מנדי

מאחורי כתיבת המאמר המוגש כאן לפניכם עמדה שאלה מרכזית אחת: מהי ההצדקה להנהגה לפיה האדמו"רות עוברת בירושה מאב לבן, ממתי היא התקבעה ככלל ראשון בחסידות, והאם כך הכול חייב להימשך. בתחילת דרכה של התנועה החסידית, את מקום האדמו"ר שהסתלק לעולמו, מילא התלמיד ולא הבן. אולם כבר בדורות הראשונים, התגבשה העברה מסודרת של הנהגת החצר מהאב-המייסד לבנו.

למעלה ממאתיים שנה אחרי שהבעל שם טוב החל להסתובב בעיירות ולהלהיב את ההמונים, החסידות עברה גלגולים רבים. התנועה המהפכנית ששאפה לרענן את החוויה היהודית-הפנימית הלכה והתרחבה, העתיקה את מושבה ממזרח אירופה אל ארץ ישראל וארצות הברית, וכיום היא מורכבת מעשרות חצרות ותתי-חצרות, אשר מונהגות על ידי שושלות משפחתיות וותיקות: שורשן אי-שם באירופה, אך ענפיהן פזורים לאורכה ולרוחבה של מדינת היהודים.

בתחילה, חשבתי לנסות ולהביא עמדות עקרוניות ביחס לאחת ההנהגות הוותיקות של תנועת החסידות. תמונת המצב, במבט ראשון, הייתה ברורה ויציבה: האדמו"רות ממשיכה לעבור בירושה, ומה שנדרש הוא בירור האם זהו אכן המצב האידיאלי ומדוע. אך בתחילת הדרך התברר לי כי השטח כבר החל להשיב על השאלה הזו בצורה עצמאית: תופעת 'המשפיעים'. או, אם תרצו, "האדמו"רים החדשים". אם היא אכן עתידה לסחוף אחריה ולשנות את הסדר הישן, הרי שעיסוק בנושא הירושה יהפוך ללא רלוונטי. ויתרתי, אם כן, על מטרה שמלכתחילה הייתה יומרנית מדי, והחלטתי פשוט לנסות ולהציץ לתופעה ההולכת וגוברת בעלם החסידי של ימינו.

גבולות התופעה הזו רחבים מאוד וכוללים בתוכם מגוון רב של מנהיגים רוחניים מסוגים שונים. הם אינם דומים זה לזה, חלוקים בצורת ההנהגה, יונקים ממקורות השראה רבים ובעלי שיטות חסידיות מגוונות. הצד השווה שבכולם: הם אינם מתבססים על שושלת וחצר קיימת, אלא על אישיותם, התוכן שהם מעבירים והיכולת שלהם להוביל קהל. אם נדייק, בתוך התופעה הזו נכללים גם כמה אדמו"רים-ממשיכים בחצר וותיקה. אישים כמו האדמו"ר מטאלנא-ירושלים והאדמו"ר מסטוטשין בהחלט נחשבים חלק מהגל החדש הזה. למרות שהם נתלים באילן גבוה, איש לא חושב שהצלחתם נובעת מאבותיהם וזקניהם. מבט קצר על הקהל ההולך בעקבות האדמו"ר מטאלנא-ירושלים, לדוגמה, יגלה לנו שמרביתו לא בא ממשפחות טאלנאיות. חלקם אף לא מגדירים את עצמם חסידי טאלנא, אלא נמשכים אחר האדמו"ר באופן אישי, ללא השתייכות רשמית לקהילה.

