ה'ממשיך' של בן גוריון זכה לחיבוק חרדי חם

1. הטיטאניק של בית שמש

מאה שנה חלפו מאז טבעה אוניית הפאר טיטאניק במי האוקינוס האטלנטי.

ארבעה ימים לאחר שיצאה להפלגת הבכורה שלה, לכיוון ניו יורק, הבחין המלח שעל חרטום האונייה בקרחון מאיים. אותות מצוקה שודרו, לא היה מי שיקשיב. בדופן הימני כבר נפער חתך באורך של כמה מטרים, אבל בתוך האונייה פנימה עדיין ישבו סועדים לארוחות פאר, מנגינות הושמעו, והיו שגם רקדו.

הנוסעים סירבו להפנים כי הזוועה כבר בפתח.

עם השנים הפכה הטיטאניק למושג. השבוע, כשצפיתי באירועי חניכת המועצה החדשה בבית שמש, זו שעדיין לא הוקמה רשמית אך חגגה דה-פקטו, נזכרתי בטיטאניק. חמש שנים של קרבות רחוב חילונים-חרדים עברו על העיר השסועה, עוד ועוד עיתונאים חילוניים הוזנקו לשטח כדי לתאר את החרדים הפורעים בביקורת צולבת. סוף סוף נבחר ראש עיר חרדי, הוא עדיין נלחם על חייו הפוליטיים מול הגוש החילוני המסרב להשלים עם נצחונו, אפילו היועץ המשפטי כבר גויס לחגיגה.

להזכיר לכם למה עוד לא הוקמה שם מועצה רשמית?

אז ככה: דגל דורשת סגן בשכר פלוס מחלקת תכנון ובניה, גם ג' דורשת סגן בשכר.

בדפנות כבר נפער חתך, המים מאיימים לזנק בנחשול פנימה ולהטביע את כולם, אבל הנוסעים עדיין עסוקים בסעודות ריקודים ושירת כופתאות.

2. אם ישי יוותר - רק הוא ירוויח

זו הייתה ישיבת סיעה די מוזרה.

יום שני בכנסת, קצת אחרי סיומה של תפילת מנחה ודבריו התורניים של ח"כ איציק ועקנין, התכנסה לה סיעת ש"ס, בלי הראש. הפעם נבצר ממנו להגיע. הסיבה מוצדקת, לא ניכנס לפרטים.

היה יפה לראות את המחזה. בראש השולחן כסא ריק, ליו"ר הנפקד. מימינו, אלי ישי, משמאלו, אריאל אטיאס. מתאים ליו"ר סיעה לתפוס את המקום הריק, טכנית? מתברר שאריאל אטיאס מספיק פיקח כדי שלא לעשות את השטות. הוא לא מחפש להיות יו"ר, הוא בא לכאן בשביל לעבוד. זהו סוד קסמו, זוהי הסיבה לכך שאריה משתף אותו בכל החלטה סודית ואסטרטגית, גם שומע לדעתו בכובד ראש.

כשאהוד ברק הפסיק לחשוב שהוא מסוגל להיות אי פעם ראש ממשלת ישראל והתיישב על המשבצת הביטחונית, נקודה, התחיל נתניהו להתעניין בו ברצינות. עד מהרה הוא הפך לפרטנר הבכיר ביותר בממשלתו.

יועצי אלי ישי רוצים עצה חינם? תנו לדרעי את ההרגשה ש'עבר לכם' הרצון להמליך מחדש את אלי. שאתם כבר לא "מתגעגעים אליך אלי" במודעות צבע בעיתונות, שאין לכם עניין לדחוף שדרנים מטעמכם לכלי תקשורת כאלו ואחרים, שאין לכם שום כוונה לרכוש מדיה בכסף. זה בדיוק יהיה הרגע בו יתחיל אלי לזנק אלעל.

אריה הוא איש של חברים. תראו את החברות שלו עם איווט, זו שעמדה בגלי משברים בכבוד. תראו את הידידות שלו עם ליצמן, למרות כל החתולים השחורים שעברו ביניהם בירושלים – ועוד ארוכה רשימת חבריו. אל תצפו ממנו לחבק את מי שמנסה לחתור תחת מעמדו כיו"ר, הוא עבד קשה מדי כדי להגיע אל הפסגה הזו. 13 שנים תמימות של עבודת פרך, ומה? שיוותר עליו במחי יד? נו, באמת.

3. סולחה לחינם?

