פרשת בית שמש: "וינרוט ישיר לנו סולו" • טור שבועי

סולם יעקב

המבנה המנדטורי הישן של בית המשפט המחוזי בירושלים, הוא לוקיישן מצוין לכל סרט שהמוטיבים המרכזיים שלו הם דמעות ודכאון. זה לא רק המבנה המכוער שהאדריכל שבנה אותו קיבל כנראה השראה מהגיהינום. זה גם המיקום הבלתי שפוי - בלב שכונה ערבית, שיהודים נוהגים לעבור בה רק ברכב, ורק אם נקלעו לשם בטעות. אם עבריין בגמילה מחפש חיזוקים נפשיים שלא לעבור שוב על החוק, הרי שעצם החשש להגיע לשם מספיק בהחלט. אין חניה במקום הארור הזה וההליכה ברחובות העוינים - עם מבטי האימה של השבאב המקומי במקרה הטוב, ועם איזו אבן קטנה במקרה הרע - היא כפרת עוונות השקולה כנגד פ"ד תעניות.

לפני חודש, עמד על מדרגות בית המשפט עורך הדין יעקב וינרוט וקרן מאושר. הלקוח שהצליח לזכות בדינו, הלוא הוא ח"כ ליברמן, אץ חיש לכותל להודות לבורא עולם (כמה חבל שהוא לא הסכים לתרגם כמה אחוזים מהכרת הטוב הזו - לעמדה שפויה יותר בוועדה לגיוס בני הישיבות), והוא עצמו עמד לחלק ראיונות קצרים לכלי התקשורת.

אם יש לפרקליטים מקצועיים עשרה רגעים של נחת אמיתית בחיים, במקרה של וינרוט זה השני שבהם. הראשון היה לפני מספר חודשים - כאשר יצא זכאי כבדולח בבית המשפט המחוזי בתל אביב, מכתב התביעה הקשה שהטיחה בו המדינה.

השבוע ביום שלישי, הוא לא עמד שם לענות לשאלות. אם אפשר לנחש משהו מפני הפוקר של הפרקליט המקצועי ביותר במדינה, הוא נראה קצת מתוח ומוטרד יותר. אם תהיה במפתיע פסיקה לטובתו בעוד שבועיים - הוא כמובן יצהל משמחה, אבל אם לשפוט מהראיון הקצר שקיימנו עמו מספר דקות לאחר שנמלטנו לאזור המבטחים של השכונות היהודיות הסמוכות, דומנו שהוא לא יהיה מופתע מכל פסיקה שתתקבל, גם אם זו תהיה מהסוג הגרוע ביותר.

במשפט ליברמן הוא הרגיש אחרת. זה לא שהוא ישן בשקט ערב הפסיקה. למקורביו סיפר שהוא בילה את הלילה בקריאת ספר של אלבר קאמי (אל תחפשו אותו בספריה השכונתית שלכם). בכל זאת מדובר בקרב מול היועץ המשפטי וכל הקליקה של הפרקליטות גם יחד. אבל הוא ידע שמבחינה משפטית הוא עומד על קרקע מוצקה מאוד. ראיות התביעה היו קלושות והוא קרע אותן לגזרים אחת לאחת. מה שנשאר לו זה רק לחשוש שהאווירה הציבורית תשפיע על השופטים. למרבה שמחתו - זה לא מה שקרה.

בדיון שהתנהל השבוע בבית המשפט המחוזי, התמונה מורכבת הרבה יותר. גם כאן, אפילו הדיוט משפטי יכול היה להתרשם שהוא הקליש אחת לאחת את הראיות שהוצגו מטעם המדינה. דא עקא שערעורים על תוצאות בחירות אינם מתקיימים בהליך פלילי, בו די להטיל ספק בראיה כדי להשליך אותה אל הפח. הערעור מתנהל במסגרת כלאים של בית משפט מנהלי, שנדרשת בו רמת הוכחה נמוכה לקבלת ראיה.

