זכרונות בוטושאן: פעילות מחתרתית בבית האדמו"ר

העיר בוטושאן השוכנת בצפון מזרח רומניה, זכתה כי ישכנו כבוד בקרבה גדולי עולם. בעבר הרחוק היה זה הרה"ק רבי חיים מטשרנוביץ זי"ע בעל ה'באר מים חיים', ושנים מאוחר יותר, אדמו"רים רבים שאיוו להם למושב עיר גדולה לאלוקים זו. בית מדרשו של ה'באר מים חיים' היה קיים עוד בעיר עד שנת תש"י, עד שנחרב.

על קורות חייהם של חלק מאותם אדמו"רים, מספר ד"ר שלמה ליבוביץ ליש - שנולד בתרפ"ח בבוטושאן. באותה תקופה שימש כרבה של העיר - שמנתה באותה עת ארבעים אלף תושבים, מחציתם יהודים - הגאון רבי דוב בער בורשטיין זצ"ל. הייתה זו הקהילה היהודית השלישית בגודלה ברחבי רומניה. בבית העלמין שלה עדיין קיימות מצבות מהמאה ה-15. קרוב לשמונים בתי כנסת פיארו אותה, תלמידי חכמים רבים השתקעו בה, רבנים ראו לעצמם כבוד להתגורר בה, תלמודי תורה ובתי ספר יהודים היו פרושים בה לרוב.

לא פחות משלושים ושבעה שוחטים גורשו מבוטושאן בזמן המלחמה. מה שמלמד על חיי קהילה תוססים ופורחים, שעלה עליהם הכורת עם פלישת הנאצים לאיזור. אגב, הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע, היה נשוי לבתו של ראש הישיבה בבוטושאן, הרה"צ רבי משה זצ"ל, ונישואיו אף התקיימו בעיר זו כשהיה בן י"ג שנים בלבד. האירוסין היו שש שנים קודם לכן...

בשיחה רצופת זיכרונות מבעבעים, שב ר' שלמה לערש מולדתו והולדתו ומעלה באוב סיפורים עסיסיים בלתי ידועים, שדומה כי הוא בין הבודדים שעדיין נוצרים אותם בקרבו - מקרב כל יוצאי העיירה ויוצאי חלציהם.

המרשם של רבי יואל

אביו של ר' שלמה, ר' נחמן צבי ז"ל, התפרנס מייצור תנורים מלבני טרקוטה (חרס) ששמשו להפצת חום. בימות החול התפללו ר' שלמה ואביו בבית כנסת היהודי שנקרא 'די אידישע שוהל', ובשבתות התפללו בבית הכנסת שהיה שייך לסביו הר"ר אברהם דוד שמש ז"ל. "סבי הוברח כדי שלא יתפס עם הנערים הקנטוניסטים לצבא הסובייטי. הוא התנזר מהתערות בקרב החברה הרומנית, לא למד את השפה המקומית והתרחק מכל מגע עם התושבים הערלים", מציין ר' שלמה.

תרצ"ז, הוכרזה כשנת התיירות הבינלאומית. רומניה הלבינה שיניים למהגרים ופתחה שעריה לתיירים ממדינות אחרות. "אם עד אז ראיתי רק קפוטות שחורות של הרבנים, הרי שלפתע הזדמנו לבוטושאן גם קפוטות צבעוניות של אדמו"רים שהחליטו להתמקם בעיר", אומר ר' שלמה בחיוך.

אחד האדמו"רים היה האדמו"ר מקוידנוב, הרה"צ רבי חנוך דב זילברפרב זצ"ל, שהוכתר בשנת תרפ"ט כאדמו"ר בעיר בוטושאן במקום חותנו הרה"צ רבי משה מרדכי מוסקוביץ' מסוליצא זצ"ל. האדמו"ר היה ידוע כעסקן ציבורי, בתקופת השואה פעל רבות למען הפליטים מפולין שהגיעו לרומניה. האדמו"ר מקוידנוב הגיע למעשה לבוטושאן רק לאחר פטירת חמיו, מדגיש ר' שלמה, אולם לרבי מסוליצא היו בנים רבים. הרה"צ רבי חיים יואל מסמבור הי"ד והרה"צ רבי יחיאל מיכל מהורודנקה זצוק"ל - היו שניים מהם.