למען האמת, המשפיעים עצמם אינם הנושא כאן, אלא דווקא הקהל הרב הנוהר אחריהם. "משפיעים תמיד היו בעולם החסידי ולא בהם החידוש", אומר יעקב לבי, פעיל חברתי מוכר שבא ממשפחה חסידית "בעלת גוונים שונים", כלשונו. "כמו כל מוצר, גשמי או רוחני, בכדי שהוא יצליח צריך שיהיה לו ביקוש. הסיפור הגדול כאן הוא הביקוש האדיר שקיים למוסד הזה. אנשים היום מחפשים את הדבר האמיתי, וכנראה שמה שמוצע להם לא תמיד מספק אותם. הרי החסידות, בבסיסה, באה למנוע מצב של "מצוות אנשים מלומדה" ולהפוך את עבודת השם לדבר חי ופנימי. מגוחך שדווקא העולם החסידי היום מתאפיין בקפיאה על השמרים. מה שקורה מול עינינו הוא תחייה חסידית של ממש".

תופעת החיפוש, בעיני לבי, דומה לתנועה שהניעה את החסידות בימיה הראשונים. "כך בדיוק החסידות התחילה: יהודים הרגישו שחסר להם בעבודת השם, והאדמו"רים עוררו אותם ונתנו להם את המענה לכך. המשפיעים מאוד מזכירים את הסיפורים שמספרים על האדמו"רים של אז. הם הסתובבו מעיירה לעיירה, והמשפיעים של היום מסתובבים מעיר לעיר ומשקיעים בהולכים אחריהם".

"החסידויות הפכו למעשה לקהילות פוליטיות לגמרי בעלות חצרות מונארכיות וזה מה שהביא לפיצולן ולניוונם. כמו כל מוסד- מכובד, ותיק ובעל כוונות טובות ככל שיהיה, הופך עם הזמן למשקיע קודם כל בבירוקרטיה של קיומו הפיזי והכלכלי ורק לאחר מכן בסיבות שלשמן הוקם. דווקא בתקופה שהאש החסידית המקורית נותרה אצל אינדבדואליים בלבד, נראה שהיא בוערת יותר ויותר והפכה לקולקטיב המאיים לכלות את הקבעון ולהפריח את השממה החסידית. שפתותיו של הבעל שם טוב דובבות בקברו משמחה".

יעקב אייזנטל, מוזיקאי ואיש תקשורת, שנמצא בעצמו בחבורה הסובבת סביב משפיע מסוג כזה, גם הוא אומר דברים ברוח דומה. הוא מתאר את הטיפוס האופייני הנוהה אחרי המשפיעים הללו: "בהרבה מקרים, מדובר באנשים אינדיבידואליסטים שלא מצאו את עצמם בחצר הרגילה שלהם. חלק מהמשפיעים בעצמם הם אנשים שהתנתקו מהחצר בה גדלו וסללו דרך משלהם. דווקא לכן, ובגלל הצורה העצמאית בה הם פועלים, הם מושכים אחריהם טיפוסים מהסוג הזה".

אייזנטל רואה בתופעה הזו המשך ישיר לרוח החסידית האמיתית: "להמשיך להיות חלק מן החצר בה גדלת גם במחיר איבוד העצמיות שלך – זהו היפך החסידות ממש, שכל מהותה היא התחברות פנימית ואמיתית. האם זוהי תופעה חדשה? להיפך! זוהי חסידות". עם זאת, הוא מסייג ואומר כי לא תמיד ההליכה אחרי המשפיע נובעת מחיפוש תכני משמעותי. "לפעמים גורמים חברתיים מובילים לכך. החצרות המסורתיות מאוד גדולות ולא תמיד אנשים מקבלים שם את המעמד וההכרה שהם רוצים. הם מעוניינים בסביבה קטנה יותר ותומכת".

ד"ר בני בראון, חוקר יהדות ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, מבחין בין שני סוגים של 'חסידויות חדשות': "בעולם החסידי ההונגרי, למרות שהוא נורא מסוגר, שררה איזו רעננות בתחום של ירושת אדמו"רות. בניגוד לחסידויות אחרות, שמהמאה ה-19 מונהגות על ידי שושלות משפחתיות, דווקא שם היו רבנים מושכי קהל. כמו רבי אהרן ראטה, דושינסקיא, ועוד".

