כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה • 30 שנה לפטירת 'באבא סאלי'

30 שנה חלפו מאז נפטר 'סידנא באבא סאלי' זיע"א, שנודע והתפרסם בכל קהילות ישראל כפועל מופתים וישועות. מניין שאב רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל את כוחו זה?

הבבא סאלי נולד וגדל בצילו של אביו הגדול, רבי מסעוד זצ"ל. כבר מגיל קטן איחלו וציפו כל רואיו כי זה הנער יצמח ויהיה לגדול בישראל. אמו ע"ה הקפידה לשמור עליו בקדושה ובטהרה, ולא הרשתה לאף אחת מן העוזרות ששהו בבית לטפל בו ואף לנגוע בו, כמו כן נזהרה מאד שלא יתקרבו אליו אנשים זרים - כדי שלא יקלטו אוזניו הרכות קולות אסורים.

עוד בהיותו ילד חשקה נפשו בתורה, אליה שיעבד את כל כוחו ומרצו. את חייו חי הבא סאלי מתוך תעניות וסיגופים, ובאמצעות הסתפקות במועט, כדברי המשנה "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה". אך ייחודו הגדול ביותר היה בשמירת הפה והדיבור ובפרישות מוחלטת מהרחוב.

רבבות היו צובאים על פתח ביתו בנתיבות, כדי להיוועץ עמו ולהתברך מפיו הקדוש, וכולם יודעים לספר כי ראייתו הייתה למרחוק ובכל דבר שיעץ נגלתה ממש רוח הקודש. בזכות המופתים והנפלאות שהתרחשו לאלפים ולרבבות, השיב הבאבא סאלי רבים מהם מעוון.

הפצוע קם על רגליו

באחד הפעמים, נכנס למעונו של הבאבא סאלי בחור אשר נפצע במלחמת יום הכיפורים, כאשר הוא מרותק לכסא גלגלים ורגלו האחת אינה מתפקדת כלל. ישב הבחור וסיפר את סיפורו: "נפגעתי בגב מכדור במלחמה, ולאחר סדרת ניתוחים נשארתי מרותק לכסא גלגלים כשרגלי האחת אינה מתפקדת, מצבה מדרדר וקיים חשש גדול שיצטרכו לקטוע אותה. הגעתי הנה אל הרב", סיים הבחור את סיפורו, "בתקווה שיושיעני".

לאחר ששמע רבינו את סיפורו, הביט בפניו של הבחור ושאל, "האם אתה מניח תפילין בכל יום?" הבחור השיב בשלילה, "על השבת אתה שומר?" גם כאן השיב הבחור "לא". "אם כן", אמר הרב, "תאמר תודה על אשר רגל אחת כן מתפקדת, הרי כל כוחנו מקבלים אנו מבורא עולם, ואם אין אנו עושים רצונו - בידו לקחת מאיתנו את אשר נתן לנו, ואתה אשר אינך הולך בדרך התורה ובכל זאת רגל אחת מתפקדת, הרי זו מתנת חינם".

כששמע זאת הבחור בכה בבכי נורא, אשר גרם להתרגשות גדולה אצל כל הנוכחים. לאחר שנשתררה דומיה בחדר, הביט הרב בעיני הבחור ושאלו, "אם אברכך ברפואה שלמה ותוכל לעמוד על רגליך, האם תהיה מוכן לקבל עליך עול מצוות?" "כן", השיב הבחור, "תן לי את ידך", אמר הרב ובירכו ברפואה שלמה לעבודתו יתברך. לאחר שנישק הבחור את ידי הרב, אמרו לו הנוכחים: "קום ותנסה לעמוד על רגליך", ולהפתעתו הרבה - אכן הצליח הוא לעמוד על רגליו.

בעודו המום מהשינוי המהיר במצבו הרפואי, מצא את עצמו בפתח בית הרב, מיד רץ הוא בקפיצה החוצה לחפש טלפון לבשר להוריו את הנס הנפלא, כאשר כל הסובבים מסרבים להאמין למראה עיניהם, והחלו רוקדים בשמחה והודיה לבורא עולם על הנס הגדול. ואכן, הבחור המאושר שמר את הבטחתו ושינה את אורחות חייו. אך לא רק הוא לבד התחזק, אלא כל אשר נכחו במקום היה זה עבורם חיזוק גדול ביראת שמיים ובאמונה בצדיקים.

"לגר"ע יוסף יש נשמה של תנא"

סיפר הראשל"צ הגר"י יוסף, כי בעת שלמד בישיבת הנגב אצל הגר"י מאיר, בא אביו הגר"ע יוסף למסור שיעור בישיבה, ובאותו יום הזדרז הבבא סאלי ללכת למקווה ולבש בגדי שבת. הסובבים אותו התפלאו מדוע לובשהוא בגדי שבת, אך לאחר השיעור הגיע הגר"ע בהפתעה לבית הבבא סאלי, ואז הבינו כי לכבודו התכונן.

הבאבא סאלי שוחח עם הגר"ע בדברי תורה, ולאחר מכן ביקש ממנו: "בא נשב יחד, נעשה סעודה ונביא את המשיח". אך הגר"ע השיב כי ממהר הוא לשיעור בתל אביב, וכך התפתחה השיחה בין השניים כשהם דנים האם הסעודה דוחה את השיעור או לא, וכאשר לבסוף יצא הגר"ע מן הבית אל השיעור, אמר הבבא סאלי לבני ביתו: "דעו לכם שלרב עובדיה יש נשמה של תנא, ומשמים שלחו אותו מתנה לדור כדי שיציל אותו".

