המפלגות החרדיות נערכות: שתדלנות, דורון ומלחמה

שתדלנות או מלחמה

ככה סתם, בעיצומו של איזה דיון משמים סביב הצעת אי אמון חסרת סיכוי של יום שני, הכתה שמועה במסדרונות הכנסת כמו מכת חשמל מכבל מתח גבוה קרוע בעירו של ברקת ביום השלג. חברי כנסת חרדים שהיו במליאה, יצאו החוצה לקבל עדכונים. אחד שלא היה במליאה, אלא עסק בארגון המסע הגדול לניו יורק, עזב לרגע את הטלפון המזמזם ללא הרף ובירר אצל העיתונאים האם הם יודעים מהי הסיבה לסער הגדול. אחרי חצי דקה, הם חזרו אליו עם תשובה: הו הא מה קרה - גפני נפגש עם ראש הממשלה.

התדהמה גברה מאוחר יותר, כאשר הוברר שהשיחה ארכה לא פחות משעה ומחצה. הסקרנים שהמתינו לו כל אותה עת בפתח לשכת ראש הממשלה בכנסת, ראו את גפני יוצא כשעל פניו הבעה של תלמיד שהוזמן לחדר מורים, הצליח להציץ בטופס המבחן הקשה של מחר, ולא מגלה לחבר'ה אפילו קמצוץ של שאלה. מצטער, זה לא הוגן שדברים כאלה ידלפו החוצה. זו הפרת אמון. עכשיו, אתם תלכו ללמוד ותראו אותי מהחלון משחק להנאתי בגינה.

גפני טס חזרה למליאה והותיר אחריו מועדון של לבבות שבורים בתנועה המאוחדת. ככה נפגשים עם נתניהו ולא מודיעים מראש אפילו לחברים הטובים? נכון שכבר חודשיים לא מתקיימות ישיבות סיעה משותפות, ובדיוק באותו יום ישבו שלושת ח"כי דגל ודאגו שכולם יידעו שהם יושבים לבד. ובכל זאת, כאשר עוסקים בנושאים קרדינליים כמו חוק הגיוס, מן הטעם הטוב היה להודיע לשותפים שיש איזו פגישה, או שמשהו הולך לקרות.

גפני שמר על פה חתום עוד שעתיים לאחר מכן. אבל לשניים מהח"כים העוסקים בארגון המסע, יש כנראה רוח הקודש - השורה לפעמים על מזכי הרבים - וזו גילתה להם מה נאמר שם. ליצמן עלה לשידור ביומן הערב של אחת התחנות החרדיות, וידע לספר שלא היה שם כלום אלא דיבורים בעלמא. למחרת, הוא עלה שוב לשידור והוסיף גילויים מסעירים על תוכן הפגישה. "אני מאמין שגפני שוחח עם ראש הממשלה על השלג, שעל זה הוא צחק כל כך הרבה לאחרונה. אין עם מי לדבר, נתניהו מתעלם מאיתנו לחלוטין". הראיון, יש לאזכר שוב, היה השני בתוך יומיים באותו נושא ובאותו מסר. כל כך היה חשוב לו, לליצמן, להגחיך את הפגישה בין גפני לביבי.

למחרת, החרה החזיק אחריו, ח"כ הרב מוזס. גם הוא ידע שלא היה בפגישה שום דבר ואף הוא מיהר לשתף בגילוי את עם ישראל ביומני הרדיו. היחיד במארגני המסע שלא הצטרף למקהלה, היה ח"כ הרב אייכלר. הוא אמנם הצטרף לברית החסידויות הגדולות בהנהגתו של ח"כ הרב ליצמן ותחת מרותו, אבל הוא עדיין מקפיד לשמור על קול עצמאי משלו.

