אל תבכו להולך • ריבלין מתקשה להזיל דמעה

אל תבכו להולך

היה קר ליד ארונו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון שהוצב ברחבת הכנסת ביום ראשון האחרון. שמש שקרנית של חורף זרחה בשמים אך לא נתנה שמץ של חום. כלי התקשורת בישרו על עומסים צפויים בדרכי הגישה למקום והפצירו בנהגים לנסוע בדרכים חלופיות. ההתראה הייתה לא נכונה אף היא. ביום כנסת רגיל הכבישים במקום עמוסים יותר. דיווחו על אלפים רבים העוברים ליד הארון, וגם זה היה כזב. באף רגע נתון לא היו יותר משלוש מאות איש במקום. באוזנינו שמענו את אחד ממנהלי הטקס מבקש מבמאי השידור להתמקד בקטע שסמוך מאוד לארון ולא לתת קלוז אפ על הרחבה הענקית הריקה למחצה. תשמרו על הכבוד, אמר בנימה מתחננת לצלמים. תשמרו על הכבוד. והם שמרו.

למחרת כבר לא היה טעם להמשיך לשקר. אי אפשר היה להסתיר את הנוכחות הדלה של אישים רמי דרג מחו"ל שטרחו לבוא להלוויה של מי שנפטר למעשה לפני שמונה שנים. ג'ו ביידן עשה טובה והגיע. בעיקר כדי לנצל את ההזדמנות להטיף לישראלים להמשיך ללכת בדרך השלום של שרון. דמות נוספת ששווה אזכור הייתה ראש ממשלת צ'כוסלובקיה, שממילא עמד לבוא לישראל בחודש הבא לביקור גומלין והקדים קצת. כל יתר הנכבדים היו מליגה ד', ואף פחות. במסדרונות משרד החוץ לחששו שראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החוץ אביגדור ליברמן לא ממש עשו מאמצים לשכנע ראשי מדינות להגיע ולהפוך את ההלוויה לסוג של מסע הצדעה למורשתו של הנפטר. סטייל נלסון מנדלה. לא קשה להבין אותם. השניים תיעבו את שרון כמעט יותר ממה שהוא תיעב אותם.

במובן מסוים, התקשורת אתרגה את שרון במותו כמו בחייו. אף אחד לא הזכיר את פרשיות השחיתות של האי היווני, את הקשרים עם יזמי בית ההימורים ביריחו שיוצגו על ידי איש אמונו וסודו עורך הדין דוב וייסגלס ואת הדיווחים, שבשעתו לא הוכחשו, על הקשר שבין ההחלטה לבצע את ההתנתקות למצבו המשפטי והציבורי, שהיה אז בשפל המדרגה. פה ושם, בכמה משפטים שלא זכו להבלטה יתרה, אוזכרו ההונאה של הממשלה במלחמת לבנון השנייה שהובילה להסתבכות צבאית ומדינית חמורה, החולשה הידועה לשקרים שעליה עמד בשעתו ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון והדברים שעיתון חרדי לא יכול אפילו לרמוז עליהם. על כל הפשעים כיסתה צליחת התעלה ביום כיפור ופינוי המתנחלים מגוש קטיף. בימין מחלו לו בזכות הראשונה, בשמאל ובמרכז בזכות האחרון.

ולמה מחלו לו החרדים? מי אמר שמחלו. מתוך ח"י ח"כים חרדיים פורסמו ארבע הודעות צער על הסתלקות הנשמה מהגוף הדומם זו השנה השמינית באיכילוב. הראשון במרוץ היה ח"כ אלי ישי, שביכה על מותו של האיש שתרם כה רבות לביטחונה של מדינת ישראל ולביצור דמותה היהודית. רבע שעה לאחר מכן הפציעה הודעת האבל של יו"ר ש"ס אריה דרעי, שהייתה חמימה ופמיליארית הרבה יותר. דרעי הגדיר את שרון כידידו וקבע שלמרות המחלוקות והבדלי ההשקפות ידע לכבד ולהעריך את האחר. למחרת הצטרף ח"כ יעקב ליצמן, שהזכיר את תמיכתו בהמשך הפטור משירות לבני הישיבות ועמד על יחסו החיובי לדת ולמסורת ישראל לעומת ממשלת הליכוד הנוכחית. את הסדרה סיים ח"כ מאיר פרוש, שמלמל משהו על תרומתו של המנוח נ"ע למפעלי הבנייה של המגזר החרדי. אכן, איש אשכולות שרק אירוע מוחי שקיבל בלא עת מנע ממנו להמשיך לפעול למען עם ישראל בכלל והציבור החרדי בפרט.