ביום שלישי הצפינו שר השיכון אורי אריאל, כשהוא מלווה בצמרת משרדו, ובעוד ידיד וותיק וטוב – שר הפנים ויו"ר ש"ס לשעבר, ח"כ אלי ישי.

בהודעה לעיתונות, ששוגרה לאחר הביקור, הוסבר פשר ההצטרפות.

"אל השר אורי אריאל התלווה בביקור המיוחד גם ח"כ הרב אלי ישי, מי שהיה במשך שנים רבות יו"ר ש"ס והיה מיוזמי פרויקט הבניה לציבור החרדי בנצרת עילית.

"בעת כהונתו כשר הפנים פעל הרב אלי ישי רבות על מנת לקדם את הבניה בשכונת הר יונה, והיום התלווה לשר השיכון בביקורו על מנת לסייע לשר לפעול למען מציאת פתרונות דיור נאותים לציבור החרדי".

ברור שהשר אריאל אינו יכול לקדם את הפרויקט ללא עזרה של מי שכיהן כחבר בקבינט הבטחוני, כמ"מ לראש הממשלה וכשר במשרדים בכירים במדינת ישראל. ובכל זאת, בפוליטיקה, לא נהוג ששר גורר עמו 'עוזרים' ממפלגות שונות. ועוד מאחורי גבו של יו"ר המפלגה, אריה דרעי.

כאשר היה הגר"ע זצ"ל מנווט את הספינה, סצינות מהסוג הנ"ל לא היו מפציעות לאוויר העולם. מאז עלה השמימה, יש ריח של פילוג באווירה של המפלגה, המנסה להשיב עטרה ליושנה - אך יש מצב שתיאלץ ללמוד לעשות זאת בשני ראשים.

המוזר הוא שאיש אינו מודה בכך. כלומר, אין בעיה, רוצים לפרק? תכנסו מסיבת עיתונאים, תודיעו שאתם מתכוונים להקים ש"ס חדשה, אולי ימנית יותר (ביקורים בחברון, היצמדות לשר אריאל ועוד), ולנו העיתונאים יישאר להפנים את המצב החדש וללמוד לחיות איתו ולכתוב עליו.
המצב העכשווי הוא הגרוע מכל. מעל לפני השטח משחקים 'עסקים כרגיל', בישיבות הסיעה יושבים בשלישיית הצמרת, מאחורי הקלעים נעשות פעולות שמריחות כמו פירוק, נראות כמו פירוק, עושות רושם של פירוק – בהדגשה: הנפשות הפועלות מכחישות בתוקף!

אני לא מקנאה ביו"ר המפלגה. אם היה יודע שיש בסיעה מי שמתכננים לפרק לו מבפנים, היה ממדר את האנשים, עושה להם את מה שניסה לעשות להם בימי השבעה. אבל גם אחרי שהפנים את טעותו, ניסה לתקן, קירב, נפגש, ערך סולחה, הושיב בראש – זה נראה כאילו עשה זאת לחינם.

4. המאבק על חקק

כשפנו אלי, בבוקרו של יום ראשון, בעניינו של צבי חקק, נאמן בית הגר"ע ומי ששימש אותו בקודש מזה שנים ארוכות ובמסירות רבה, הסבירו לי שמדובר בנושא של "פרנסה ליהודי". שיסדרו לו אפילו 5000 שקל, רק שיסדרו, ככה בדיוק אמרו לי.

פניתי לאנשיו של דרעי מתוך אמונה כנה שאני עוזרת כאן ליהודי להשיג לחם לילדים. הם שבו אלי לאחר כשעה, הודיעו שעבודתו ב'יום ליום' היא בשכר, חשבתי הכול טוב.

כשחזרתי למי שחזרתי עם התשובה נתקלתי באי שביעות רצון. לא, עבור צבי מצפים לתפקיד שישמר את המורשת – מזכיר מועצת חכמי התורה.

אז לא מדובר פה רק בסיפור של פרנסה. יש פה הרבה מעבר. למען האמת סביב נושא המועצת יש מאבק כוחות מאז פטירת הרב. יש להניח שמזכיר יתקבל רק לאחר שכל ארבעת הרבנים החברים יביעו את הסכמתם, וזה, תאמינו לקודקודי ש"ס, לא ממש פשוט.

אז נכון שלא חסרות לה לש"ס צרות, אבל הנה, נוספה לה עוד צרה.

5. משתתפים בצער

כולם מצליפים, בה, בש"ס.

ועל כל הצלפה, נהנה הצד שכנגד...