על מה יצא הקצף? ממש לא קשה להבין. קודם כל, על עצם החוצפה שבדבר. ראש הממשלה שוכח שיש שתי סיעות ביהדות התורה ומקיים בלשכתו בכנסת, מול תשע מצלמות שמוצבות שם באופן קבוע, פגישה מתוקשרת עם יו"ר הסיעה האחת. לפחות שנתניהו היה מציע גם לו להצטרף ומאפשר לו לענות בשלילה שתופסת כותרות. אז מסתבר שנתניהו לא עד כדי כך שוטה. שנית, בשעה שעיני הכול נשואות למסע הגדול שנועד להזעיק את היהדות הבין לאומית למאבק נגד גזירת הגיוס, מרהיב לו ח"כ חרדי להיפגש עם ראש הממשלה וליצור את הרושם שיש עוד מה לעשות בשיטת השתדלנות של פעם. במלחמה, אליבא דליצמן, כמו במלחמה, לא מדברים. שוברים את הכלים. וחס וחלילה אם עוד היה יוצא מהפגישה הזאת משהו חיובי.

אחרי הראיון - הראשון בסדרה - של ליצמן, הבין גפני שעומדים להעלות אותו המוקד ומיהר לשחרר הבהרה, שאכן הייתה זו שיחה קשה והוא לא מצפה ממנה לגדולות ונצורות. הסיבה ברורה: למה לו לפתוח למחרת את בטאון עץ ולקרוא התקפה חריפה על נציגי ציבור שלא רק שאינם מתגייסים למערכה, אלא הולכים ללחך פנכה אצל הפריץ. לשני החברים האחרים של דגל התורה ממש לא אכפת מה כותבים עליהם בעיתון שהוקם נגדם, אצל גפני זה אחרת. הוא עדיין לא השתחרר מ-28 שנות פחד ממאמר המערכת היומי שנכתב על ידי מי שעורך היום את העיתון שכנגד. סוג של פוביה פוליטית, שזיגמונד פרויד היה בוודאי מצרף אותה לספרו הגדול, אם רק היה מכיר אותה.

לאמיתו של דבר, הייתה זו שיחה מגוונת. היא התחילה בטענות מצד נתניהו על ההתקפות האישיות נגדו של ח"כי יהדות התורה, ובאיומים של גפני שאם חוק הגיוס יעבור במתכונת שדורשים שלח וחבריו, לעולם לא תהיה יותר ברית בין הליכוד והחרדים. בהמשך, השיחה נרגעה קצת ועברה לפסים מעשיים יותר. נתניהו הבין שהח"כים החרדים יעלו על הבריקדות בכל חוק גיוס שיתקבל. אבל יש בריקדות שיורדים מהן לבסוף, ויש כאלו שנשארים להילחם בהן עד הסוף המר. במקרה של סנקציות כלכליות בלבד, המפלגות החרדיות ימתינו בסיבוב למשבר קואליציוני כדי להצטרף. במקרה של סנקציות פליליות, הגט יהיה סופי ומוחלט כמו של כהן. כלומר: אין אופציה של מחזיר גרושתו.

בתום השיחה, נועדו גפני ודרעי לשיחה ממושכת במזנון הכנסת. מאז המו"מ הקואליציוני המשותף בחיפה, הפשירו קמעא היחסים הקפואים בין השניים. גפני הבין שדרעי כאן לא כדי ללכת לשום מקום, ודרעי הבין שגפני הוא בעל הבית בדגל התורה. פרשת חוק הגיוס, קירבה עוד יותר בין השניים הטוענים בשיחות פנימיות כי ממלחמות והפגנות, ירוויח בעיקר יאיר לפיד. מצבו של הנ"ל נואש בסקרים וככל שהחרדים יטפסו על הרים גבוהים יותר, הניצחון שלו יהיה משמעותי יותר כאשר הוא יעביר חוק קשה נגדם.

במהלך השיחה, הגיעו השניים למסקנה - שנכתבה במדור זה בשבוע שעבר - שברגע האמת של ההצבעות בוועדת שקד על החלופות השונות של חוק הגיוס, מה שיקבע זה כושר העמידות של נתניהו בפני לפיד. אם בשבוע-שבועיים הבאים, תתקיים הצבעה חופשית של חברי הוועדה, הסנקציות הפליליות שדורש עופר שלח, לא יזכו לרוב. יתנגדו להן, אטיאס ופרוש מהסיעות החרדיות, איילת שקד מהבית היהודי, ועומר בר לב ממפלגת העבודה. השניים האחרונים הם תומכים נלהבים באופציה של סנקציות כלכליות בלבד.

