סיפורה של נתיבות: "השלום היחיד כאן זה דומראני"

כמה מאות קילומטרים אחרי צומת בית קמה, בין אופקים לגבול עזה, שוכנת העיר נתיבות - שלא חדלה לרדת לאחרונה מהכותרות.

עיר שבמשך שנים לא ארוכות הפכה מעיירה קטנה ומנומנמת, למעצמת מקובלים, ולעיר גדולה הצומחת בקצב מהיר.

"אתה יודע למה קראו לעיר שלנו 'נתיבות'", אומר לי יוסף אמויאל, אחד מזקני נתיבות הזוכר אותה עוד מימיה הראשונים, "על שם הפסוק דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. והיום – הוא ממשיך, תראה מה זה - השלום היחיד שיש לנו כאן זה שלום דומראני".

מה קורה בעיר הזו, ומה עשה אותה לאבן שואבת רוחנית ואתר עלייה לרגל מצד אחד, ולעיר של תככים ומאבקים בעלי השלכות רוחב לכל הארץ מצד שני?

צעד ראשון: היקה מהמבורג משתקע בעיירה המרוקאית

נתיבות נוסדה בסוף שנות החמישים כמעברה בשם עזתה שקלטה עולים מצפון אפריקה, בעיקר ממרוקו. ייתכן והעיר הייתה נותרת כפי שהיא, עיירה מאובקת אי שם בין דימונה לחאן יונס לולי יקה יליד גרמניה, שהחליט משום מה לתקוע יתד בעיר ושינה את דמותה לעד.

המדובר כמובן בראש הישיבה הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל.

רבי יששכר מאיר נולד בהמבורג שבגרמניה בשנת 1927, ועלה לארץ מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השניה והיה מקבוצת התלמידים הראשונה שלמדה בישיבת פוניבז'.

לאחר נישואיו, נשלח על ידי רבו ראש ישיבת פוניבז' הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, לקזבלנקה שבמרוקו, שם ייסד ישיבה גבוהה וסמינר חרדי לבנות, לאחר מכן גורש לטנג'יר כאזרח זר ושב לארץ, אך מאז אותם ימים נוצרו קשרים מיוחדים בין האשכנזי מהמבורג למרוקאים מקזבלנקה. תקופה מסויימת כיהן כר"מ בישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה, כאשר בשנות השישים החליט לעבור לקזבלנקה החדשה שהלכה והתפרשה בנגב, והוא בחר בעיירה עזתה.

יחד עם קבוצת תלמידים מכפר הרא"ה ייסד את "ישיבת עזתה" שנקראה לימים, כאשר עזתה הפכה ל'נתיבות' ל"ישיבת הנגב". הישיבה קיבלה שטח של 34 דונם ועליו הוקמו בנייני ישיבה ובניני מגורים, ובהמשך גם תלמוד תורה לבנים ובית ספר וסמינר לבנות. תוך שנים ספורות מנתה הישיבה מאות תלמידים, ונוסד הגרעין התורני הגדול של העיר.

אבל זה היה רק הצעד הראשון, הצעד השני נעשה כאשר ה'באבא סאלי', הגיע לעיר, בעקבות הרב מאיר.

צעד שני: הבאבא סאלי משתקע

הבאבא סאלי, רבי ישראל אבוחצירא נולד בשנת 1889 בעיר ריסאני שבמרוקו. כבן למשפחת מקובלים מפורסמת.

מגיל צעיר נודע בקדושתו ופרישותו. וכבר בגיל 18 מילא את מקום אביו שנפטר. בגיל שלושים שימש כרב מחוז. ובכלל, הוא התחיל את חייו מוקדם, וכבר בהגיעו למצוות נשא את פרחה בת אחותו, שילדה את בנו רבי מאיר. היא נפטרה עליו בצעירותה, ובגיל 16 נישא למרים אמסלם, ממנה נולדו בנו הרב ברוך ובנותיו אביגיל, פנינה ועליזה.

