יומן מלחמה: שלמה קוק בטור של תובנות מהשלג

1.

במוצאי שבת-קודש, כְּתוֹם ארבעים-ושמונה שעות בהן הייתי נצור עמוק בתוככי בית-מלון ירושלמי, הבנתי שאין דרך אחרת לשחרר את הרכב הקבור בערימת השלג, אלא פשוט לעבוד קשה. עבודה מתישה ומקפיאה בעזרת מַעַדֵר. זה הצליח. עכשיו אפשר לצאת לסיבוב ממונע ראשון בעיר המושלגת. המטרה: ללקט בגדים להחלפה – לראשונה אחרי שלושה ימים, לקנות בורקס גבינה רותח באנג'ל ולהוכיח לעצמי שהרכב הזה שווה משהו ומצדיק את ההשקעה.

הרחובות היו שקטים, חשוכים ודי ריקים. השקט מרגיע, אבל מסמל הלם כבד: כולם מתקשים להאמין מה הטבע מסוגל לחולל בכמה שעות. באוויר עומדת תחושה קשה של ספירת נזקים רגע לאחר שהצד שלנו נכנע במלחמה.

בשכונות החרדיות, נראים זוגות צעירים אחרי שבת אצל ההורים: צועדים בשלג, סוחבים מזוודות של שבת, מנסים לחזור רגלית לדירתם. המדרכות עמוסות שלג, והכבישים הופכים למדרכות. זה עדיין לא אומר שאין שלג על הכבישים – עובדה שהמכוניות מתקשות לפלס דרכן. בחורי-חמד מפלסים לנו את הדרך. שוברים את הקרח פשוטו כמשמעו, עבור הנהגים העקשנים (ויש שיאמרו: אגואיסטים) שהחליטו לצאת מהבית, כדי להרגיש את השלג דרך החימום של המכונית.

הישיבישער'ס עושים את זה במקצועיות, עם כלֵי-עבודה. אין על בחורי-הישיבות, אצילֵי המידות. גם כשהם רוצים קצת אקשן, הם דואגים שאחרים ייהנו ממעשי-ידיהם, בחִינֵי חינם.

2.

מטעה הוא השלג. מצד אחד, צבעו לבן, זך וטהור, קולו בלתי נשמע, שֶקט המרגיע את הנפש. מצד שני, הוא לא תמיד נעים. נחמד להביט בו מרחוק, לצלם אותו, אך לא נעים להתבוסס בתוך המקפיא הזה לזמן רב מדי. שלא לדבר על הקרח – בן טיפוחיו של השלג – שגורם להחלקה מסוכנת.

המסקנה: נכון שהוא בא לבקר אותנו בארצנו לעתים רחוקות, אבל לא שווה לקחת סיכון ולהיתפס לא מוכן. רוצו לחנות החורפית הקרובה, קנו מגפיים, כפפות, גטקס – וכן, גם תאורת חירום. שימו בבוידעם, לשעת חירום. שיהיה.

3.

גם אם אתם מצוידים בג'יפ ומפנטזים כל השנה על היום שבו תוכלו להרביץ ביצועי שלג ולהחליק על הקרח (ולצאת בלי פגע), בשעת המבחן הוא לא יעמוד לצידכם. כשהשלג גבוה וחוסם את רכבכם – לא תוכלו לזוז. הנעה אחורית מעניינת אותו כקדחת. הוא לא זז.

חוצמזה, למרבה הצער, טרם סללו כביש מיוחד לארבע על ארבע. ואם רכבים אחרים 'יתקעו' או 'יחליקו', אתם חולק איתם את אותו הכביש.

4.

עזבו אתכם משטויות. במקום לקטר – צריך להודות על הניסים ועל הנפלאות. כל אחד והנס שלו בשלג. רשימת הניסים שלי, ארוכה: קודם כל, שהצלחתי 'להיתקע' בירושלים עם כל המשפחה. הרי לא הייתי סולח לעצמי לולא הייתי חלק מהחוויה ההיסטורית הזו; הנס הגדול יותר הוא העובדה שהצלחתי 'להיתקע' בשלום ובחום, וכך גם המשפחה המורחבת כולה.

בר מזל הייתי שרעייתי קיבלה ברגע הנכון, בליל שישי, דקות אחדות לאחר שהשלג הכבד החל לרדת, את ההחלטה הנכונה – לקחת את ההגה שמאלה ולא ימינה. לוּ הייתי ממשיך לכיוון היציאה מהעיר, קרוב לוודאי שהייתי נכנס לסטטיסטיקה האיומה של מאות הנהגים שהמתינו עם ילדים קפואים, בלי דלק, במשך 12 שעות, על הכביש, ללא יכולת לנוע לשום מקום.

בר מזל הייתי שעשיתי את סוף-השבוע תחת קורת גג חמה ונעימה, עם בגדים חמים ואוכל חם, ללא הפסקת חשמל. ורשימת הניסים עוד ארוכה להפליא.

ברי מזל היו אזרחי ישראל, שיצאו יחסית בשלום מהסופה הקשה.

פעם אחת הרגשנו את מה שאנחנו אמורים להרגיש תמיד: שאנחנו חיים בעולם ארעי.

מה אתם אומרים, נקבל פרופורציות לחיים?

להתראות בשלג הבא.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!