"זכורני", סח ר' שלמה, "כי סבתא ע"ה חלתה פעם במחלה מסוימת, בנוסף לתלאות גופניות אחרות שעברו עליה. היא פנתה לרופא שטיפל בה בקביעות, אך זה לא מצא מזור למחלתה. בייאושה, פנתה לרבי יואל הצדיק שעשה באותה תקופה בעירנו, ושטחה בפניו את מועקתה. רבי יואל רשם לה רצפט (מרשם) ובו ציין מהי התרופה הרצויה למחלה. התבקשתי כילד, לגשת לבית המרקחת ולהביא את התרופה".

"הרוקח היה ערל ושימש בין היתר כיו"ר סניף המפלגה הקומוניסטית. כאשר הגשתי בפניו את המרשם, הוא נתקף בפרץ של זעם. 'מיהו האיש שמהין לרשום רצפטים ואין לו תואר רופא?' לא ידעתי אם האנטישמיות דיברה מגרונו באותה עת, או מדובר בסתם התפרצות של קנאה חולנית. נבהלתי וחטפתי מידו את המרשם ואצתי למעונו של הרופא הקבוע של זקנתי, כדי שזה יעתיק את התרופות על גבי נייר רשמי שלו".

"הרופא חבש את משקפיו, התבונן במרשם, אחר שלף מהארון את ספר התרופות ועיין בהם. ואז ראיתיו מרים גבה, זוקף עיניו בפליאה ופיו מתעוות כעין מבע של השתוממות. 'איך לא עלה על דעתי, לתת לסבתך את התרופות הדרושות הללו, אכן צודק מי שרשם אותן, הן אינן מתנגשות כלל בתרופות הקבועות שלה ואכן ראויות ותואמות את מצבה! ממי קיבלת אותם? מי הרופא הדגול שקלע אל השערה?' מששחתי לו מהיכן המקור, הוא לא יכול היה שלא לשוב ולהביע את גודל תמיהתו והערכתו לאותו צדיק שרשם זאת".

כשהאדמו"ר תיקן את האוטובוס

כאמור, מקום מגוריו הקבוע של רבי יואל היה בסאמבור שבגליציה. משפרצה המלחמה, ביקש רבי יואל למהר ולשוב לעירו. (רבי יואל היה חתנו של הרה"ק רבי יהודה צבי מסמבור זצוק"ל והחל לכהן באדמו"רות בשנת תרע"ט).

"אבי חשש לשלומו וביקש למנוע ממנו לעזוב את העיר. אבא שידלו וניסה לדבר על ליבו לבל יכנס ללוע הארי. הרבי שאל אותו: 'ומה יהיה עם בני המשפחה שלי, אותם הותרתי בסאמבור?' אבא הבטיח לו במענה, כי ידאג להביא לכאן את כולם ולאחד את המשפחה. 'אבל יש לי משפחה גדולה יותר, והם החסידים שלי, עליהם מה יהיה? איכה אשאירם כצאן בלא רועה דווקא בשעה קשה זו?' התעקש הרבי. אבא ראה כי תחנוניו לא נפלו על אוזן קשבת והחליט לנקוט בתחבולה. הוא שיחד את נהג האוטובוס שעליו עלה רבי יואל, ששם פעמיו לפולין, כי בעת שיגיע למעבר הגבול, יכבה את המנוע ויעמיד פנים כאילו אירעה בו תקלה. אחר יפתח את המנוע וינטרל בו את אחד החוטים, או אז ישוב 'לנסות' כביכול להתניע... כאשר רבי יואל יבחין, כי בדרכו הוערם מכשול מהותי שלא מאפשר לו להתקדם הלאה, יימלך בדעתו וישוב על עקבותיו, כך ייחל אבא"...