הוא עלה לארץ וחזר למרוקו עד שבסופו של דבר בשנת 1964, חזר לארץ, וגר ביבנה ואשקלון. הבאבא סאלי חיפש מקום תורני, ונתיבות עם הישיבה הגדולה שהלכה והתפתחה שם נראתה לו מתאימה, ואכן, בשנת 1970 עבר להתגורר בה. מאז העיר עלתה על נתיב מהיר בדרכה להפוך למרכז המקובלים של הדרום.

קשריו עם ראש הישיבה האשכנזי היו מצוינים, השניים כיבדו אחד את השני והרעיפו שבחים ומחמאות. ובעוד הרב מאיר מטפח את הקהילה התורנית הצומחת בעיר, ביתו של הבאבא סאלי הפך לאבן שואבת לרבבות.

הבאבא נודע כעושה מופתים ובכיר המקובלים בישראל. סיפורי אגדה הילכו עליו ומי שזכה לברכה, קמע ובקבוק מים מברכתו היה מאושר. "בימיו", אומר אמויאל, "הכל התערבב, באו אל הבאבא סאלי חסידים וליטאים, וב'עזתה' למדו מרוקאים, ואף אחד לא הבדיל. ראש הישיבה דיבר דברי שבח רבים על הבאבא סאלי והוא בתורו נהג לבקר בהיכל הישיבה, להתענג על הלימוד ולמסור בידי ראש הישיבה סכומי כסף לחלוקה לצדקה".

בגיל 65 נישא לרבנית סימי אבוחצירא. הזוכה לכינוי "המאמא סימי", עד היום היא גרה בווילה דו־קומתית ברחוב חזון איש בעיר ונחשבת לדמות אהודה ואהובה בנתיבות ומחוצה לה. אסירים מהכלא נוהגים לשלוח לה מכתבים ולקבל ממנה עצה וברכה.

העימות עם 'בבא ברוך'

בשנת 1983 נפטר בנו הבכור רבי מאיר אבוחצירא, שהיה אמור להיות יורשו וממשיך דרכו. שנה אחר כך, כשהוא בן 94, הבבא סאלי נפטר ונקבר בנתיבות ביום ד' בשבט תשמ"ד.

ציון קברו הפך לאתר עלייה לרגל המושך אליו רבבות מתפללים בשנה. על הקבר נבנה אוהל ענק ורחב מידות וסביב לקבר נבנה פארק בצורת חמסה. המקום מהווה אחד מהמרכזים מושכי הקהל הגדולים ביותר בעיר בפרט ובישראל בכלל. בעיריית נתיבות אף מתכננים להקים קומפלקס של בתי מלון קטנים ואכסניות לרווחת הבאים להשתטח על הקבר. מי שמטפח את ציון הקבר הינו בנו של הבאבא סאלי רבי ברוך אבוחצירא ה'באבא ברוך'.

הבאבא ברוך עבר בימי חייו תהפוכות רבות, עסק בצעירותו בפוליטיקה מקומית, כיהן כסגן ראש עיריית אשקלון, הורשע בפלילים בנטילת שוחד וישב בכלא.

אך כבר בשנת חייו האחרונה של אביו, שב ללמוד תורה עמו, וסיפר כי אביו אמר לו כי את כל כוחותיו יירש הוא, ואף יותר מזה.

בעת השבעה, לבש את גלימת אביו והכריז על עצמו כיורשו, רבים החלו לנהור לחצרו כפי שנהגו בזמן אביו הבאבא סאלי, הקהל היה עממי יותר, ופחות תורני. הרבה היה זה בשל הדמות הבכירה בעיר, ראש הישיבה רבי יששכר מאיר, אשר בניגוד ליחסיו הטובים עם הבאבא סאלי, עם הבן היו הקשרים קשים ואף פרצו עימותים קשים בין השניים. נתיבות הלכה והתפצלה בין הקהילות השונות כאשר נוצר בידול חריף למידי בין הקהילה הספרדית העממית, לקהילת בני התורה שהרב יששכר מאיר טיפח בשקידה רבה.