השריפה לא תעבור את הפתח

היה זה בשעת סעודת ליל שבת, בני הבית ישבו סביב האדמו"ר הבאבא סאלי וסעדו את סעודת שבת, ולפתע עלה ריח של שרפה באפם. הביטו בני הבית וראו כי אש דולקת ממש בפתח הבית, ויש כאן חשש של סכנת מוות חלילה. רצו הסובבים לקום ולברוח, אך באבא סאלי הרגיעם ואמר להם: "אל דאגה, השרפה תגיע עד לקו הזה בדיוק ולא תעבור יותר", ואכן כך היה, השרפה הגיעה עד למקום שאמר ועצרה, ויהי הדבר לפלא.

החלום שמנע את הפיגוע

לפני שנים ארוכות, בחור שזכה להתקרב קצת אל האדמו"ר זצ"ל, קיבל על עצמו קבלה לשמור את העיניים. ובאמת, במשך תקופה עמד בקבלה ושמר את עיניו בצורה חזקה מאד. והנה לילה אחד חולם הוא שהבאבא סאלי הגיע אליו בחלום ואומר לו: "מחר כשתעלה לאוטובוס ותראה לידך שקית - תדווח לנהג ותברח מהר". הבחור קם מהשינה וחשב כי זהו סתם דמיון, אך למחרת כשעלה לאוטובוס וראה לידו שקית מוזרה - נזכר בחלום וישר דיווח לנהג. לאחר בדיקה התברר כי מדובר בפצצה, ובזכות שמירת העיניים הוא הציל את האוטובוס כולו ממיתה.

"ונפשו קשורה בנפשו"

הראשון מבני משפחת אבוחצירא שעלה והשתקע בארץ, היה סידנא באבא חאקי זיע"א, ומיד, כבר בשנתו הראשונה בארץ, יסד בביתו הילולא מרכזית ל'אביר יעקב' זיע"א, בהשתתפות אלפים שהיו פוקדים את הבית מחצות היום ועד לאחר חצות הלילה.

לימים, כאשר עלה סידנא באבא סאלי זיע"א לארץ הקודש, הוא היה משתתף באופן קבוע בכ' טבת בהילולא המרכזית ברמלה אצל אחיו סידנא באבא חאקי. כל שנה ושנה עד להסתלקותו של אחיו היה מגיע להילולא, ורק לאחר שהסתלק לעולמו באבא חאקי - התחיל הבאבא סאלי לערוך את ההילולה בעיר נתיבות.

שח הרב יורם אברג'ל, שזכה להתקרב לבאבא סאלי בערוב ימיו: "הבאבא סאלי הוא האחרון לאותם קדושי עליון של הדור הקודם, אשר כל ימי חייהם התקדשו בקדושה נוראה, והרבו בפרישות, בסיגופים ובתעניות עד הקצה האחרון, והזדככו כמלאכי השרת ממש. תפילותיהם היו בוקעות רקיעים, וברכותיהם מחוללות פלאי פלאות. הוא לא הניח אחריו בעולם קדוש בדומה לו, ובוודאי שגם בעתיד לא יהיה.

"אחד מן הדברים המופלאים ביותר שהיו בצדיק זה, שתמיד ידע הוא מה מתחולל בשמים, ואם היה רואה שמרחפת גזירה כלשהי על ראשי עם קודש, מיד היה מתאמץ בתפילות ובתחנונים לבורא, ואף מקבל על עצמו תעניות. ולא נח ולא שקט עד שעלה בידו לבטל את הגזירה, ולהמשיך רחמים עליונים על עם ישראל.

"מספר ימים קודם פטירתו הרגיש הצדיק שמרחפת מעל עם ישראל גזירה קשה ביותר, ועל כן הסתגר בחדרו וקיבל על עצמו תענית, והתחנן לבורא לבטל גזירה זו. יום לפני פטירתו יצא הצדיק מהסגרו כשכולו מלא שמחה, ואמר שב"ה הצליח לבטל את הגזירה שהייתה אמורה לגבות שליש מבני עמנו רח"ל. הוא ציוה את בני ביתו לערוך סעודה, ומן השמים הזדמנו לשם ארבעה אברכים מהעיר אשדוד. הרב הורה להם לסעוד עימו, וכמה פעמים במשך הסעודה הרב אמר להם את לשון הפסוק "ונפשו קשורה בנפשו" (בראשית מד, ל) - אך איש מהם לא הבין מהי כוונת הרב בכך.

"למחרת הרב נפטר לבית עולמו ואותם אברכים באו מאשדוד להלוויתו של הצדיק, ובחזרתם מההלוויה עברו תאונה קשה וכולם נפטרו בו ביום. רק אז הבינו מקורביו של הצדיק שבעצם הרב השליך את נפשו מנגד והסכים להיפטר מן העולם כדי לבטל את אותה גזירה קשה מעל עם ישראל, ואותם אברכים היו קשורים בו בשורש נשמתם, כפי שרמז להם באומרו "ונפשו קשורה בנפשו", ולכן הוצרכו להיפטר יחד עימו".

מסיים הרב אברג'ל את דבריו: "כשבע שנים לאחר פטירתו של הבאבא סאלי, פרצה מלחמת המפרץ אשר לפי כל התחזיות היתה אמורה להסתיים באסון כבד לעם ישראל חס ושלום, והיא אותה גזירה שראה הרב ברוח קודשו שמרחפת מעל עם ישראל ומאיימת לגבות שליש מהם. אך כאמור הצדיק כבר מסר נפשו על כך, ובזכותו אירעו במלחמה זו ניסים מופלאים למעלה מדרך הטבע, וב"ה לא נפקד מבני עמנו אפילו אחד".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!