בתרגום לשפה המדוברת מחוץ לכותלי בית המשפט זה נשמע כך: להרשיע אדם בפלילים התביעה צריכה להוכיח מעבר לכל ספק שהוא אשם. כדי לפסול בחירות די בכך שיש ספק סביר בכך שהן התקיימו כהלכה. מהו ספק סביר? את זה יקבעו השופטים על דעתם בלבד, כמו שמאי האומד נזק של רכב. הערכה סובייקטיבית, שרק היושב במרומים יודע איך היא מתבשלת ולמה.

לא מחפשים תקשורת

נעלם נוסף ומטריד לא פחות, הוא השלכותיה של האווירה התקשורתית והציבורית המתלהמת על צוות השופטים. לזכותם יאמר שלפחות כלפי חוץ הם עשו כל מאמץ שלא להחריג את המשפט הזה מאלף ואחד התיקים המנהליים המתנהלים אצלם דבר יום ביומו. מצו הריסה למרפסת שנבנתה שלא כחוק ועד לדיון על בסטה בשוק שנפתחה ללא רישוי עסק.

למרות כל תחנוני התקשורת (וכנראה גם דוברות בתי המשפט שנאלצה להתעמת עם עשרות עיתונאים שנשארו בחוץ), הם לא הסכימו להעביר את הדיון לאולם גדול יותר - שיכיל את צבא הפרקליטים והמעצמה השביעית גם יחד. פרקליטים של אלף דולר לשעה נדחסו שם כמו בספסל טרנזיט הסעות של ילדי בית ספר. הם גם לא שעו לבקשות לאפשר שידור ישיר או הקלטות ישירות במהלך הדיון.

צחוק הגורל הוא, שממש בצמידות לאולם הדיונים הקטן נמצא האולם הגדול יותר על שם השופט יעקב צמח ז"ל. למי שלא זוכר: צמח היה ראש ההרכב המחוזי שהקריא באוזניו של אריה דרעי את פסק הדין שהוגדר אחר כך על ידי משפטנים - גם אלה שלא חלקו על עצם ההרשעה - כרצח אופי מרושע ומיותר לחלוטין. צמח לא הסתפק בכך ואף פתח את מעמד הקראת פסק הדין לשידורים ישירים של התקשורת.

אם שופטי ערעור בית שמש, שהוא אמנם לא משפט דרעי - אך בעל משמעות להרבה הרבה יותר אנשים, היו חפצים קצת באור הזרקורים נוסח צמח ז"ל, הם רק היו צריכים לעבור לאולם על שם המנוח, ולחדש שם את מורשתו. העובדה שלא עשו זאת תעמוד לזכותם. לפחות בשלב זה.

וכך נדחסו לחדר כיתת סמינר ממוצעת כשישים עותרים ומשיבים, פרקליטים ועיתונאים, כשכולם נלחמים על מקום ישיבה וקצת אוויר לנשימה (מערכת האוורור, שאף היא הותקנה בימי הנציב העליון הרברט סמואל, לא עמדה כמובן בעומס). לאחר קרב אכזרי אך יעיל, הצלחנו למרפק לנו דרך בהמון ולהתנחל על פיסת קרש שיש הקוראים לה בטעות מושב. שש שעות עם הפסקה קצרה מאוד לחילוץ עצמות. מסירות נפש כבר אמרנו.

ומי מגיע באיחור אופנתי של עשר דקות לאחר שהדיון אמור היה להתחיל? מי שהחמיץ פעם שעברה את הקראת פסק הדין של ליברמן בנימוק של פקקים בדרך. העליות לירושלים קשות ומפותלות, וכנראה היה צריך לעצור בקסטל לקרר את המנוע. כך או כך. פרקליט אחר אולי היה סופג איזו הערה מהשופטים, אבל כשזה וינרוט - השופטים נותנים לו רספקט של מי שיכול היה לכהן מעליהם כשופט בג"ץ, אילו רק רצה בכך.

מאחורי קרש הישיבה של הפרקליטים הבכירים ישב לו ראש עיריית בית שמש הרב משה אבוטבול ופניו כפני עשרה מתענים. סביר להניח שאם היה יודע חודש לפני הבחירות מה מחכה לו לאחר מכן - היה פורש והולך לעשות לביתו. אין שכר של עובד ציבור, ויהיה בכיר כראש עיר של מאה אלף תושבים עם כל ההטבות הנלוות, ששווה את הגריל עליו הוא נצלה בחודש האחרון.