דודו רותם מצפה להוראה מהבוס שביקר בחודש האחרון שלוש פעמים בביתו של אדמו"ר ידוע בבני ברק (ממש במקרה ביקר שם גם ח"כ מיהדות התורה מספר פעמים. הפגישות לא נערכו במקביל אך הועברו בהן מסרים באמצעות המארח, י.ר.). הבוס מצידו, מחכה לראות מה יורה ראש הממשלה לנציג הליכוד צחי הנגבי להצביע. המשמעות: עם טיפ טיפה אומץ של נתניהו, יש רוב של שישה מול שניים, נגד הסנקציות הפליליות. במצב שכזה, גם אלעזר שטרן ממפלגת התנועה, עשוי להצטרף לרוב המוצק ולהותיר את עופר שלח בודד במערכה.

גפני משוכנע שהפגישה שלו עם נתניהו, הוסיפה כמה טיפות מהחומר היקר הנקרא עוז רוח לעורקיו היבשים של האחרון. יש בזה משהו. לא בכדי ההצבעה הקובעת בוועדה, נדחית משבוע לשבוע בתואנות שונות. נתניהו לא מעוניין להגיע להצבעה על חודן של סכינים קואליציוניות. כהרגלו, הוא סוחב את הזמן בתקווה שמשהו יסתדר בינתיים. אולי לפיד יירד קצת מהעץ. אולי הבית היהודי יחליט שקיום הקואליציה חשוב יותר מההבטחות לרבנים הציוניים (ויש הבטחה חד משמעית של בנט ושקד לרבנים, שהם לא יתנו להצעה של עופר שלח לעבור) וייכנעו, כשם שעשו בחוק התועבה שעלה ביום רביעי השבוע, בדיוק בנוסח שדרשה 'יש עתיד'. אולי החרדים יבינו שכלתה אליהם הרעה ויסכימו לחוק שנותן בעצם ללפיד את הכול ומשאיר להם איזו עצם לרפואה. אולי ואולי ואולי.

ככה זה נתניהו. האיש שמעולם לא מקבל הכרעות קשות דקה לפני רגע האמת, אלא בו ברגע עצמו. כך הוא מתנהל במשא ומתן מול האמריקאים והפלסטינים - לא בונה בהתנחלויות, אך מסרב להודיע רשמית על הקפאה - כך הוא מתנהל בסוגיות הכלכליות הקשות בנושא הדיור, וכך הוא מנהל במשך שנתיים וחצי את נושא חוק הגיוס לחרדים. בקדנציה הקודמת, הוא מרח את הנציגים החרדים במשך שנה ויותר מול האיומים והלחצים שמנגד של שאול מופז. עם קצת עוז רוח הוא לא היה נענה לאולטימטום של שאול מופז ומציב בראשות ועדת הגיוס את יוחנן פלסנר מקדימה, אלא אישיות שפויה ומתונה אחרת. עם קצת יותר כדוריות אדומות בדם וקצת פחות מי סודה בעורקים, הוא היה גומר את הסיפור של הגיוס עוד לפני הבחירות הקודמות. לטוב, לרע, או למשהו באמצע.

הרגע שבו ייאלץ נתניהו להכריע, עומד ממש מאחורי כותלנו. השבוע הודיעה פרקליטות המדינה לבג"ץ כי שר הביטחון משה יעלון - האיש שתמך בסנקציות כלכליות בדיוני ועת השרים בראשות יעקב פרי ואולץ להתקפל בהוראה ישירה של ראש הממשלה - החליט לדחות בפעם השלישית את גיוסם של כ-2,000 חרדים שקיבלו צו גיוס מוחלט לחודש מרץ, בתקווה שהחוק החדש ייכנס לתוקף בשבועות הקרובים. הבעת פניהם הזועפת של השופטים, לימדה שגם להם החל להימאס מהמשחקים האלה. אם לא תתקבל הכרעה בתוך שבועיים-שלושה, שום דבר לא יעצור אותם מלהורות לאלתר על גיוס מיידי של כל מקבלי הצווים.