"התופעה הזו היא קצת אחרת והיא יחסית חדשה. לשם השוואה, כשהייתי צעיר, היה מישהו שניסה לייסד חסידות בירושלים. ממש חיבלו בטישים שלו. זה נחשב למשהו מתריס. האנשים הללו, מה שבעצם מייחד אותם הוא שהם לא ניסו לפתוח חצרות. לפעמים אפילו דחו במפורש את התואר אדמו"ר. התופעה הזו מבטאת חיפוש רוחני. החיפוש נוצר כי אנשים לא מקבלים את הסיפוק הרוחני בחצרות שלהם. אתה נולד לחסידות מסוימת וממשיך לחיות בה מתוך נוחות. את המימד הרוחני הם מחפשים במקומות אחרים. בדרך כלל לא רוצים לעזוב, אז מחפשים את עצמם שם. ההליכה למישהו שהוא לא מוגדר כאדמו"ר – מקלה, כיוון שלכאורה הוא אינו בא במקום הרבי המקורי. זה בעצם חלק מסוד כוחם של המשפיעים".

ההבדל בין המשפיעים לבין האדמו"רים הקלאסיים לא מתמצה רק בכך שהם אינם בנים-של, אם כי זהו בהחלט מאפיין מרכזי המפריד בין העולם החסידי המוכר לבין התופעה החדשה. 'משפיע', על פי ויקיפדיה, הוא כינוי אשר בסביבות שנת תש"ס החלו להשתמש בו בציבור הכלל חסידי ל"רבנים שלא משמשים באדמו"רות". ההגדרה הזו אינה מדויקת. חלק המשפיעים כבר הפכו בעצמם לאדמו"רים. השאלה המעניינת העומדת בבסיס התופעה היא האם המשפיעים הינם ככל האדמו"רים, רק שהשיגו את מעמדם בכוחות עצמם, או שדבר חדש בא לכאן. למעשה, תופעת המשפיעים כבר התרחבה דיה והיא כוללת בתוכה רמות שונות. מדובר בסקאלה: בקצה האחד ממוקמים משפיעים אשר כיום נוהגים כאדמו"רים לכל דבר ועניין. יש להם בית מדרש משלהם, קהל רב ההולך רק אחריהם, והם נוהגים בכל גינוני האדמו"רות המוכרים. בקצה השני ממוקמים משפיעים שהם אינם אדמו"רים באופן מובהק: הקהל סביבם מצומצם והם משקיעים בכל אחד מהם באופן אישי. יש שמכנים אותם 'משפיעי בוטיק'.

אחד המשפיעים המוכרים הינו רבי צבי מאיר זילברברג, אשר כיום נוהג כאדמו"ר לכל דבר. רבים אומרים כי דווקא תהליך המיסוד שעבר גרם לכך שהנהירה אחריו פחתה. "דווקא כאשר המשפיע מצליח, מושך אחריו רבים - הוא במידה רבה מאבד את כוח המשיכה שלו", אומר חסיד אשר עדיין מחפש את המקום הנכון לו. "ברגע שמתפתחת קהילה רשמית, בית כנסת, וההליכה למשפיע מדביקה לך תווית רשמית – רבים כבר לא מעוניינים בכך". לעומתו, המשפיע רבי אלימלך בידרמן, לא מחזיק בית כנסת משלו, למרות שהוא מושך אחריו קהל רב.

תהליך מיסוד, לפעמים, דווקא גורם לתוצאה הפוכה. "יש אנשים שחשוב להם מאוד להיות חלק מקהילה רשמית", אומר אדם המכיר היטב חצרות משפיעים רבות. "כל עוד המשפיע לא מקיים קהילה שכזו, הם אולי יבואו אליו אך ישמרו את הקשר עם החצר המקורית. אך ברגע שמתגבשת סביב המשפיע חצר המסוגלת לענות על כל הצרכים – לרבים יהיה יותר קל לעזוב ולדבוק בו לחלוטין". לגבי היחס של המשפיעים לשאלת הקשר בין החסיד לחצר המקורית אינו אחיד, הוא אומר כי "באופן
כללי, המשפיע לא מתייחס לזה".