קואליציה חרדית אין לו (אם כי יש פריצת דרך בימים האחרונים. הסיעות החרדיות מרגישות צורך להיכנס יחד לחופה, גם אם יש חשש שלאור פסיקת בית המשפט היא תהיה קצרה מאוד. חוקרי שואה יודעים לספר שזוגות רבים מיהרו להינשא לפני שהועלו לרכבות. ההשוואה קצת מקאברית אבל היא מסבירה במשהו את תחושת האחדות שקפצה לפתע), הסיעות החילוניות מקיימות ישיבות מועצה בבתי קפה ושוללות לו את הלגיטימציה. ברחוב החילוני בבית שמש הוא נתקל בתגובות שנאה שכמעט וגולשות למה שמקבל יהודי שנקלע בטעות למרכז שכם. היועץ המשפטי מחליט להתייצב לימין העותרים נגדו. כמה כוחות נפש צריך כדי שלא לקרוס במצב הזה?

ועכשיו הוא יושב בבית המשפט ומאזין לדברי נציגת פרקליטות המדינה, ליאורה חביליו, המתארת במלודרמטיות את המזימה הנוראה שנרקמה בבית שמש נגד טוהר הבחירות והדמוקרטיה. נגד אבוטבול אין לה בדל של ראיה, והוא אף לא מוזכר במילה אחת בעתירה הכתובה. אבל ברשעות האופיינית לנציגת פרקליטות המדינה (ולא נתייחס לייחוס המשפחתי כרעייתו של היועץ לשעבר בעיריית ירושלים יוסי חביליו, אוהד החרדים הידוע. רק נאזכר את תופעת הנפוטיזם במערכת המשפט) היא מנסה לשרבב את שמו בשני אזכורים. האחד שלא גינה את תופעת הזיופים בעיר, מה שגרם לתגובה נזעמת של וינרוט שהוכיח שהיו גם היו גינויים של מרשו. השני הוא אזכור שמו של אחד ממקורביו שתושאל על ידי המשטרה - ולא יספו לחוקרו עוד. כאן כבר התערב אחד השופטים והעיר כי שמו של הנ"ל אינו מופיע בעתירה ולפיכך האזכור מיותר לחלוטין.

הרטוריקה של חביליו אינה מן המשובחות (שאלמלי כן כבר הייתה פורשת מזמן לסקטור הפרטי ומתפרנסת בכבוד), אבל התמונה שהיא מגוללת היא באמת עגומה. מאה ושישים תעודות זהות שנתפסו בדירה בה היו גם אביזרי תחפושות לדמויות שונות. שלושים ושש תעודות שהוכח שבעליהן לא באו כלל לקלפי ומישהו הצביע במקומם. שתי דירות בהם התנהל, לפי החשד, מערך של איסוף תעודות זהות מחוגים שלא מצביעים. עדות של אדם אחד, דווקא מהחוגים הליטאים בעיר, שהתעבר על ריב לא לו (בין ג' לכח), ולמרות שלא נחשד כלל כשותף במערך הזיופים, הוא 'התנדב' לשפוך על עמיתיו החרדים אש וגופרית, עם סיפורים על חמש מאות תעודות זהות שהיו מוכנות לשימוש ולא ידוע לו אם נעשה בהן שימוש אם לאו.

אוי מה שהעדות הזו עשתה. עוד לפני שהשופטים אמרו את דברם, ניתן לקבוע כבר עכשיו, שאלמלי שהאידיוט הזה פתח את הפה, מרבית הסיכויים שהעתירה לביטול הבחירות לא הייתה מוגשת. וזאת כי כל הראיות שיש ביד שלטונות החוק מתייחסים למספרים מגוחכים - לנוכח ההפרש בין ראש העיר אבוטבול למועמד החילוני שהפסיד. מה הם מאה ושישים תעודות, שרובן לא הגיעו כלל לקלפי, לעומת הפרש של תשע מאות ושישים וחמש קולות בהם ניצח המועמד החרדי? ממש כלום.