גורמים בקואליציה העוקבים אחר התסבוכת, טוענים שהשאלה היא לא מה יחליט ראש הממשלה, אלא מה תהיה מידת הנחישות של לפיד לדבוק בהחלטות המקוריות של ועדת פרי - שפירושן: סנקציות פליליות כמו לכל סרבן גיוס אחר בישראל - בלי לזרוק לבית היהודי עצם בה יוכלו לנפנף ולהראות שבכל זאת עשו משהו למען לומדי התורה. אם לפיד מציב אולטימטום בפני נתניהו: סנקציות פליליות מלאות, או פרישה של 'יש עתיד' מהממשלה, אומר לנו גורם בכיר בקואליציה, אין לנו ספק במה ראש הממשלה יבחר.

ולבחירה האמורה, אין כל קשר לרמת התיעוב האישית של נתניהו כלפי לפיד ולצרות שהוא עושה לו חדשות לבקרים. השותפות של לפיד בממשלה, אומר הנ"ל, היא זו שמזניקה את הפופולאריות של נתניהו לשיאים שכמותם טרם ידע ראש ממשלה ישראלי מעולם. לפיד, הוא קולט הברקים והרעמים של נתניהו מול הזעם הציבורי על משבר הדיור שמבריח זוגות צעירים מהארץ, מול ההתייקרות הבלתי פוסקת בעלויות המחיה ומול המדיניות האנטי חברתית המדרדרת את השכבות החלשות לפת לחם. אף אחד לא מפנה אצבע מאשימה לראש הממשלה. אם יש הפגנות פה ושם, הן מול הבית של לפיד ולא מול הבית בבלפור 2. לפיד, הוא האיש הרע האחראי לכל הגזירות, ונתניהו הוא האיש הטוב שלפעמים מצליח לרכך אותן.

לפיד לא מטומטם וגם הוא מבין מה ראש הממשלה עושה לו. אבל הוא בולע את הרוק כדי לקבל מנתניהו את המנדט לדברים האחרים שהוא זקוק להם. בזה אחר זה, עוברים בכנסת חוקים ליברליים שבכנסות קודמות היו מועלים על ידי סיעות אופוזיציה שוליות ונדחים מיד על הסף. במקביל, הפגיעה בחרדים הולכת ומתקדמת אל שבירת עמוד השדרה של החברה החרדית. גולת הכותרת תהיה חוק גיוס מחמיר שיהפוך את בני הישיבות לעבריינים החל מהרגע בו לא יתייצבו לשירות צבאי.

בקווים כלליים, זו היא אפוא העסקה של ראש הממשלה ויאיר לפיד. האחרון נוטל על עצמו את התפקיד כפוי הטובה של שר האוצר הרע והאכזר. נתניהו משוחרר לעסוק בנושא האיום האיראני והמו"מ המדיני עם הפלסטינים. בתמורה, מקבל לפיד יד חופשית לבצע את האג'נדה האנטי חרדית שלו. וכמו בכל עסקה, הקיום תלוי בעמידה של שני הצדדים בכל התנאים. לפיד לא יישאר רגע אחד בממשלה שלא תאפשר לו להציג בפני הבוחרים את הדובדבן שבקצפת - גיוס חרדים בכפיה. למה מה? שהוא יאכל את הדגים הבאושים של ניהול המשק בעת משבר, ולא יקבל את יישום משנת היסוד שלו בנושא החרדי?

אי קיום תנאי העסקה מצדו של נתניהו, יאפשר ללפיד לפרוש על הרקע הטוב ביותר מבחינתו. דעת הקהל שבזה לו כיום על ההתנהלות הכושלת על גבול הילדותיות, תזניק אותו בסקרים אם הוא יפרוש מהממשלה על רקע מסמוס חוק הגיוס בסנקציות כלכליות וכדומה. מבחינתו של לפיד, הליכה עד הסוף בנושא הסנקציות הפליליות היא מה שנקרא בעגה הפוליטית win-win. אם נתניהו ייכנע - הוא ירשום לזכותו ניצחון ענק. אם נתניהו ילך עד הסוף, יש לו קייס מצוין לפרוש מהממשלה ולנהל אופוזיציה קטלנית בנושא דת מדינה וצבא עד הבחירות.