כשהביע ראש עיריית בית שמש, משה אבוטבול, ביקורת על יו"ר ש"ס אריה דרעי שאינו מתעניין מספיק בנעשה בעיר (וכי ביקש עזרה? – יש התוהים), היה הצד של אנשי אלי ישי 'עצוב מאד' לשמוע ביקורת על אריה.

כשהיה זה ראש עיריית אלעד לשעבר יצחק עידן שהצליף ואמר כי "ש"ס צריכה לעשות חשבון נפש, כיצד הגיעה למצב הזה. הבאתי לאלעד 5 שרים ואת נשיא המדינה ואף שר של ש"ס אני לא יכול להביא? ראשי ש"ס כלל לא ביקרו בעיר ולא דאגו לרווחת התושבים", וכאשר ברור לכל כי כשהוא מדבר על ש"ס, הוא מדבר על הקדנציה שלו, הוא מדבר על תקופת אלי ישי, היו אלו אנשי דרעי ש'בכו' מרוב צער.

כך או כך, על כל הצלפה והצלפה יש מי שבטוח בוכה מצער. משמי מרומים. כי במותו, הוא ציווה לש"ס את החיים, את השלום, ואת האחווה. את מודל השלישייה ביטל רק כי ראה שמדובר במודל מועד לפורענות ולמחלוקות.

וקיבל אותו אחרי מותו, במודל זוגי.

6. כאשר עשית

חשבתם שנעשה עוול ליו"ר דגל התורה בירושלים בכך שהוא קיבל מחצית קדנציה בסגנות ראש העיר בלבד? כנראה שכחתם את ההיסטוריה. והיא, מה לעשות, רק חוזרת על עצמה, במרווח של 5 שנים.

תזכורת: בקדנציה הקודמת חולקה הסגנות בשכר בין יוסי דייטש לבין יצחק פינדרוס, פינדרוס קיבל ראשון את התפקיד, ואז הגיע תורו לפנות את הכסא, לטובת דייטש.

היה זה חוק הרשויות המקומיות, בלשונו העדינה, או "חוק הסגנים בירושלים", בלשונו הפחות עדינה, ו"חוק הג'ובים" בלשון הכי פחות מכובסת. אני זוכרת איך עלה משה גפני, אז יו"ר ועדת הכספים, על דוכן המליאה, כדי להציג את החוק. קולו נשמע כה נבוך. כאילו התקשה למצוא מילים מתאימות להגן על החוק, שהוא היה לאחד ממציעיו.

עד אז מנה המפתח לסגנים בירושלים 6 בלבד. על כחצי מיליון תושבים, כפי שהיה בעת שנחקק החוק הקודם. המפתח החדש אפשר סגן לכל מאה אלף, כלומר 8 סגנים בשכר לכ-800 אלף התושבים החיים בעיר.

סיעת ש"ס, שחברים ממנה היו בתחילה חתומים אף הם על החוק, מיהרו למשוך ממנה את ידיהם משראו את הביקורת הציבורית הנוקבת שהיא יצרה. ב'דגל' אף האשימו את יו"ר התנועה דאז, אלי ישי, שבגללו 'משך' יו"ר וועדת הפנים דאז דוד אזולאי זמן ולא קידם את החוק 'שלהם'.
אבל באחד מהשלבים בו היה זקוק יו"ר הקואליציה דאז, זאב אלקין, לחסדיו של גפני שישב על השיבר בכספים, הוא החליט לקדם לו את החוק.

"נתניהו שוב יורק בפרצופו של הציבור", הצליפו אז ב'קדימה'. "אין לו כסף לעובדים הסוציאליים, אבל יש לו כסף לעוד סגני ראשי ערים. זו התנהגות של מאכער".

אפילו לאובמה רק סגן אחד, היו שאמרו.

גפני ניסה להסביר כי ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, אינו מקבל שכר, כי יש סגן נוסף שלא מקבל שכר, אבל נראה היה כי גם אותו עצמו הדברים אינם משכנעים.

"אני מסכים איתך ח"כ ביילסקי שכאופוזיציה אתה צודק", נאלץ לבסוף להודות, בעל כורחו.

7. כשהחרדים חיבקו את הרצוג

מה בעצם קרה לה, לשלי יחימוביץ', שהתרסקה באחוזים כה משמעותיים?