אבל כשבא מישהו מתוך החוגים החרדים, ומספר על חמש מאות תעודות זהות שהיו מוכנות לשימוש, זה כבר נותן נפח לכל הסיפור. חמש מאות ועוד מאה ושישים זה כבר מתקרב לשבע מאות. מאתיים וחמישים פחות מההפרש בין שני המועמדים. ואם זה כבר מתקרב, אז אפשר לטעון בהחלט שהייתה כאן תכנית מחושבת לשינויים דרסטיים בבחירות.

עשרות פעמים הוזכרה העדות הזו בבית המשפט. נכון שהנ"ל חזר בו מאוחר יותר בתצהיר חתום על ידי עורך דין. אפס כי הערך של התצהיר הזה הוא אפס. בתי המשפט מייחסים חשיבות למה שאדם אומר במושכל ראשון בחקירה, ולא למה שהוא אומר לאחר שעורך הדין מתדרך אותו או שהסביבה מפעילה עליו לחץ כבד. אבן אחת שטיפש זורק לתוך באר - חמישים פרקליטי צמרת לא תמיד מצליחים להוציא.

זה כמובן לא גורע מאשמתם של הפעילים המקומיים של כח, שאחדים מהם ככל הנראה עשו דברים שאסור לעשות. אבל הם לפחות בגדר מומרים לתיאבון. היה להם אינטרס להגיע למנדט השני, ולכן חצו את הגבולות בחוסר אחריות משווע. אבל מה לכל השדים והרוחות הניע את מר א' (שעיתון הפלס דאג לאזכר בשמחה כי הוא פעיל של דגל התורה) לזמר במשטרה את מה שזימר.

ממתקי חביליו

חזרה לחביליו. המלודרמטיות בה הציגה את האירועים לא השכיחה ממנה את העובדה הבסיסית ולפיה אין כתבי אישום ואין השלמות חקירה שיאפשרו הצהרת תובע על כוונה להגיש כתבי אישום. הסיפורים של מר א' הם עדות שמיעה ברמה של חלום שחלמו אחרים וסיפרו לי. אם תובע ממשלתי היה מצרף ראיה כזאת לתביעה אזרחית או פלילית, השופטים היו שולחים אותו לעבור מחדש את בחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין. אבל כאמור לעיל ערעור בחירות הוא תיק מנהלי שרמת הראיות הנדרשת בו היא נמוכה יותר. כמה נמוכה? על זה התפלפלו נציגי התביעה והמשיבים במשך שעה ארוכה בבית המשפט.

חביליו, ולצידה סגניתה המוכשרת בהרבה כוכבית נצח (ראו לפי הערות הביניים ונאום הסיכום שהאחרונה נשאה), היו מודעות גם לבעיית המספרים. עם כל אי הכבוד לסיפורים של מר א', העובדות המוכחות מתייחסות למאה ושישים קולות בלבד. אי לכך, הטיעון המרכזי נבנה סביב הרעיון של 'אם הוכח שהייתה שיטה - אי אפשר ואין צורך גם לדעת עד היכן היא התפשטה'. משל למה הדבר דומה (וזה לא משל שלה), לגוף שנמצאו בו חיידקים. גם בלי לדעת להיכן הגיעו והיכן פגעו - יש צורך בטיפול אנטיביוטי דחוף. אליבא דהיועץ המשפטי לממשלה, התרופה הטובה ביותר לכך היא ביטול הבחירות וקיומן מחדש. הן כדי להחזיר את אימון הציבור בתוצאות הקלפיות, והן למען ישמעו וייראו גם בערים אחרות.