דרעי נעדר מהזירה הציבורית בימי כהונתו של שרון כראש ממשלה ולא סבל מתנואת ידו. אי לכך, אף עיטר אותו בתואר 'ידיד' (לא ברור לנו על מה ולמה, אבל הוא בטח יודע. אולי משהו שקשור לאוסטריה) והפליג בשבחו. שלושת המגיבים האמורים הכירו את שרון לפני ולפנים ואף אחד מהם לא התכוון ברצינות, כך יש לקוות, למה שאמר. ישי היה יו"ר ש"ס בימים בהם הפגין שרון את שנאתו לתנועה הקדושה ולחרדים במלוא עוזה. הוא גם היה לצדו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל שהדברים שאמר על שרון היו חמורים פי כמה מכל מה שאמר על נתניהו ואהוד ברק גם יחד. אלא מאי? בימים טרופים אלו, של מלחמה על התודעה הציבורית, וכמי שיש לו מה לומר בכל נושא, הרגיש ישי צורך לשחרר הודעה שתתפוס לפחות שלוש שורות באחד המבזקים. ואם היא תגיע רבע שעה לפני ההודעה של דרעי (כפי שאכן התרחש), הרי שהמטרה הושגה במלואה.

גם החשבון של ליצמן ברור. בימים אלו הוא נמצא בקרב תודעתי נגד נתניהו שנועד להציג אותו כדמות דמונית שאסור לשבת איתה בקואליציה עתידית לעד ולעולמי עולמים. אם לשם כך צריך לקחת דמות אפלה עוד יותר כמו שרון ולהציג אותה כטלית שכולה תכלת, הוא עושה גם את זה. אצל פרוש הסיבה שקופה עוד יותר: אזכור מפעלות הבנייה של שרון הוא גם אזכור מפעלותיו הוא בתקופת שרון. שיטה מצוינת להתברכות עצמית שוודאי תאומץ גם בהספדים לנפטרים הבאים שבדרך (אחד מהם כבר עבר את התשעים ומצבו הבריאותי האמיתי מוסתר מהציבור. עליו באמת יהיו הרבה דברים טובים לומר).

במעלליו יתנכר נער מגודל

הראשון שזיהה את שרון האמיתי היה מרן הגר"ע יוסף, כבר בימיו הראשונים (של מרן) בזירה הציבורית-פוליטית. בשנת תשמ"ד זכתה ש"ס לארבעה מנדטים ראשונים בכנסת והייתה לשון מאזניים בין הליכוד והמערך. לו חברה לבלוק של המערך, פרס היה ראש ממשלה לארבע שנים רצופות. ש"ס של אותם ימים לא חלמה, כמובן, לשבור את הברית ההיסטורית בין הימין והחרדים, וכושר ניהול המשא ומתן שלה היה גרוע יותר מהיום. איש הקשר של הליכוד עם המפלגה החדשה היה שרון.

הפגישה הראשונה בין השניים התקיימה באווירה חמוצה. מרן זכר לו את פעולותיו במלחמת לבנון, אך הנושא הרגיש לא עלה בפגישה. את מרן עניין יותר חוק מיהו יהודי שהובטח בשתי ממשלות מנחם בגין הקודמות לאגודת ישראל ולא קוים. מאן דהו (שמו נשכח מאיתנו בצוק העיתים) לחש על אוזנו שלשרון הייתה מעורבות בטרפוד החוק בגלל קשריו הטובים עם הזרמים הלא אורתודוקסיים בארצות הברית. במהלך השיחה טען שרון שלא היו דברים מעולם, והבטיח לקדם את החוק אם ש"ס תתמוך ביצחק שמיר. ש"ס תמכה והפכה לחלק ממשלת האחדות הרוטציונית. פרס קיבל את חצי הקדנציה הראשונה, ושמיר המתין בסבלנות לקיומה.