"מסתבר כי רבי יואל לא היה 'בטלן' ולא יכלו להוליכו שולל. כאשר התרחש ה'תקר' המכני, שמע את הנהג מכריז ברצינות מעושה, כי הנסיעה מתבטלת לאור התקלה הטכנית שהתגלתה בו. רבי יואל לא התעצל, ירד מהאוטובוס, פשט את הקפוטה לבל תטונף מהפיח והזוהמה, והורה לנהג לפתוח שוב את מכסה המנוע. רבי יואל הציץ בחטף, המהם קלות לעצמו ואז קרא בקול לאחד היהודים שהיו באוטובוס: 'תקרא לנהג ותגיד לו שיחבר בחזרה את הכבל שניתק כאן, אין צורך בטכנאי... אפשר לחברו ולצאת לדרך'. כאשר משמים רצו אחרת, אף אחד לא יוכל לבטל את הגזירה. בסופו של דבר רבי יואל נרצח בטרבלינקה עם כל משפחתו בב' באב תש"א".

מתי הגיעו הליטאים ל'טיש'?

ר' נחמן צבי, אביו של איש שיחנו, דאג רבות ועמד לימין בניו של האדמו"ר רבי משה מסוליצא. כל רבי מקרב בניו שפקד את העיר, היה ר' נחמן צבי מגיש לו את מלוא העזרה והסיוע הנדרשים, בכל תקופת שהותו בבוטושאן.

"רבי מעכיל מהורדונקא היה צעיר הבנים. באחד הימים, הגיע להתארח בביתנו ממקום מושבו בהורדונקא, כיוון שביקש להשתטח על קבר אביו זצ"ל ביום ההילולא. האדמו"ר תכנן לשבות בעירנו, ואנחנו ראינו לעצמנו כבוד על שנפלה בחלקנו הזכות לארחו. היה לנו בעיר בית מדרש 'חברת ש"ס' שכונה 'ר' יוסקע'ס בית מדרש'. גבאי בית המדרש היה יהודי למדן גדול בשם ר' יששכר פלר ז"ל, שכונה 'ר'יששכר הלמדן'. הקצבים ובעלי האטליזים בעירנו נהגו להזעיק את ר' יששכר לבית המטבחיים בכל עת שהתעוררה שאלת כשרות. ר' יששכר נהג לומר: 'בשביל להטריף או לפסול, צריך ללמוד. כדי להתיר או להכשיר יש גם צורך בידיעה ודעת'.

"בבית מדרש זה התפללו רק מתנגדים לדרך החסידות. אבא פנה לר' יששכר וביקש ממנו להזמין את האורח החשוב רבי מעכיל להתפלל בבית הכנסת. הוא קיווה כי המתפללים יכבדו את האורח ובעת אמירת 'מי שברך' בשעת קריאת התורה, ירימו תרומה בעין יפה לטובתו. אולם ר' יששכר התנגד לכך, מחמת האוריינטציה של המתפללים. אבא בא אליו בהצעה חלופית. 'תן לו לדרוש בבית הכנסת בין קבלת שבת לתפילת ערבית', ביקש. מטרתו הייתה, כי לאחר שיתרשמו המתפללים מגאונותו של רבי מעכיל, הם בוודאי ייאותו להוזיל מממונם לתמיכה באדמו"ר שהוא קודם כל תלמיד חכם..."