בדיוק מה שקרה לציפי לבני, כשנה ומחצה לאחור. במשך תקופה ארוכה סירבה 'לספור' את החברים במפלגה. אני זוכרת אותם יוצאים מישיבות סיעה, ממורמרים, מחפשים מיקרופון זמין כדי לתנות את כאבם. פעמיים הפסידה אפשרות להרכיב ממשלה. פעם אחת כי התעקשה על ירושלים, פעם שנייה כי התעקשה על אי אלו הטבות לחרדים.

ככה בדיוק יצאו חלק גדול מחברי סיעת 'העבודה' מישיבות הסיעה שלהם בתקופה האחרונה. המרמור אצלם רק הלך וגבר מאז היום בו התעקשה שלא להיכנס לממשלת נתניהו, בשל שיקולים כלכליים. "עם כל הכבוד, מפלגת העבודה היא לא מפלגה שרואה את העולם רק מבעד למשקפיים כלכליות", אמר לי בשעתו אחד מהחברים.

אבל היא סירבה לשמוע את הקולות שצפו ועלו מהשטח, התעקשה להתמיד בסירובה להיות חלק מהקואליציה, בטוחה בכך שאת הבחירות היא תקח בפער של לא פחות מ-22 אחוזים.

זה פחות או יותר היה האחוז. אבל הוא נטה לטובת המתחרה, יצחק בוז'י הרצוג.

השבוע פגשתי אותו בכנסת, מחובק בזרועותיו של ח"כ מנחם אליעזר מוזס. שום תחושה של 'אף למעלה', ההפך מכך. מוזס הזכיר לו "עוד לא ביקרת אצל האדמו"ר מבעלזא", והבטיח לסדר לו... אני הזכרתי את ביקורו אצל הרב שטיינמן "רק אותך ואת רובי ריבלין הכניסו אליו, הרבה רצו וסורבו", אמרתי.

תשובותיו לוו בחיוך נעים. שאלתי האם מהרגע שהמאבטחים יקיפו אותו יחטא אף הוא בחטא היוהרה, הוא השיב נחרצות שאין מצב.

למען האמת, החיבוק החרדי עלול גם להזיק לו. אחרי הכול, בוז'י אינו ח"כ במפלגה חרדית, הוא אמור לייצג את קהל בוחריו שאינו חובש כיפה ואשר דעותיו חלוקות עם הציבור החרדי בנושאים שונים. כשראיתי את החיבוק החם שקיבל את פניו בעיתונות החרדית חשבתי, מחד, שזה אכן מגיע לו, אך מאידך, שרק לא יזיק לו. טפו, טפו. אני לא בטוחה שזה מה שיוסיף לו ניקוד בקרב קהל מאמיניו.

אם ייעשה לו הנס ימצאו בו מצביעי 'יש עתיד' את הכתובת לאכזבתם מיאיר לפיד. הדרך לעשות זאת לא חייבת בהכרח לעבור בקואליציה. המפלגות החרדיות מצפות לכך בכיליון עיניים, זה ברור וזה נכון, אבל הן תהיינה חייבות להרגיע. כי כאן ועכשיו, יהיה גרוע לאיש שבא עם כוונות טובות באשר לנושאים שונים השנויים איתנו במחלוקת, אך לא מתכוון להפוך בין לילה לחרדי מהשטיבל.

הרצוג, כאופציה, מאפשר לנתניהו תמרון מול שותפיו כיום, הבית היהודי ויש עתיד. כשהרצוג ברקע, גם הם מבינים שהם אינם יכולים עוד למתוח את החבל כפי שעשו עד עתה.

הרצוג, אם חפץ חיים פוליטיים הוא, יצטרך לברור את צעדיו בקפידה. בזהירות. לחכות לשעת כושר אמיתית, כאשר תבוא, אם תבוא.

כסאות, הגשמת חלומות לו ולחברים, אבל בהחלט לא בכל מחיר.

8. "ברוך שפטרנו"

"שלי, ברוך שפטרנו ומזל טוב. לא נשלח בטעות, נתן אשל".

זה היה נוסח המייל אותו שיגר השבוע ראש לשכת נתניהו לשעבר, נתן אשל, ליו"ר העבודה לשעבר, שלי יחימוביץ'.

"יש לי כמה אויבים שאני די גאה בכך שהם אויבי", כתבה שלי לצד הציטוט שלו.

תחילתה של הסאגה לפני כשנה: נתן אשל היה אז בתקופה בה הורחק מלשכת רוה"מ, אך עדיין עשה שם עבודות 'מהצד'. לא רשמי, כמו שזה נקרא. באחד הימים שיגר מייל אל היועצת המשפטית של המשרד, סיפר לה שראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש ממנו לעמוד בראש צוות המו"מ הקואליציוני של הליכוד-ביתנו, ושאל מה דעתה המשפטית המלומדת בנושא. תקין או לא, חוקי אם לאו.

