו לחלוק כבוד אחרון. למחרת בחוות השקמים היו עוד כמה מאות אנשים וזהו. ההודעות החוזרות והנשנות בתקשורת על הסעות חינם ממכללת ספיר לא עזרו.

בן שיחי פגש אותי בכניסה למתחם הכנסת, ליד עשרות מתקנים של שירותים כימיים. כן, עשרות. בדרך כלל נהוג להתרחק מאזור כזה. יש מקומות יותר נעימים לנהל בהם שיחות נפש. אבל ביום ראשון בכניסה לכנסת עמדו עשרות תאים חדשים, נקיים, ישר מהניילון. כך הם גם חזרו בערב לאיזה מחסן ממלכתי. כמוהם שבו לבסיסם בסוף היום הזה עשרות מתקנים מבריקים וחדשים של מים מינרליים שהוצבו שם בכל פינה, יחד עם אלפי (!) כוסות חד פעמיות שנרכשו מבעוד מועד ועוד כמה מאות נרות נשמה. הכול היה כל כך מאורגן ומתוקתק ומופק ומנוהל, רק עם ישראל, נעבעך, לא בא להשתמש בכל השפע הזה.

"טוב, אתה לא מבין את הראש שלנו," אמר לי המפונה, "תפסיק כבר לכעוס על אריק. אני רואה את זה ככה: אם אריק נפל – אנחנו נפלנו. הוא בסך הכול הבין את רוח האומה. הוא קלט את הלך הרוח הציבורי. אם הוא לא הצליח להחזיק מעמד בעמדות שלו, סימן שמשהו בנו לא היה בסדר. אנחנו לא צריכים לחשוב מה קרה לו, אלא מה קרה לנו, לעם ישראל. לכן אני לא כועס עליו בכלל. אני מצטער מאוד, אבל מנסה להבין מהשורש מה התחולל כאן. אנשים קטנים עושים טעויות קטנות. אנשים גדולים עושים טעויות גדולות. אריק עשה טעות גדולה, זה ברור, אבל תעזוב רגע אותו ובוא ננסה לחשוב: מה גרם לו לטעות? אתה לא רואה שהוויכוח בין ימין לשמאל הוא כבר ויכוח של מיעוט? רוב העם לא נמצא שם, הוא בוויכוח בין מועמדים בריאליטי. הלוואי שבשמאל היו מתווכחים איתי היום יותר, אני מתגעגע לזה. אריק קלט שלא הימין ולא השמאל הם הסיפור, אלא האדישות. הנה, תראה כמה מעט אנשים יש פה. גם זה חלק מהעניין, פשוט לא אכפת להם. הם לא בעדו ולא נגדו, רק תעזוב אותם בשקט".

3. עם המסר המהדהד הזה על מצבנו חזרתי הביתה. רציתי לחפש פרט מסוים על ההתנתקות, בשביל הטור הזה, ופניתי לגוגל. היום, צריך להקדים, גוגל משלים באופן אוטומטי את החיפוש שלך, לפי החיפוש הנפוץ ביותר. כשאתה כותב "הכותל" הוא מיד משלים בשבילך וכותב: "הכותל המערבי". כשאתה כותב "שלג" הוא מודיע לך שאתה בטח מחפש, כמו כולם השנה, את המילים "שלג בירושלים". זה ממש מדד פופולריות שמעיד על טעם ההמונים.

ופה גיליתי דבר שאולי מספר את הסיפור כולו. כנראה לא זמביש ולא אריק הם העניין, אלא משהו גדול יותר. הקלדתי את המילה "התנתקות", וקיבלתי מיד השלמה אוטומטית למה שהכי מעניין את עם ישראל: "התנתקות מהוט".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!