שרון לא קיים את ההבטחה, אבל איכשהו הצליח להתחבב קמעא על מרן הגר"ע והנהגת ש"ס. עד כדי כך, שבשנת תשמ"ה הטילה ש"ס את כל כובד משקלה כדי למנוע מפרס לפטר אותו מהממשלה בגלל דברים קשים שהטיח בו בראיון לתקשורת בחו"ל. מרן הבהיר לפרס, במכתב חתום, שפיטורי שרון יהיו עילה לפרישת ש"ס מהקואליציה, והציע נוסחת פשרה שאפשרה לפרס לרדת מהעץ ולהסתפק בהתנצלות קלה בלבד. עשרים שנה לאחר מכן, כששרון בגד בש"ס בשנת תשס"ג, הזכיר זאת הגר"ע למקורביו תוך ציטוט מזיכרונו הפנומנלי של תוכן המכתב מילה במילה.

סימני התיעוב משרון הראשונים מצד הגר"ע החלו לבצבץ החוצה לאחר הבחירות בשנת תשמ"ט. בלחץ הרחוב והמפלגה הליטאית החדשה שקמה באותן בחירות זנח הגר"ע את נטייתו המובנית ללכת עם פרס והורה לנציגיו להופיע בפני הנשיא ולהמליץ על שמיר לראשות הממשלה. שמיר יכול היה להקים ממשלת ימין צרה עם החרדים אך העדיף ממשלה רחבה יותר עם המערך ודחק את החרדים לשוליים. הגר"ע חשד שידו של שרון הייתה במעל. באחת הדרשות שלאחר הקמת הממשלה הכתיר את שמיר ושרון בתואר 'אוכלי שרצים' ודיבר נגדם חריפות. שרון, משום מה, נפגע עד עומק נשמתו (הוא באמת לא אכל שרצים. התפריט הבשרי שלו הורכב מכבשים ובקר בלבד. לא כשרים), ודרעי נאלץ לפייס אותו בשיטות שרק הוא יודע.

בעשור שלאחר מכן הצטלבה דרכו של שרון עם ש"ס והחרדים בכלל רק לעתים בודדות. שרון היה מיוזמי המהלך להכשלת התרגיל הידוע בשנת תש"נ בשיתוף פעילי חב"ד (בפגישה הידועה עם ח"כ אליעזר מזרחי בפרדס ליד השוקת ברחובות) ובית מרן הגרא"מ שך זצ"ל. לימים היה מעורב עמוקות גם בקמפיין 'נתניהו טוב ליהודים', שגזל מפרס את הניצחון בשנת תשנ"ו על חודם של שלושים אלף קולות.

בשנים שקטות יחסית אלה נרשמה ההתבטאות הידועה שלו: אין קיום לעולם היהודי בלי לימוד התורה. בהספדים שנרשמו השבוע מפיהם של יועצים (או, ליתר דיוק, יועצות) חרדים ופטפטנים אחרים נעשה בביטוי זה שימוש נרחב ביותר. ייתכן בהחלט שמכאן גם צמחה האגדה האורבנית שלפיה שרון היה זה שהרחיב את מסגרת הפטור לבני הישיבות שהוגבלה עד המהפך של שנת 77' למספר מצומצם של ישיבות ופתח אותה ללא הגבלה. ולא היא: זכות היוצרים על כך שייכת לעזר וייצמן, שר הביטחון בממשלת בגין הראשונה.