אותה החלוקה קיימת גם בקרב הקהל הנוהה אחר המשפיעים: יש שעדיין משויכים באופן רשמי לחצר מוכרת אך מרבים לפקוד את שיעוריהם ודרשותיהם של המשפיעים. אחרים ניתקו קשר וכיום זהותם הראשונית היא עובדת היותם תלמידיו של המשפיע. למעשה, הם חסידים שלו לכל דבר ועניין.

חלק ניכר מהקהל, והוא אולי המעניין אותנו ביותר, מסתובבים בין המשפיעים השונים ולא קובע את מקומו באף בית מדרש. לאחרונים כבר יש שם: 'מבקשים'. אם נרצה טרמינולוגיה חדשה: ה'משפיע' הוא המקביל של האדמו"ר, ה'מבקש' מקבילו של החסיד.

"סצנת המבקשים היא ליבה של התופעה הזו", אומר אייזנטל. "בחורים, אברכים, ובני כל הגילאים, הנוהרים לכל התוועדות, דרשה, או כל דבר אחר שמסוגל אולי לספק את נפשם. אתה רואה אותם בכל מקום. זו לא בושה היום, להיפך, יש איזו יוקרה הנלווית לאותם אלו שמחפשים את עצמם. יש מין תחושה שאברך חסידי שמכבד את עצמו, צריך שתהיה לו איזו חבורה, שילך לפברענגען, לר' צבי מאיר, לר' מוט'ל זילבר, העיקר שלא יהיה סתם אברך פשוט. גם החיפוש
הפנימי הטהור לכאורה, עלול להיות מוכתם בחיצוניות, כבוד ותדמית".

המבקשים הללו באים מכל הקהילות החסידיות, אך מוצאם של חלק גדול מהם היא דווקא חסידות גור. ייתכן שדווקא הדוגמטיות הנוקשה של החסידות מניעה שם רבים לחפש את עצמם בעוד מקומות.
גם ליטאים נוהרים אחר המשפיעים הללו, אם כי בכמות מצומצמת יותר.

המשפיעים, כאמור, הינם סוללי דרך ומגוונים מאוד בדרכם הרוחנית. עם זאת, ניתן לתת בהם סימנים ולומר כי רובם מחוברים מאוד לתורות ברסלב וחב"ד. רבי יצחק מאיר מורגנשטרן, משפיע ומקובל, סיפר כי "רבי נחמן ו'בעל התניא' נלחמו על הנשמה שלי, אבל בסוף הלכתי לרבי נחמן". גם כיום הוא מזכיר רבות רעיונות שונים מתורת חב"ד, אך כשאומר 'רבנו' כולם מבינים למי הכוונה. כמו הרי"מ, משפיעים רבים מהווים באופן רשמי חלק מהחסידות. כקהילה אשר לא מינתה לעצמה אדמו"ר מאז המייסד רבי נחמן, תופעת המשפיעים תמיד רווחה בה. גם עובדת היותה של ברסלב הטרוגנית מאוד מאפשרת לה להכיל בתוכה משפיעים וקהילות אשר הולכות בדרך ברסלב אך גם נותנות בה טעם משלהן.