'הרנטגן' נכנס לתמונה

אל המאבק הזה בין שתי הדמויות: הבאבא המקובל בן למשפחת אבוחצירא וראש הישיבה, הצטרפה די במפתיע דמות שלישית: רבי יעקב ישראל איפרגן, ה'רנטגן'.

הוא נולד בשנת 1966 לאביו רבי שלום איפרגן. מי ששימש כסנדק בבריתו היה הבאבא סאלי, ועל שמו הוא נקרא 'ישראל'.

אביו רבי שלום לא היה ידוע במיוחד בימי חייו, והוא נקבר לא הרחק ממקום קבורתו של הבאבא סאלי בקצהו הצפוני של בית הקברות.

לאחר פטירתו, בנה הבן הצעיר והכריזמטי חצר גדולה סביב הקבר, והחל לערוך 'תיקונים' באישון לילה מידי חודש בחודשו, בטקס מיוחד בו הינו משליך נרות לאש בוערת מעל הקבר. וימי הילולא על קבר אביו. שמו הילך לפניו כמי שמחולל נפלאות, סיפרו על נכים שקמים לפתע וצועדים, אנשים חולים מאוד שקמו ממיטת חוליים והפכו לבריאים, ועל יכולתו לחזות ולצפות בחולייו וקשייו של האדם במבט עיניו.

חצרו הלכה וצמחה למימדים גדולים והחלה לאיים על החצר הותיקה של 'הבאבא ברוך'. בין השניים פרץ מאבק קשה ומר על שליטה, כסף ומעמד שהגיע עד לבתי המשפט.

כאן זכה באבא ברוך לחיזוק מצד ראש הישיבה ובין השניים חלה התקרבות הדדית.

רבי ישכר מאיר העריך את פעולותיו של הבבא ברוך לייסוד ישיבות וכוללים, ואת פעילותו להקמת רשת מוסדות בה לומדים מאות תלמידים. השניים היו לבעלי ברית נגד האויב החדש: הרנטגן.

הדברים שאמר ראש הישיבה על הרנטגן חמורים מאוד ואמר: "האב היה אדם ירא שמיים", אבל את הבן כינה בכינויים קשים וגם גייס את גדולי בני ברק נגדו.

ראשות העיר ככלי במאבק

כאשר הרנטגן הגיש בקשה לקבלת היתר בנייה בשטח שרכש סמוך לקבר אביו, הרשימה החרדית שנשמעה לראש הישיבה הכשילה את בקשתו.

בשל כך, בבחירות של שנת 2008 החליט להקים רשימה משלו ולתמוך באייל מסיקה, ולא לתמוך ביחיאל זוהר שהיה מועמדו של ראש הישיבה.

"בזמן הבחירות", אומר חיים כליף מאברכי נתיבות, "העיר הופכת להיות עיר קרבות רצחנית. אז כל הרוע יוצא החוצה. ככה זה היום וכך היה בעבר".

דומה כי התופעה מטבעה מאפיינת בחירות, אז משתחררות הלשונות וההתקפות הן החריפות ביותר. ראש הישיבה שכב על מיטת חוליו ומשם תקף את הרנטגן: "האבא שלו היה יהודי תמים ירא שמים, בעל חסד גדול", אמר, "הבן שלו הוא בור ועם הארץ והחליט משום מה לעשות מאבא שלו באבא".

"הוא לוקח חבילת נרות וזורק לתוך האש", אמר הרב, "אחר כך לוקח עוד חבילה, זורק נר נר על הקהל. מי שמקבל נר זה ברכה גדולה. זו עבודה זרה".

הרב מאיר הזהיר מכוחו הפוליטי של הרנטגן ואמר: "אם הוא יקבל את זה, אין מקום יותר לצניעות. מי שתומך בו היום יביא את הטומאה לנתיבות, ואין בזה שום תיקון. לכן אסור לבחור בו". חוגי הרנטגן ניסו להרגיע וטענו שהדברים הוקלטו על ערש החולי ויצאו מהקשרם.