חלקו של שרון בביצור מעמדם של בני הישיבות (כלשונו של ליצמן בהודעתו הנרגשת) בא לידי ביטוי מופלא בחוק טל. החוק הובא לקריאה ראשונה בכנסת בשלהי כהונתו של ברק לאחר שוועדת טל סיימה את דיוניה. ברק, שרץ לבחירות על הטיקט של כסף לשכונות ולא לישיבות ושירות צבאי לכולם, הצביע בעד החוק. ומי תקף אותו בחריפות והצביע נגד? ח"כ שרון, חובב הישיבות הידוע. פרוטוקול הכנסת של אותה ישיבה (תמוז תשס"א. תודה לעובדי ארכיון הכנסת) מגלה דברים קשים של שרון נגד בני הישיבות שממיתים את עצמם באוהלה של תורה בעוד בני גילם ממיתים את עצמם מהים עד הירדן ומגבול הלבנון עד גבול מצרים.

בתום הנאום יצא שרון אל מאהל אנשי המילואים שהפגינו בגן הוורדים מול הכנסת. את הנאום שנשא מולם יכול היה לכתוב גם אברום בורג. שרון ציטט פסוקים על מלחמת מצווה ותקף חריפות את ההשתמטות החרדית מנשיאה בעול הביטחוני הכבד. אחיכם יצאו למלחמה, הרעים קולו במגפונים, ואתם החרדים תשבו כאן?

שנתיים לאחר מכן הובא החוק לאישור הכנסת לקריאה שנייה ושלישית. שרון כבר היה ראש ממשלה, בקולותיהם של החרדים כמובן, ואנוס על פי הדיבור נאלץ להביא את החוק למליאה. תוכן נאומו (הפעם כבר ישבנו ביציע והאזנו לדברים) היה רווי מרירות של חוסר ברירה. אני לא חוזר בי ממה שאמרתי על החוק הזה לפני שנתיים, כך שרון, אבל לאור העובדה שנעשו בו מספר תיקונים בוועדת הכנסת (לא נעשה כלום, י.ר.) ומאחר שאינני רוצה שמשטרה צבאית תגיע לישיבות אני מגיש אותו בפני הכנסת בלב כבד. אני מאמין, הוסיף עוד, שהחוק הוא רק צעד ראשון בביטול הפטור הגורף של בני הישיבות ובעקבותיו (כך במקור) יבואו צעדים נוספים.

עומק הבגידה כעומק התמיכה

בזמנו הפנוי (ויש לו הרבה בזמן האחרון) מרבה ישי להיזכר ביום שבו העניק לשרון את ראשות ממשלת ישראל על מגש של כסף. היה זה בעיצומו של חודש זה בשנת תשס"א. ברק איבד את הקואליציה, והכנסת התכנסה לאישור מועד חדש לבחירות. כמה חודשים קודם לכן כבש נתניהו בסערה את ראשות הליכוד בחזרה ודרכו לראשות הממשלה הייתה סלולה כמו מסלול ההמראה החדש בנתב"ג. תמיכתה של ש"ס, שפרשה כמה חודשים קודם מהממשלה, הייתה מובטחת. הכול נראה שפיר.
כמה ימים לפני ההצבעה הגורלית בכנסת החליט נתניהו שלא יתמודד על ראשות הממשלה אם הכנסת לא תצביע במקביל על פיזורה ועל הליכה לבחירות פרלמנטריות (הימים היו ימי ההצבעה בשני פתקים). החישוב של נתניהו היה נכון לכאורה: לליכוד דאז היו אז 19 מנדטים והוא חשש שהקואליציה הצרה שתקום תמרר את חייו.

אבל הוא לא הבין שש"ס בראשותו של היו"ר החדש ישי לא ממש ששה להעמיד את כוחה במבחן. הש"סניקים העדיפו בחירות לראשות הממשלה בלבד ולא לכנסת (במבט לאחור, הייתה זו טעות מחרידה. אם הבחירות היו מתקיימות בחורף תשס"א הן היו נערכות עדיין במתכונת שני הפתקים, שאפשרה למצביעי ש"ס לתמוך בה בקלפי ובמקביל להצביע בעד מועמד הליכוד לראשות הממשלה. כך זינקה ש"ס ל-17 מנדטים. בבחירות שנערכו שנתיים לאחר מכן ביטל שרון את ההצבעה הכפולה וש"ס צנחה ל-11 מנדטים). שרון ירד על ברכיו, פשוטו כמשמעו, כדי שש"ס לא תחזור בה מהתנגדותה לבחירות גם לכנסת והבטיח לה הרים וגבעות. נתניהו הטיפשון לא קרא נכון את התמונה, והמשיך להתעקש. התוצאה: הכנסת לא התפזרה, והוא משך את מועמדותו לראשות הממשלה. שרון קפץ על העגלה, הפך למועמד הליכוד לראשות הממשלה מול ברק וניצח בהפרש של קרוב לעשרים אחוז.