שמה של היועצת המשפטית הוא שלומית ברנע פרגו. החלק העצוב בסיפור הוא שבטעות ...שוגר המייל לשלי יחימוביץ'. שתיהן מתחילות ב-SH, קורה.

איך, בתיבת המייל של נתן אשל, בפנקס הכתובות שם, מצויה גם כתובתה של האחרונה? אז זהו, שבעבר היה נוהג לשגר אליה "מיילים מביכים של נאצה" (המילים, כהגדרתה שלה), לאחר שביקשה ממנו שוב ושוב להפסיק "לנהל את ענייני המדינה", "לא להפר את העסקה עם הנציב" ולאחר שניסתה לגונן על "חושפי הפרשה מנחת זרועו של נתניהו". פרשת הצילומים הנסתרים, למי ששאל.

מתי שהוא במהלך מערכת הבחירות נחת המייל המדובר בטעות בתיבתה של שלי. "לא חשפתי אותו כי זה היה בגדר ביצה שלא נולדה", סיפרה לימים. אבל אם חשבתם שהיא בחרה לגנוז אותו, כפי שעושים רבים מתוך חוש אנושיות למראה מבוכת טעותו של מי ששלח אליהם סימוס או מייל 'בטעות', טעיתם.

באחד הימים החליטה לחשוף את הסיפור כולו ולהביך את אשל.

אשל שתק, בלע את הרוק במבוכה, אך חיכה לשעת הכושר. השבוע, כשהתרסקה במרכז העבודה, השיב לה כגמולה הטוב, פוסט על פוסט. אחד אפס.

העולם גלגל, אומרים. הפוליטיקה? לא פחות מגלגל ענק. בלרינה משוכללת...

9. הממשיך של בן גוריון

בוז'י הרצוג הוא לא חרדי. ובכל זאת, יש לו נשמה של "מפא"יניק של פעם", כפי שמגדירים אותו חברי כנסת חרדים המכירים אותו טוב.

לפני מספר חודשים הגיע במפתיע לביתו של הגראי"ל שטיינמן. הימים ימי סערת חוק הגיוס, והוא ניצב בחדרו של הרב כשהוא תוהה "במה אני יכול לעזור". ככה, כפשוטו.

הגראי"ל העלה זכרונות על פגישתו לפני שנים עם אביו, חיים הרצוג, בשבת בכפר סבא. "יש צרה, כל מי שיכול לעזור, שיעזור", אמר לבוז'י.

היה זה ימים אחדים לאחר ביטולו של חוק טל. ישבתי איתו, בלשכתו שבכנסת, לשיחה ארוכה. הוא סיפר לי על הימים בהם היה חבר בוועדה שחוקקה את חוק טל, המקורי. היה זה בתקופה בה הייתה מפלגת העבודה בשלטון.

על הקיר תלתה תמונה גדולה של סבו הענק, הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, רבה הראשי של ארץ ישראל, ועם הקמתה, הרב הראשי לישראל.

הוא הסביר לי בלהט עד כמה חשובה היא זכותם של בני הישיבות הרציניים להמשיך וללמוד. איפה יש כזה להט בקרב נבחרי ציבור חילוניים 'סתם'. אז נכון, הוא לא חרדי, הוא סבור שצריך לשרת בצבא, אבל הוא גם מבין. הוא מביא מהבית המון הבנה והערכה.

הוא סיפר לי על המחלוקת שחצתה באותם ימים את הציבור החרדי, ואיך הגראי"ל שטיינמן ניצב בודד במערכה. "נציגו בוועדה, הרב מרדכי קרליץ, חטף על עצם הסכמתו להתקדם עם החוק, שהיום כולם יכולים רק להתגעגע אליו", אמר אז.

"הנציגים החרדים בוועדה היו אז תחת איומים. הרב קרליץ איש יוצא מן הכלל, אמיץ, אחראי ומפוכח. כשהגיע אלי הרב טננבוים, יו"ר ועד הישיבות (נפטר מאז) ואמר שהוא לא חותם על החוק הייתה לנו מבוכה גדולה", סיפר.

"בן גוריון דאג לברית היסטורית עם הציבור החרדי", סיפר. ובאותם רגעים נדמה היה לי שאין מתאים כמוהו כדי להמשיך בברית הזו.

ימים יגידו, האמנם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!