"הפעם, ר' יששכר ניאות לבקשה. הוא הכין את המתפללים לעובדה, כי אדמו"ר למדן מתעתד להשתתף בתפילות ולשאת בפניהם פלפול בליל שבת. המתפללים היו מרותקים ומתפעמים. רבי מעכיל, עקר הרים וטחנם זה בזה בסברה. באמצע השיעור, עצר לפתע רבי מעכיל ואמר: עד כאן! השיעור עלול להימשך ונשותיכם ממתינות לכם בבית ועלולות לדאוג לכם, את המשך השיעור אמסור בעת ה'טיש' של גיסי (האדמו"ר מקוידנוב זצ"ל, שהתגורר כאמור בבוטושאן) בו אשתתף. הייתה זו הפעם הראשונה שהמתנגדים השתתפו בטיש חסידי. הם השתוקקו לשמוע את המשך השיעור ולא וויתרו.

"בחצות הלילה נגמר הטיש. למחרת, בשעת קריאת התורה, בעת אמירת ה'מי שברך' של ה'עולה' הראשון, כשהגיע הגבאי לתיבות 'בעבור שיתן', הצהיר הלה על סכום כסף נכבד לטובת האדמו"ר. רבי מעכיל ניתר ממקומו והכריז: "בבקשה, רבותי, אנא במטותא מכם, אל נא..." הציבור נדהם. הם נאלצו לעשות לו מי שברך ללא כל תמורה כספית. במוצאי שבת סובב ר' יששכר עם אבא על פתח בתי המתפללים והללו פתחו את ליבם ואת כיסם. 'רבי כזה שיודע ללמוד, ראוי לתמיכה ראויה', הפטירו..."

ר' שלמה מתרפק בערגה על תפילותיו של האדמו"ר מקוידנוב זצ"ל בשבת, ובעיקר ביום כיפור. "האדמו"ר ניגש לפני התיבה לעת כניסת יום הכיפורים ולא זז ממנה עד לאחר תפילת הנעילה. אגלי זיעה נטפו מכל חלקי גופו ופניו היו להבים".

הוא גם זוכר היטב את מעמד אירוסיו של בנו וממלא מקומו של האדמו"ר מקוידנוב, הרה"צ רבי אהרן זילברפרב מקוידנוב זצ"ל. [המחותן היה הרה"צ רבי יחיאל מיכל מקלויזנבורג-בראד זצ"ל].

"הרבנים והאדמו"רים שהשתתפו במעמד, התפלפלו בנושא תלמודי כלשהו. הטונים גבהו כדרכה של תורה והדי הוויכוח חצו את גבולות החדר ונשמעו גם בין כותלי הבית. הרבנית איידל ע"ה, נוות ביתו של האדמו"ר רבי העניך, הייתה ידועה בבקיאותה בתלמוד וידענית מופלגת ברבים ממקצועות התורה. היא נכנסה לתוך החדר וסננה אל החלל: 'עם הארצ'ים, תסתכלו במהרש"א במקום המדובר ותיווכחו עם מי הצדק'. נרתעתי ממראה עיני. אריות לפני, ואילו ידיעותיה של הרבנית עולה על אלו של האורחים, ומה אני בכלל נער זוטר שתהום פעורה בינינו, מחפש פה? נמלטתי על נפשי ויצאתי מהר מהחדר. הרה"ג רבי דוב בער בורשטיין זצ"ל רבה של העיר, הבחין בכך ודלק אחרי. 'נכדו של רבי אברהם דוד שמש, למה אתה בורח?' סנט בי והצליח ללכוד אותי. הרב בורשטיין ביקש להוכיח לי עד כמה חשוב היה סבי, ועד כמה יש לו רספקט לנכדו. הוא הוביל אותי אל פתח הקלויז הסמוך, שבתוכו הסבו כמה אדמו"רים, חלקם אורחים שהשתתפו באירוסין, ואמר לי: 'אתה רואה את כל הקפוטות הללו? אם סביך היה חי, כולם היו קמים לכבודו'".

הפרטיזן הצעיר ביותר

לאחר שר' שלמה רפרף מעט בקורות חיי בוטושאן בכל הנוגע לאדמו"ריה, הוא חוצה ביעף ועובר לספר על עצמו בתקופת המלחמה. המחתרת היהודית שבה פעלו בני הנוער, בסיוע ליהודים להימלט מציפורני הנאצים ולאלו שחפצו לעלות לארץ ישראל, הייתה דומיננטית ופעילה מאד. כשגויס ר' שלמה לשורותיה, היה בסך הכל בן תריסר שנים בלבד.