כל זה לא עמד לישי וחבורתו ביום שבו עשו טעות קטנה והצביעו בממשלה נגד הצעת התקציב של שר האוצר סילבן שלום. להצבעות בממשלה נגד תקציב יש, בדרך כלל, ערך סימבולי בלבד. הרוב קובע, וכולם מתיישרים איתו בכנסת. אבל שרון החליט ללמד לקח את היו"ר הטרי, ובלי הנד עפעף פיטר אותו ואת כל שרי ש"ס מהממשלה. רק בהתערבותם של כמה אילי הון חלבּים מארצות הברית (בראשותו של ז'אק אביטל. הפרשה נסקרה בהרחבה על ידי כותב השורות באכסניה קודמת) הסכים שרון לקבל אותם בחזרה, לא לפני שאילץ את ישי לכתוב מכתב התנצלות והשפלה שכמותו טרם נכתב מאז שהמלך היינריך הרביעי הלך לקנוסה בשנת 1077 לספה"נ.

ישי וחבורתו חזרו לממשלה מקופלי זנב (במובן המטפורי) וכבויי מבט. אם היו יודעים שזה רק הפרומו לקראת מה שמחכה להם כעבור שנה וחצי, הם לא היו שבים. כמו רבים אחרים הם לא הרגישו במהפך הפנימי שעובר שרון. מאיש בנייה ומעש עם חוות צאן קטנה, למולטי מיליונר עם מקורות מימון בלתי ברורים. במקביל, הקיף שרון את עצמו בחבר יועצים שהבולטים בהם היו אייל ארד, ליאור חורב וראובן אדלר (שני הראשונים המליכו את ניר ברקת כעבור 15 שנה לראש עיריית ירושלים), שהצטיינו כבר אז באיבתם לחרדים. להגיד שהם היטו את ליבו של שרון יהיה עוול כבד מנשוא לזכרו של המנוח. שרון היטה את ליבם של אנשיו. במקרה הזה, עצם הבחירה באנשים ההם הייתה איתות מוקדם והרה פורענות לקראת העתיד.

ההחלטה של שרון שנתיים לאחר מכן להעדיף את שינוי בממשלה על פני ש"ס שברה את לבו של הגר"ע. לא שש"ס לא ידעה בגידות לפני כן ואחרי כן. שמיר בשעתו העדיף ממשלת אחדות רחבה עם פרס והחרדים מאשר ממשלה צרה עם החרדים וכל מה שהבטיח להם. נתניהו טוב ליהודים הפר התחייבות מפורשת להעביר בכנסת חוק גיוס חדש שהחרדים יוכלו לחיות איתו. אבל לכל אחת מהבגידות האמורות היה מניע שאי אפשר לייחס אותו לשנאת חרדים בלבד. שמיר לא רצה עוד ממשלה צרה שתאלץ אותו להתמקח עם השותפים הקואליציוניים שלו לפני כל הצבעה חשובה. נתניהו לא העביר את חוק הגיוס בקדנציה הקודמת כי לא היו לו עוז ואומץ להתייצב מול דעת הקהל הסוערת (צעד ששרון היה עושה בלי הנד עפעף) ולהסביר שאי אפשר לגייס חרדים בכפייה, וצריך להסתפק בסנקציות כלכליות ועידוד ליציאה לעבודה. כלומר: לא מרוע. רק מחולשה (אפרופו נתניהו, בממשלה הנוכחית הוא רצה את החרדים על פני לפיד, אלא שזה לפת אותו בברית הארורה עם האחים היהודים).