עד כאן טיעונים כבדי משקל, שהבהירו - למי שהיה זקוק עוד להבהרה - שהסיכויים לקבלת העתירה לא פחות טובים, ואולי אף יותר, מהסיכויים שתידחה. אבל כאן עשתה הפרקליטה הנכבדה טעות שעלתה לה בלפחות דחיה של שבוע וחצי בקבלת פסק הדין. כאן המקום לספר שהיה מי מעמיתינו שתישאל את אנשי צוות האבטחה של בית המשפט, ואלה סיפרו כי קיבלו הנחיה להיערך למתן פסק דין בשעות הערב של אותו יום. ואם מקבלים כזאת הנחיה, מתגנב יותר מחשש ללב שפסק הדין כבר נכתב על סמך מה שהוגש בכתובים - עוד לפני שבכלל נשמעו הטיעונים. דומה שמיותר להיכנס לפרשנות לטובת מי זה עובד.

הטעות, כך שח לנו חד פרקליט שמחוסר מקום נדחק עמנו בספסל העיתונאים, נבעה מהתלהבות יתר. אם זו הייתה מסתפקת באזכור הראיות שהוצגו בעתירה - היה דיה בכך. אבל הגברת החליטה להוסיף שמן למדורה ולהציג חומר מודיעיני חסוי המעיד לכאורה על זיופים נוספים. השופטים נדלקו. אחד מהם הזכיר לה שלא מדובר בדיון להארכת מעצר של אדם המסוכן לציבור, וחומר שלא מוצג לשני הצדדים אין לו כל ערך. חביליו אבדה כנראה את שיווי המשקל ופלטה שיש עוד ראיות המונחות בקלסרים של הפרקליטות ולא הוגשו בכתב העתירה - כדי לא להכביד על השופטים.

ויינרוט זינק ממקומו כמו נמר המריח חיה מדממת בעמקי הג'ונגל. "יש חומר חקירה שאתם בפרקליטות מנסים להסתיר מהצד השני", שאל בזעם תיאטרלי. "אולי בחומר הזה יש ראיות הפוכות ולכן אתם מנסים להסתיר אותו?" צלב את הפרקליטה הנבוכה.

השופט דוד חשין, נעים הליכות וסבר ברמה שקשה למצוא במערכת המשפט, עצר בפתאומיות את הוויכוח בין השניים. בסוג של החלטת ביניים הוא הבהיר שאין מצב כזה שחומר חקירה לא יוגש לעיון כל הצדדים וכי הדבר יעשה לאחר הדיון. בספסלי המשיבים נשמעה אנחת רווחה עמוקה. האופציה של פסק דין בו ביום ירדה מעל הפרק.

בא כוחו של אלי כהן, עו"ד איתן הברמן, לא חידש הרבה מעבר לדברי חביליו, אבל כבר בשתי הדקות הראשונות לדבריו אפשר היה לעמוד על ההבדל שבין פרקליטה העובדת בשכר עובדי מדינה למי שיצא לשוק הפרטי ומשלמים לו פי עשר - רק כי הוא שווה את זה. הברמן לא התלהם, לא גמגם פה ושם, לא היה זקוק לתיקונים של השופטים ולא הרים להנחתות של המשיבים. הוא ציטט פסקי דין של עתירות אחרות בהם נטען כי הייתה שיטה של זיופים, ובית המשפט הסתפק בהוכחת קיומה ולא נזקק למספרים על היקפה. הוא ציטט פסקים של בג"ץ, ולא נרתע גם מלהביא דברי שופטים שמהם לא ממש השתמע כדבריו. הוא עשה זאת כמובן לאחר שהציג את דברי החולקים (והסוברים כמותו) והוכיח שהם היו בדעת הרוב באותם משפטים. הברמן נחשב כמספר אחד בנושאי השלטון המקומי בישראל, ומי שלקח אותו גם גייס – כנראה - הרבה מאוד כסף. וגם קיבל את התמורה - עוד לפני פסק הדין.

הצגת יחיד

היה ברור מראש שמבין חמשת המשיבים בעתירה (שהוגשה גם נגד כל סיעה בנפרד) את הופעת הסולו הראשונה ייתן פרקליטו של ראש העיר. ולא רק בגלל שהוא ראש העיר, אלא שבראש הגדוד צועד תמיד החייל הטוב ביותר שניתן לשלוח למערכה. כל היתר מתארגנים כדי לחפות עליו ולהגיש לו השלמות וסיוע בעת הצורך.