כאשר קיבל ר' שלמה את 'אות המלחמה בנאצים' מידי משרד הבביטחון כאן בארץ ישראל, חשף בפניו אל"מ בילו, כי הוא היה הפעיל הצעיר ביותר במחתרת.

על הקשר הראשוני והשתלבותו במחתרת מספר ר' שלמה כמו והיה שרוי בלהט נעורים אופייני:
"פעילת עלייה מפורסמת, הגב' רות קליגר, הגיעה לאזורנו כדי לנסות ולמצוא דרך להסיר חסמים ומחסומים בפני רכבת שהייתה בדרכה מפולין לרומניה, כדי להפליג ממנה באנייה לארץ ישראל. הגיע אלי אדם ואומר לי: 'מישהי מבקשת לראותך'. ניגשתי בהיסוס למקום המפגש ואז נתקלתי בגברת. היא פנתה אלי כמי שממתיקה סוד: 'שמעתי שאתה נער נבון שיודע לשמור סוד, יש לי אגרת שצריכה להגיע בדחיפות לחבר פרלמנט רומני, האם תסכים להעבירו אליו?'. הכרתי את אותו פרלמנטר שהיה מיודד עם אבי וזו כנראה הייתה העילה לכך שדווקא אני נבחרתי לאתגר.

"הסכמתי ומיהרתי אל משרדיו. עוזר של חבר הפרלמנט, שישב במשרד שאל אותי לחפצי, והשבתי לו כי בידי מכתב בהול לבוס שלו. זה הציע להעביר בעצמו את המכתב, אולם התעקשתי והצהרתי כי המשימה שהוטלה עלי כבלדר, מאלצת אותי למסור במו ידי את המכתב ולא באמצעות גורם שלישי. בלית ברירה הוכרח להכניסני. 'יש לך מכתב מאביך?' קידם אותי הפרלמנטר בסבר פנים יפות. 'לא, התבקשתי למסור לך מכתב', השבתי לו. הוא פתח אותו ועיין בו בכובד ראש. אחר כך התבטא, 'תגיד לשולחת, שנכונה לה פגישה איתי בחמש אחר הצהריים'. המשימה הצליחה. היה זה הגיוס הראשון שלי למחתרת".

זרועות התמנון של המחתרת התפרשו על פני תחומים רבים. קבוצה מצומצמת מפעיליה התמקמו בסוכתו של האדמו"ר מקוידנוב ומשם נפוצו אל פעולותיהם. ר' שלמה מספר, כי הם הביאו פליטים רבים לביתו של האדמו"ר ושיכנו אותם שם עד יעבור זעם.

"באחד הימים בשנת תש"ד, הגיע אלינו פליט שהצהיר על עצמו שהוא 'לובלינער תלמיד', קרי תלמידו של המהר"ם שפירא זצ"ל מלובלין. האדמו"ר ביקש ממני להובילו אחר כבוד לבית הרב בורשטיין כדי להכיר ביניהם. הרב קידם אותו בברכת 'ברוכים הבאים' חמה ולבבית. אחר שאל אותו למוצאו ומששמע כי הוא חניך ישיבת לובלין החלו לשוחח בלימוד. הלה היה עילוי מופלג. הוא ידע את כל הש"ס והתוס' בעל פה והרב יצא מכליו מרוב התפעלות. מאוחר יותר הוא נשא את בתו של האדמו"ר מקודנוב זצ"ל ועלה ארצה". (כמדומה שזהו הרה"ג רבי מיכאל ארליך זצ"ל, שכיהן כרב בתל אביב, אביו של כ"ק האדמו"ר מקוידנוב הנוכחי).