ילדי הרנטגן הוחרמו וכל המוסדות בעיר סירבו לקבל את ילדיו, בשל כך הקים מוסדות משלו. הקרב היה קשה ומדמם ובמפתיע, למרות שראש הישיבה ובאבא ברוך חברו יחד לתמוך בזוהר, הוא ניצח על חודם של קולות בודדים בלבד מול מסיקה.

הרב אברג'ל כגורם מכריע

אז מה פשר המהפך שאירע בחמש השנים האחרונות בנתיבות?

הרב מאיר, הלך לעולמו בשנת 2010, ולמעשה איש לא היה יכול עוד למלא את החלל שהותיר אחריו.

כרב הקהילה החרדית המשיך הרב שמואל מונטג, דמות מוערכת אך חסרה את מנהיגותו הסוחפת של הרב מאיר: "הרב מאיר חצה חוגים ועדות", אומר כליף, "מהיום שנפטר יש רבנים אשכנזיים בנתיבות אבל הם רק רבנים לאשכנזים, הספרדים כמעט ולא מתייחסים אליהם".

הרב מונטג ניסה דווקא לפעול לפיוס הקרע הגדול עם הרנטגן, אלא שאל החלל הגדול נכנסה דמות חדשה, הרב יורם אברג'ל.

הרב אברג'ל שנולד בשנת 1957, הינו תלמידו של הרב יששכר מאיר, שהקים כבר לפני שנים כולל "קול רינה רב פעלים". הכולל צמח במהירות, עד שרשת הכוללים שלו מונה כיום 2000 תלמידים. הוא הקים רשת חינוך "באר מים חיים", הכוללת מעונות יום, גני ילדים ובתי ספר יסודיים. הרב אינו רק דמות תורנית מובהקת אלא גם החל להתפרסם כפועל ישועות ומקובל. מדי יום נוהגים מאות בני אדם להמתין לרב אברג'ל בסיום התפילה ולבקש ממנו ברכה ועצה. מעמדו של הרב אברג'ל החל לאיים על החצרות האחרות, הוא סחף אחריו המונים.

תחילה המאבק בין החצרות הותיקות המשיך כרגיל, והגיע לשיאו כאשר בנו של הבאבא ברוך ועוזריו נעצרו בחשד שפעלו, תוך איום וסחיטה, כדי לאלץ את "הרנטגן" לעקור מנתיבות באמצעות פרסום פשקווילים והשמצות.

אך בסופו של דבר, מול הכוח החדש המאיים של ה'באבא יורם' חלה התקרבות בין שתי החצרות הניציות, ונחתם ביניהן פיוס היסטורי.

בערב יום כיפור אשתקד הגיע הרנטגן לבית הבאבא ברוך ושם סיכמו השניים על שיתוף פעולה בין החצרות, הרנטגן אף העניק לו קופסת אתרוג מהודרת לקראת חג סוכות. אך אחד מנגזריו של ההסכם היה ברור: לקראת הבחירות הבאות יריצו השניים במשותף את אייל מסיקה נגד יחיאל זוהר. האמת – לאור התוצאות של הבחירות הקודמות היו דומה כי סיכוייו של מסיקה גבוהים במיוחד.

וכך, בבחירות האחרונות, פורקו בריתות ישנות ונוצרו בריתות חדשות: יחיאל זוהר בתמיכת הליטאים ותלמידו של הרב מאיר, הרב יורם אברג'ל, ומולו מסיקה שנתמך הפעם בברית המשותפת.

שוב כמו תמיד בנתיבות היו הבחירות מדממות, עמוסות בברכות, קמעות וקללות. כאשר גם עכשיו כל הצדדים לא בחלו בכל דרך אפשרית וחוקית כדי להצליח בבחירות. לטענת מקורבים ל'רנטגן', כאשר היה נראה שזוהר הולך לנחול תבוסה - תומכיו חצו את הגבול. האם נחצו גם קווים אדומים שנשמרו עד כה? ניאלץ להמתין להודעות המשטרה בנידון.

מה שברור הוא, מסכימים תושבי נתיבות, המילה האחרונה בקרב המר בעיר הבאבות, עוד לא נאמרה. ולא צריך להיות באבא כדי לחזות זאת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!