וינרוט דיבר הרבה אך לא האריך. בסך הכול הוא עמד בפני השופטים שעה ורבע נטו, אך אף אחד לא הסתכל בשעון. גם לא השופטים. בעולם המשפט כבר מכירים את האיש ויכולותיו, אך למי שיזדמן לצפות בו לראשונה בבית המשפט מובטחת חווית עומק נדירה.

לחזות בוינרוט מלהטט בעובדות ומספרים - ברטוריקה מושלמת, זה כמו להאזין לאיצ'ה מאיר הלפגוט בביצוע ל'עננו', כמו לקרוא בפעם הראשונה את 'גשר צר מאוד' של דוד זריצקי, וכמו לראות בלובר בפריז תמונה מקורית של לאונרדו דה וינצ'י. רבים יודעים לשיר, לכתוב ולצייר לפי כל הכללים, ולעשות זאת יפה. אבל כשיש טאצ' של גאון - זה נותן את הקסם שמבדיל בין האחד והיחיד לכל היתר.

וינרוט לא מבזבז זמן בהגנה ועולה ישר להתקפה. היעד הראשון שלו הם הראיות שהוגשו בעתירה. בבוז לא מוסתר הוא מכנה אותם כ"בדלי ניירות. דברים שנאמרו בפני שוטר על סמך דברים ששמעו מאחרים. אפילו אם נסכים שבערעור מנהלי אפשר לקבל עדויות שמיעה אבל קודם כל שאלה יהיה בכלל עדויות. מצטטים כאן אדם שדיבר במשטרה על חמש מאות ת"ז. האיש הזה לא אומר היו לי חמש מאות תעודות מזויפות. אלא ישבתי בבית הכנסת ומר נ.ס (השם מופיע בפרוטוקול והושמט כאן במכוון כמו יתר השמות בפרשה. י.ר.) אמר לי שיש לו שקית עם חמש מאות תעודות מזויפות. זה מר א' מספר ששמע מנ.ס וזאת מספר שוטר ששמע ממר א'. אז היינו מצפים לשמוע את העדות של מר נ.ס שהיה הפה הדובר שאמר שיש לו את תעודות הזהות. אבל אין דבר כזה. אז אולי לא גבו ממנו הודעה, או שחקרו אותו והוא הכחיש הכול.

חביליו: הוא שתק.

וינרוט: נחקר ושמר על זכות השתיקה.

חביליו: זה לא אמרתי. אמרתי שהוא שתק.

וינרוט: גבירתי יודעת טוב מאוד את ההבדל ולכן היא העדיפה להתעלם לחלוטין מהדבר הזה שהוא לב העדות של מר א', שבגללה הגעתם למספרים המנופחים האלה ובניתם על זה שהייתה כאן שיטה לזייף את כל הבחירות.

"מה שיש לנו", כך וינרוט, "זה שתי עובדות: מאה ושישים תעודות שנתפסו ושלושים וששה שהצביעו בהן שלא כדין. כל היתר זה ספקולציות והשערות שאפשר להעלות נגדן ספקולציות והשערות אחרות. אולי המתכננים נבהלו מרמת השמירה בקלפיות ולכן שלחו רק מקרים בהם ההתחזות הייתה קלה יותר, ואלה הזיופים היחידים".

הנשק המרכזי של וינרוט, כך נראה, הוא הטענה שלו על חוסר יכולתו כסנגור לעמוד על טיבן של הראיות. אם היה כתב אישום נגד החשודים - מילא. אפשר ללמוד אותו ולתקוף אותו. אם היו עדויות שנמסרו במשטרה ועברו את כל ההליכים, כמו עימות בין חשודים שכל אחד מכחיש את השני (כפי שקיים במקרה דנן. י.ר.) ניחא. אבל כשכל מה שיש זה רישומים של שוטרים שלא גובשו לכלום, או עדות שמיעה אחת שאף הוכחשה לאחר מכן על ידי המעיד עצמו (העדות של מר א'. י.ר.) איך מבקשים ממני כסנגור להתמודד עם זה. "אני הרי אפילו לא יכול לדבר עם הנחקרים עצמם כי זה שיבוש הליכי חקירה. אז בשביל מה בכלל אני יושב כאן? כדי לשמוע את ראיות העתירה ולהניד בראשי כן או לא?"