ההתמודדות עם הבנדרוביצים

כמאתיים אלף יהודים, תושבי בוקובינה ובסרביה, גורשו במחצית הראשונה של שנת תש"ד, במהלך המלחמה, למחוז טרנסניסטריה (אוקריינה). תנאי החיים שם היו איומים: אלפי יהודים גוועו בעת הגלייתם מתלאות הדרך, ולאחר הגיעם לשם המשיכו אלפים ורבבות לגווע מן הקור הנורא, ממחלות מדבקות שפרצו בקרב הגולים, ומהעינויים האכזריים שעונו בידי החיילים שהופקדו עליהם. פעילי המחתרת אספו מקרב התושבים כספים, צעצועים, כלי בית ועבודה, עבור אותם יהודים שגורשו לטרנסניסטריה. היות ועל יהודי בוטושאן כמעט ולא נגזרה האקציה והם לא גורשו כאחרים לחבל הארץ האמור.

האדמו"רים לבית ויז'ניץ, ה'אמרי חיים' ואחיו בעל ה'דמשק אליעזר' זצ"ל, גייסו אז כספים רבים בקרב הציבור למטרת ההצלה. את הכסף שנאסף העביר ה'אמרי חיים' אל ה"דמשק", אשר יצר את הקשר עם גולי טרנסניסטריה בעזרת פעילי המחתרת, תוך סיכון עצמי רב. השפעת העזרה בגולה היתה עצומה, אלפי יהודים ניצלו הודות לה ממוות ברעב, כאשר התאפשר להם בעזרת הסיוע לקנות פרוסת לחם להחיות נפשם ונפש עולליהם,

באזור גרוסוורדיין, הועברו מאות יהודים לכפר סמוך לגרוסוורדיין לשם חטיבת עצים עבור הצבא. לאחר השתדלות, הושגו רישיונות לעבוד ביער גם עבור ה'אמרי חיים', עבור חתנו הרה"צ רבי יהודה'לה הורוויץ זצ"ל מדז'יקוב, ועבור עוד כמה מבני המשפחה. שם בכפר נפגש האדמו"ר עם חסידו הר"ר צבי (הרשל) דוידוביץ ז"ל, שהיה כבר מן ה"ותיקים" שם, והוא דאג לאכסניה עבור האדמו"ר ולשאר צרכיו. הוא הועסק בעבודה קלה יחסית, במרעה של פרות חולבות, והיות שניתן לו אישור לקחת לו עוזר, חפץ לבחור באדמו"ר, כדי שלא ייאלץ לעבוד קשה, אבל האדמו"ר מיאן להצעתו, וביקשו שיקח את ר' יהודה'לה, שהוא אברך חלש – "אני מרגיש עצמי בכוחותי, ויכולני לעבוד כמו כולם, בכריתת העצים", אמר ה'אמרי חיים' זי"ע. כשקרבה שבת קודש, סוכם שה'אמרי חיים' יפצע את עצמו, ובאמתלה זו יבקש שחרור מעבודה ביום שבת, וכן היה.

"מי היה זה שהשיג את הרישיונות עבור ה'אמרי חיים' ובני משפחתו?" שואל ר' שלמה ומשיב, "גם זו פעילותה של המחתרת שלנו".

פעולות נוספות שביצעה המחתרת, היו איתור מקומות מסתור לאותם פליטים שנמלטו ממחנות העבודה. אלו שנמלטו, דינם היה מוות. הפעילים זייפו תעודות ובהם ציידו את הפליטים.

"סטפן בנדרה היה לאומן אוקראיני שבשנות השלושים ישב בכלא בפולין על רצח שר הפנים, ואילו במלחמת העולם השנייה עמד בראש תנועה לאומית אוקראינית שהייתה נגועה באנטישמיות ולחמה נגד המשטר הסובייטי. בשנת 1941, לאחר שהנאצים כבשו את אוקראינה, הקים בנדרה ללא רשותם ממשלה אוקראינית 'עצמאית', שכל חבריה נאסרו. הנאצים שיחררו את בנדרה בספטמבר 1944, אז כבר היתה אוקראינה שוב בשליטת הצבא האדום, וארגונו המשיך להילחם נגד הסובייטים עד שנות ה-50".