לשרון, לעומת זאת, לא היה מניע אמיתי להעדיף את 15 המנדטים של שינוי על פני 11 המנדטים של ש"ס. להפך: אחרי פרשת ההשפלה המתוארת, ש"ס למדה את הלקח והפכה לשותפה הנאמנה ביותר שיכולה להיות לראש ממשלה בישראל. בנוסף לכך, שותפות של ש"ס הייתה גם מעגנת את האחיזה של יהדות התורה בממשלה ומעניקה לשרון ארבע שנים של שקט קואליציוני מובטח.

להחלטה להעדיף את שינוי על פני החרדים היה מניע שונה לחלוטין. ההצלחה של שינוי לימדה את שרון שדעת הקהל בישראל בשלה לניתוק הקשר ההיסטורי בין הליכוד והחרדים שנוצק בממשלת בגין הראשונה. 26 שנה ברציפות (למעט שנתיים של ש"ס בממשלת רבין. השהות הקצרה בממשלת אהוד ברק נעשתה בהיעדר אלטרנטיבה לממשלה של הליכוד, וגם אז הייתה זו ש"ס שהורידה אותו אחרי שנה וחצי) צעדו המפלגות החרדיות בנאמנות כלבית אחרי הליכוד. הליכוד, מצדו, גמל להן בהכרה חלקית בזכויותיהן ובשותפות ברמה זו או אחרת בהנהגת המדינה.

בשנת תשס"ג נשברה הברית ההיסטורית ושוב לא חזרה. בזיכרון הפנים חרדי חרוטה שנת תשס"ג כשנת הגזירות של שר האוצר נתניהו. הקיצוץ העמוק בתקציב הישיבות, הקיצוץ העמוק יותר בקצבאות הילדים. קצת מוזר להמליץ על נתניהו (גם אם ההמלצה נועדה להצביע על עומק הנבלות של הנפטר הדגול של השבוע), אבל המניע היה המצב הכלכלי הגרוע של המשק שעמד בפני פשיטת רגל אחרי האינתיפאדה השנייה. נתניהו חתך הרבה לכולם, ולחרדים - שתלויים יותר מכל מגזר בתקציבי התמיכה של הממשלה - הרבה יותר. זה לא נובע מאהבת חרדים, אבל גם אי אפשר לייחס זאת לשנאה.

מה ששרון עשה באותה שנה לחרדים היה גרוע פי כמה מהקיצוצים התקציביים (שבוטלו בהדרגה במהלך השנים). את מחיר הלגיטימציה לטומי לפיד אנחנו משלמים עד עצם היום הזה. הייתה זו הפעם הראשונה מקום המדינה שמפלגה עם אג'נדה שאין בה אלא שנאת חרדים בלבד מתקבלת כשותפה מרכזית בממשלה, ועוד על חשבונם של החרדים. שרון לא הסתפק בכך: הרעיון של ביטול משרד הדתות על כל המשתמע מכך לחיי הדת בישראל לא נולד במשא ומתן הקואליציוני עם שינוי. הוא היה פרי רוחם של שרון ואנשיו, שביקשו לעקור את הכול. וכך גם הרעיון להקים מערך גיור ארצי לקליטתם המהירה של מאות אלפי הגויים שבאו ממדינות חבר העמים לצורך קבלת ההטבות של סל הקליטה הישראלי.