באשר לחב"ד, דמות ה'משפיע' תמיד הייתה חלק מהוויתה, אך בשנים האחרונות, כחלק מהגל החדש, המשפיעים החב"דים סוחפים אחריהם קהל רב מחוץ לחסידות עצמה. השמות הבולטים הינם הגאון הרב זלמן גופין, משפיע בישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית בכפר חב"ד, והגאון הרב חיים שלום דייטש, ראש כולל 'צמח צדק' בירושלים. השניים הללו, מלבד מעמדם הפנים-חב"די, מרכזים סביבם רבים המחפשים להעמיק את אמונתם ומוצאים זאת בתורת חב"ד. לא מדובר רק בביקורים אקראיים: דרכה של חב"ד מהווה כיום חלק מרכזי בחיי קבוצה קבועה של חסידי גור, אשר משתייכים רשמית לחצר, אך הינם תלמידים מובהקים של המשפיע החב"די ואף מגיעים מדי שמחת תורה לשהות בכפר חב"ד. בי"ט כסליו האחרון, "ראש השנה לחסידות" בלשון חב"ד, התקיימה התוועדות ומכירת ספרים בבנייניי האומה בירושלים: הקהל הרב שפקד את המקום ביטא תמונת מצב מדויקת של הזרמים הרוחשים בציבור.

המעניין הוא שדווקא חסידות חב"ד, אשר מתגאה תדיר בהפצת מעיינותיה ברחבי העולם ודואגת לפרסם זאת, מצניעה את אחת ההצלחות הגדולות שלה. התופעה כולה מתרחשת מתחת לרדאר התקשורתי. הסיבות לכך - מובנות. כאן אנו מגיעים ליחסן של החצרות המסורתיות למשפיעים העצמאיים הללו ולעובדה כי מהווים מוקד משיכה חלופי לחסידים. האם המשפיעים הולכים ותופסים את מקומם של האדמו"רים – זוהי השאלה העיקרית.

בראון: "לחסידויות הגדולות יש הרבה כוח, אבל מצד שני הם גם קצת מאבדות שליטה. יש בקהל גיוון גדול. ואנשים מרגישים שהולכים לאיבוד. עדיין, כרגע, המשפיעים לא מסכנים את ההגמוניה של הרבי".

- האם לדעתך בסופו של דבר המשפיעים יעברו את אותו תהליך, יורישו את הכהונה לבניהם ובסך הכול נראה כאן שושלות חדשות?

"להערכתי, תלוי עד כמה הם יכונו אדמו"רים ויקבלו קוויטלאך. השוואה ממישור אחר: בתשנ"א, לאחר פטירתו של רבי משה מרדכי בידרמן מללוב, קיימו 'זקני קרלין' בחירות פנימיות בסופן נבחר רבי אהרן רוזנפלד, שלא היה בעל ייחוס, לכהן כאדמו"ר. היה הסכם בוררות בין הצעירים לזקנים, הראשונים באו בשם עיקרון הירושה ואילו האחרונים טענו שאין עיקרון כזה. לפועל, מה קרה כשהרבי של הזקנים הלך לעולמו? למרות כל הדיבורים הגבוהים על כך שאין עיקרון ירושה, אוטומטית הכהונה עברה לבנו. ברגע שהחצר מוגדרת כחסידות, הסיכוי שהבן יירש הולך וגובר".

המבקשים עצמם אופטימיים יותר מהחוקר. הם אינם רואים באופק אפשרות שחבורות המשפיעים יהפכו לחצרות, על כל המשתמע מכך. "מה שמחזיק את האנשים סביב המשפיע הוא הדמות האישית שלו. בקרלין הייתה חצר, אז למרות שהתמנה תלמיד, מובן שהוא עצמו ינהג מנהג חצר ויוריש את הכהונה לבנו. כאן מדובר במשהו אחר לגמרי. האפיונים הקהילתיים שנדבקו לחסידות לא קיימים פה. אין שום סיבה שבדור הבא ימשיכו ויילכו דווקא בעקבות הבן. אין כאן חצר שחייבת להישמר בכל מחיר. אחרי מאה ועשרים, כולם יתפזרו לדרכם. הם הרי מבקשים – וכשמם כן הם. כל אחד יילך ויחפש לו דמות חדשה שראוי ללכת בעקבותיה".








,

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!