על פעולותיהם של הבנדרוביצים מספר אחד הפרטיזנים, דוד רובין ז"ל: "בשלהי יולי 1943 לקחנו בשבי 3 בנדרובצים (מהבטליונים האוקראינים שלחמו לצד הגרמנים). הבנדרובצים, פגיעתם היתה רעה, בלחימתם לא ידעו גבולות. פרטיזן שנפל לידיהם עונה עינויי מוות, ולא יצא חי מידיהם. אלה פרעו גם ביהודים והיו כלי שרת נאמן לגרמנים. הם הרבו לרצוח יהודים ואוכלוסייה בלתי לוחמת שהסתתרה ביערות, שדדו, הכו והתעללו בקרבנותיהם, ללא רחם. אין פלא איפוא ששנאת הפרטיזנים לכנופיות בגדוד היתה עזה ביותר. כשנפלו בנדרובצים בשבי לא חקרום הרבה, הם הועמדו לדין צבאי ונורו ללא הרהורים יתרים. כך נזדמן לי להוציא לפועל פסק מוות של שלושת הבנדרובצים. מילאתי פקודה זו ברגשות מעורבים: שמחתי מצד אחד כי ניתנה לי האפשרות, לנקום בשונאי נפשנו, שופכי דם יהודים ולהמיתם".

"מאידך, קשה היה לי ימים רבים להשתחרר מהתמונה המזעזעת, כיצד עומדים חסרי מגן למול כיתת היורים, בוכים ומבקשים על נפשם ותלויים בפקודת האש מפי. אולם התגברתי על הרגש ומפי הרעימה הפקודה: "אש!", הרובים הרעימו בבת אחת והם נפלו. אולם התמונה לא משה מעיני. הן קיים הבדל בין לחימה והריגה בקרב לבין הוצאה לפועל של פסק דין מוות! לא אתכחש, במשך ימים רבים יסרוני כליותיי ומצפוני הטרידני ולא יכולתי להירגע. אין זאת אלא שעל אף כל אותן תלאות ותהפוכות גורל שמצאוני, טרם אבד לי צלם האדם".

פעילי המחתרת, היו אלו שסייעו בידי בנדרה לערוק. היה זה לאחר שסייע בידם להציל את השבויים הרומנים היהודים שהיו כלואים בידי הסובייטים, שנואי נפשו. בנדרה ביקש מהם לשרטט לו את מפת הדרכים ואת הכיוון שאליו הוא צריך לברוח. "הוא אמר לנו, תסמכו עלי שאדע כבר איך להינצל. אתם רק תראו לי את הדרך. הוא הסיר את מדיו ולבש בגדים אזרחיים. את הג'יפ שהיה ברשותו הצליח איכשהו להפוך על פניו והעלה אותו באש יחד עם הבגדים והתעודות שהותיר אחריו חרוכים. המטרה הייתה ברורה: שהסובייטים יסברו כי נפל בידי חבריו לנשק ויפסיקו לחפש אחריו".

בנדרה נמלט למערב גרמניה ומצא בה מקלט. ב-15 באוקטובר 1959, בצהרי היום, בכניסה לביתו במינכן, התגלתה גופתו בתוך שלולית דם. מי שהתנקש בו היה בוגדן סטשנסקי, שערק שנתיים מאוחר יותר למערב והתוודה כי פעל בשליחות הק-ג-ב. הוא סיפר כי ירה בפניו של בנדרה "חומצה פרוסית", שמשחררת רעלן שממנו מייצרים את הציאניד.