אז נכון שכעבור שנתיים זרק שרון את שינוי מהממשלה והחזיר את יהדות התורה באופן חלקי. יש אישים במחננו שהזכירו לו את זה לטובה בהספדי השבוע, ואף הפליגו לומר שהייתה זו חזרה בתשובה. הכוונה שלהם הייתה טובה. מסורת יהודית עתיקה היא ללמד סנגוריה על נפטרים העומדים בפני בית דין של מעלה. בתכל'ס, המילים האלה לא יעזרו לו. בארכיון של עולם האמת יש את כל המסמכים (חלקם נמצאים גם במגירות שלנו) המלמדים ששרון נזקק לקולות יהדות התורה לקראת ההכרעות הגדולות של תכנית ההתנתקות, והוא ביקש לצ'פר אותה בתוספת קטנה של 290 מיליון שקלים לישיבות. לפיד התנגד ועף מהממשלה על טיל. כס ראשות ועדת הכספים הועבר לנציג יהדות התורה, שממש במקרה נסע לים המלח ביום שבו התקבלה ההחלטה הגורלית, על חודו של קול, לאישור חוק פינוי-פיצוי למתיישבי גוש קטיף, שבלעדיו לא ניתן היה ליישם את תכנית ההתנתקות. ממש במקרה. מבין כל בכירי ש"ס, היחיד שהעז להזכיר השבוע את הימים הנוראים שעברו אז על הגר"ע היה ח"כ אריאל אטיאס, שהחל אז את תקופת השימוש שלו בבית הרב. הוא ציין את שברון הלב של הגר"ע וכמה מהדברים הקשים שאמר עליו. מפני כבודו של הנפטר הזכיר רק אפס קצהו. דומנו שאחרי שלושה לקבורה אפשר להזכיר הכול: את הדרשה ביזדים שבה כינה אותו כ'ראש ממשלת פחי הזבל'. את המשפטים שאמר לבני הבית ושדלפו במכוון החוצה על עזות המצח והחוצפה של אדם שקיבל ממנו את ראשות הממשלה שנתיים וחצי קודם לכן. וכמובן: האמרה הבלתי נשכחת על הרשע שהקדוש ברוך הוא ייתן לו באנה בראש. הדברים נאמרו על רקע השלמת הביצוע של תכנית ההתנתקות ובתי הכנסת שקירותיהם קרסו מהדף הפיצוצים שלפני הפינוי. מספר חודשים לאחר מכן הם קיבלו יישום מצמרר בסדרת האירועים המוחיים ששלחו את שרון למנוחה של שמונה שנים על חשבון משלם המיסים.

על פי רוב, מדור זה אינו עוסק במיסטיקה ובקבלה מעשית אלא במקרים דחופים בלבד. אבל גם בלי גילויים מעולם הנסתר לא קשה לנחש מה היה קורה אלמלי האירוע המוחי שסילק מהחיים הציבוריים את האיש שלא נתן לשום דבר לעמוד בדרכו ובגד בכל מי שהלך איתו במשך עשרות שנים (כולל הציבור הדתי-לאומי). אם שרון לא היה מתרסק פיזית שלושה חודשים לפני הבחירות הוא היה זוכה בהן ברוב עצום של 45-48 מנדטים. הוא היה ראש הממשלה החזק ביותר בתולדות ישראל, ולא היה תלוי באף אחד כדי להקים ממשלה בסגנון צפון קוריאה שתסור למרותו. תורת ישראל הייתה נרמסת ברוחו וברוח יועציו האנטי חרדיים. יהודה ושומרון היו הופכים לעזה שנייה, והחיים במדינה לגיהינום מתמשך.

במובן הזה, האירוע המוחי של שרון הוא אירוע מכונן שמנע מהיסטוריה עגומה מאוד להיכתב. ממש כמו האירוע של סטלין בשנת תשי"ג שמנע את המשך קיומו של משפט הרופאים והזוועות שתוכננו אחריו. תראו מה באנה קטנה בראש אחת יכולה לעשות.

הראיון האחרון

כחודש לאחר פרישת שרון מהליכוד והקמת תנועת קדימה, ועל רקע הבחירות שהפציעו באופק, הוזמנה מערכת "בקהילה" לשיחת רקע וראיון מקיף עם ראש הממשלה אריאל שרון. שרון מיעט בראיונות פנים אל פנים עם התקשורת בכלל ועם עיתונאים חרדים בפרט. את הבקשה לראיון שלחנו כמעט חצי שנה קודם. כשסורבנו לא הופתענו. כשנענינו גם לא הופתענו. היה ברור שלקראת הבחירות יאות שרון להסביר לנתיניו החרדים מדוע הוא לא כל כך גרוע כפי שהם חושבים.