חושבים שעיתונאים הם ציניקנים חסרי תקנה? אולי. עד לרגע ששומעים את וינרוט מפרק ראיות בבית משפט. בשתי דקות של לגלוג מתמשך הוא לוקח את הפרטים שהוצגו באחת העדויות על ידי מר ל' ובונה מהם סיפור חדש על דרך האפשר. אולי כך ואולי כך. אולי גבירתי תגיד כך אז נאמר כך. מי אמר שהרכב בו נתפסו התעודות הוא בכלל של מר פ. רק בגלל שהנהג אמר שהוא חושב שזה הרכב שלו בגלל הזבל שמצא בו? אפילו השופט סובול בעל פני הקרח נאלץ לחייך.

(אפרופו סובול. בשבוע שעבר נכתב כאן כי הוא היה השופט שהתיר לנשות הכותל לחזור לרחבה המרכזית. למען ההגינות יש לציין כי לפני חמש שנים הוא היה השופט שדחה את עתירת החילונים בבית שמש נגד מכרזי משרד השיכון שתיאורטית יועדו לכלל הציבור - אך בפועל הותאמו בעיקר לחרדים).

השלב הבא במתקפה הוא המתמטיקה של המספרים שיש בהם כדי להביא לשינוי תוצאות הבחירות. כדי לקבוע שמר אבוטבול נבחר שלא כחוק, צריך להוכיח שהפסילות יכולות היו להתקרב להפרש של תשע מאות ושישים הקולות מול המועמד השני. "לא לחינם אתם בורחים מהמספרים, כי הם לא נוחים לכם", הטיח בפרקליטות. "יותר נוח לכם לדבר על שיטה רעיון ודרך. אמירות כלליות שאינן מגובות כלל בעובדות, אלא בשמועות וסיפורים".

אחרי שעה ורבע תם הקסם. עורכי דינם של המשיבים האחרים עלו וירדו. זה טוען כי סדרי הדין האזרחיים כן חלים על התיק המנהלי (וממילא אין להציג ראיות נוספות לאחר הדיון והפרקליטות טוענת שלא כך הם פני הדברים). משנהו טוען כי מרשו עלול להיפגע מבחירות חוזרות על לא עוול בכפו. "זה לא תיק פלילי כאן", מזכיר לו אחד השופטים, (ולא מעניין אותנו מי יכול להיפגע, אלא האם היו זיופים בהיקף שיכול להשפיע על התוצאות) השלישי מצטרף לדברי קודמיו ורק רוצה להציג סימוכין נוספים מפסק דין המדינה נגד פרובר ופסק דין המדינה נגד אבו גי'לדה. ראשו של אחד השופטים החל ליפול בעייפות. גם שלנו.

הסבל נגמר רק כשהשופט חשין החל להכתיב פסיקה. הפרקליטות תגיש את חומר החקירה הנוסף למשיבים בתוך יומיים. אלה מצידם יענו עד יום רביעי הבא. השופטים מצדם יתחילו אז לכתוב פסק דין סופי בהתחשב במגבלות הזמן שהטיל המחוקק (שלושים יום ממועד הגשת העתירה. קרי העשרים וארבע בדצמבר למניינם. י.ר.) ויעבירו אותו בכתב לכל הצדדים. לא יהיו דיונים נוספים בנוכחות הצדדים ועד שמכשיר הפקס במשרדים המעורבים לא יתחיל לרטוט עם קבלת פסק הדין, יעברו על כמה אנשים ארבעה עשר ימים נוראים. רק מי שחיכה פעם לתשובות של בדיקות רפואיות גורליות - יוכל להבין מה עוברים אותם אומללים. אם פסק הדין עוד יהיה לרעתם (ההימור שלנו: שישים ארבעים שזה מה שיקרה) - רק היושב במרומים ירפא לכאבם.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!