יצויין, כי בפגישה שערך לאחרונה הרב בערל לאזר רבה של רוסיה עם ולדימיר פוטין נשיא רוסיה, תקף הרב לאזר את החלטתו של נשיא אוקראינה היוצא, ויקטור יושצ'נקו, להעניק עיטור כבוד לגיבור הלאומי סטפן בנדרה, שנאבק למען עצמאות אוקראינה, שכן זה ביצע פעולות רצח וטרור.

מחבוא לנשק - בביתו של האדמו"ר

בשנת תשמ"ט הוציא יהודי בשם שמחה מאיר ספר ביוגרפי, 'אני לא סטשק', המגולל פרק מרכזי בחייו, שתחילתו ביהדות פולין המעטירה, בבית יהודי שורשי, ואחריתו בארץ ישראל.

שמחה, בן להורים אשר לא חסכו עמל ויגע כדי להקנות לצאצאיהם תורה ודעת, היה בן ישיבה ששקד על תלמודו כשהוטל לתוך מערבולת המלחמה, אך יצא מבית אביו בזהות שאולה. כך ניסה לחלץ את עצמו ולסייע גם לאחותו ולבני משפחה נוספים. את יום הדין עשה בן הישיבה בשירות ה'וורמאכט' בבסיס של חיל האוויר הגרמני בוורשה. לאחר המרד נמלט כשהסכנה מרחפת מעל ראשו – לסלובקיה ומשם להונגריה, בה נטל חלק בפעולות מחתרתיות של תנועות הנוער ובארגון הבריחה. תחנתו הבאה הייתה רומניה, שם היה בעת השחרור.

לייבוביץ סייע לו להדפיס את ספרו והוא מספר לנו את קורותיו של שמחה ברומניה.

"שמחה הגיע לבוקרשט במסגרת פעילותו להצלת יהודי הונגריה אל תוך רחבי רומניה. הוא הגיע עם נרתיק של צ'לו והכל חשבו שיש בפנים כינור. אבל למעשה, היה לו שם תת מקלע כבד שבו ניסה לחסל תליין נאצי ביוגוסלביה, משימה שנכשלה בסופו של דבר. בביתו של האדמו"ר מבוהוש זצ"ל בבוקרשט, התנהלה חלק מהפעילות המחתרתית. כאשר ראשוני הצנחנים היהודים הגיעו מארץ ישראל לרומניה, כדי להציל יהודים, ונודע להם כי לשמחה יש תת מקלע, הצטלבו דרכיהם ושמחה הצטרף לצנחנים. עתה הבינו הללו, כי יש להסתיר את הנשק מפני עיניים זרות. אך טבעי זה היה להגיע לבית האדמו"ר ולבקש את סיועו. הם שלחו שליח מטעמם שיתייצב בבית האדמו"ר בשמם. 'האם יוכל האדמו"ר לתת לי כתובת של אחד מחסידיו, שאתם נותנים בו את אימונכם?' שאלו. 'במה דברים אמורים?' ניסה האדמו"ר להבין. הלה לא ידע להשיב. "תחזור אלי עם תשובה ברורה ואחר כן אשיבך", הורה לו האדמו"ר.

מששב השליח, סיפר כי אחד הצנחנים מבקש להופיע בפניו. 'יהודי שהחזיק נשק, דינו מוות, אנו מחפשים מי שייאות להסתיר זאת ביתו", הבהיר הלה. 'אני החסיד הטוב ביותר לצורך הענין', אמר הרבי בחיוך והורה לצנחן להביא לו את הנשק ולהסתירו בביתו".

לאחר שעלה לישראל, שימש לייבוביץ במגוון תפקידים ובחלקם אלו הקשורים ליהדות רומניה. גם כיום, כשפרש לגימלאות, הוא ממשיך לעסוק במחקרים הקשורים לארץ מוצאו. "כשאני מביט אחורנית על פעילויותי לסייע ליהודים לעלות לארץ ישראל, זה הסיפוק הגדול ביותר שיש לי", הוא אומר ועיניו קורנות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!