לפני שנכנסנו אל הקודש פנימה, קיבלנו תדרוך ארוך ומפורט מצוות הלשכה. הם לא התעניינו כלל בנושאי הראיון ולא הציבו תנאים על מה שואלים ועל מה לא. בהמשך הבנו גם למה. היה חשוב להם להסביר לנו את הצדדים הטכניים של השיחה. היכן בדיוק ישב כל אחד מהמשתתפים ובעיקר היכן ישב זה שמציג את השאלות. שאלנו בעדינות למה. את התשובה קיבלנו בראיון עצמו. שרון כך התברר, לא שומע טוב באוזן אחת (פגז שנפל קרוב מדי במלחמת יום כיפור) וגם ראייתו באחת העיניים לא הכי משופרת. היה חשוב להם שמי שמנהל את השיח עם שרון ישב מול העין והאוזן שעדיין מתפקדים.

היה זה אחד הראיונות היותר מוזרים שערכנו בחיינו העיתונאים. שרון ישב כשלפניו דף שנתלש מפנקס לבן גדול ועליו שורות מודפסות באותיות של קידוש לבנה. ליד כל שורה או שתיים צויין מספר. אנחנו שאלנו מה ששאלנו ושרון הקריא מתוך הדף כמעט ללא קשר לשאלה. בשלב מסויים היתה לנו תחושה שהראיון מתקיים בעברית עם ראש ממשלת סין שלא מבין אף מילה. כמובן ששרון הבין אבל ממש לא עניין אותו לענות. הוא היה צריך להעביר את המסרים שלו והוא דקלם אותם מתוך הנייר באופן מוכני.

בשלב מסויים הבנו שאין טעם לשאול ויש להניח לו לקרוא את דף המסרים עד תומו. הדקלום הממושך אפשר לנו להרים את האף מדף השאלות שהכנו ולהעמיק מבט בדמותו של היושב מעבר לשולחן הגדול. לא היה צריך להבין שום דבר ברפואה כדי להבין שהבן אדם לא בריא. הוא התנשף בכבדות. לקראת סוף הראיון הוא הפסיק לדבר מספר פעמים ונראה ברדום או מרחף לאין שם. אי אפשר היה לייחס זאת לעייפות כי השעה היתה אחת עשרה בבוקר. ראש ממשלה שמנקר בשעה כזאת כנראה שמשהו ממש לא טוב עובר עליו.

איך שהוא הצלחנו להוציא משהו מהראיון הזה. בכל זאת הוא אמר משהו על ההינתקות ועל היחס לציבור החרדי. בהקדמה לראיון ציינו שאמנם לא נהוג לדבר בפומבי על מצב בריאותו של ראש הממשלה אבל בהתחשב בכך שהבן אדם רץ לקדנציה שלישית זכות הציבור לדעת שממש לא ברור אם הוא גם יצליח לסיים אותה. בחוצפה שעד לרגע זה אנו לא מסוגלים להבין אותה (היו ימים. היו ימים) כתבנו שממש לא נופתע אם משהו יקרה לו עוד לפני הבחירות.

הראיון התקיים ביום ראשון י' בכסליו והתפרסם ביום חמישי של אותו שבוע. אכלנו מרורות באותו יום מאנשים טובים ושאינם טובים, שהתקשרו למחות על הדברים. התנצלנו שכך ראינו וכך כתבנו אבל לנוכח התגובות הנזעמות (ובצדק) הבטחנו להתנצל בשבוע הבא.

את ההבטחה לא קיימנו עד עצם היום הזה. ביום ראשון שלאחר מכן (י"ז כסליו) קיבל שרון את האירוע המוחי הראשון שלו. במקום להתנצל פרסמנו מאמר בו הוסבר שלא נביאים או בני נביאים אנחנו אלא רק תיארנו מה שראינו והוספנו קצת פרשנות רפואית לא מוסכמת. בכל זאת היו לנו קצת נקיפות מצפון על הסגנון הבוטה בו נכתבו הדברים. ליהודי צריך לאחל בריאות ואריכות ימים ללא קשר למה שהוא עושה. השבוע עברנו ליד ארונו של שרון ובשקט בשקט. בלי שאף אחד ישמע. ביקשנו ממנו סליחה.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!