מאחר וגם נתניהו מודע לחשבונות האמורים, ההערכה בקואליציה היא שכל הדיבורים והמגעים סביב נוסחאות פשרה בוועדת שקד, נועדו להעסיק את חברי הוועדה במשהו. ברגע האמת, ייכנסו לפיד ונתניהו לחדר אחד ושם יוחלט כיצד ייראה החוק. כמו שהספקנו להכיר את נתניהו, וכפי שהניסיון המצטבר של חוק הגיוס בגלגוליו השונים מלמד, נתניהו מקבל הכרעות בהתאם לשני פרמטרים: כניעה לחזק יותר ופזילה לדעת הקהל. למרבה הצער, בפרשת חוק הגיוס, שני האלמנטים האמורים חוברים יחד להחלטה לא סימפטית אחת.

דורון ומלחמה

גפני ודרעי, המובילים את הקו המתון יחסית, מכירים גם הם את הסחורה. בשיחות שלא לציטוט, הם שופכים אש וגופרית על אופיו הנלוז של ראש הממשלה. מה שמניע אותם להמשיך עדיין במדיניות השיח וההתדברות, זו התחושה שבמצב בו אין מה להפסיד, כל הקלה, ולוּ הקטנה ביותר, בחומרת החוק שיתקבל, היא רווח נקי. אם יעלו את יעדי הגיוס לגיל 25 - כלומר: סך המתגייסים לצבא והמתייצבים לשירות אזרחי, יכלול את גילאי 18 עד 25. בגילאי 24-25 יש רבים שממילא יוצאים לעשות לביתם והכללתם בסף העמידה ביעדים תאפשר פטור מגיוס לעשרות אלפים בגילאים המוקדמים יותר - וכמו כן אם ידחו את הסנקציות הפליליות לשנת 2020, עדיין יש סיכוי שמשהו יקרה בינתיים.

על השאלה, האם זה ממש במקרה, שנתניהו הזמין את גפני לפגישה ממש בשבוע שבו החלו ההכנות לעצרת הענק בניו יורק? אנשי גפני טוענים שאין שום קשר, אבל כנראה שיש. נתניהו הבין שמחכה לו מערכה כפולה, מבית ומחוץ. מלפיד עדיין הוא מפחד יותר, אבל אם אפשר להיפגש עם גפני בינתיים ולנסות לראות מה אולי בכל זאת אפשר לעשות – אז זה בדיוק מה שהוא עושה.

והיה אם יתרחש הנס, וחוק הגיוס יהיה כזה שאפשר עדיין לחיות איתו, במקרה כזה יתפתח קרב מאוד מעניין על הקרדיט. המחנה המתון של גפני ודרעי יטען שהכול פונקציה של המגעים השקטים מאחורי הקלעים. ליצמן והח"כים הסרים למרותו יטענו, שנתניהו קיבל רגליים קרות מהדיווחים הנלהבים בביטאוני התנועה האגודאית על ההכנות לקראת העצרת הגדולה בניו יורק.

לא מן הנמנע ששניהם יצדקו. היערכות חכמה למלחמה, משאירה תמיד פתח למוצא של פשרה. העובדה שהאויב ממול רואה לפניו טורים של טנקים מצד אחד ודגל של משא ומתן מצד שני, גורמת לו לעיתים קרובות לבחור דווקא באופציה השנייה. אם לא מיידית, אזי לפחות בשלב השני.

הראשון שידוע לנו שנקט בטקטיקה האמורה, הוא יעקב אבינו במפגש מול עשיו. תחילה הוא שלח שתדלנים (וישלח מלאכים), אחר כך הוא הציע טובות הנאה (עדרי המנחה) ובמקביל, ערך את בניו ועבדיו במערך קרבי מובהק מול עשיו ואנשיו. התוצאה המשמחת, ידועה לכל תלמיד חומש בחיידר ואין צורך לחזור עליה. באנלוגיה למצב הקיים, החלק שחסר כאן הוא רק התפילה. במצב הנואש המסתמן כעת, זו האופציה היחידה שאפשר עוד לתלות בה תקווה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!