מבט חסידי על החיים • מאמר לקראת י"ט כסליו

מקובל לקטלג את ציבור שומרי המצוות למגזרים, בעלי מאפיינים קהילתיים וחברתיים, אבל החלוקה האמיתית פנימית יותר, ואותה אפשר לראות בכל מגזר ומגזר.

יש מי שרואים את המגבלות שהתורה מטילה עליהם כגזֵרה קשה. עול התורה מעיק עליהם, אך מכיוון שנולדו בבית דתי או מפני יראת העונש הם חורקים שיניים ונכנעים למצוותיה. העולם ש'בחוץ' קורץ להם, והם מנסים להתקרב אליו ככל יכולתם.

לעומתם, מי שהכרתם הדתית עמוקה יותר, מקיימים את התורה ומצוותיה בחדווה. הם הולכים בבוקר להתפלל מתוך הבנה שצריך להודות לבורא העולם על כל הטוב שהוא מעניק לנו. הם מקיימים את המצוות מתוך ידיעה שזו דרך החיים הנכונה בעבור האדם. אולם גם אצלם יש הפרדה בין החיים עצמם ובין המחוייבות לקב"ה, לתורתו ולמצוותיו. התפילה וקיום המצוות נתפסים כמילוי חובה, ולצד זה יש להם חיים אישיים.

אין עוד מלבדו

אולם יש גישה שלישית, הבאה לידי ביטוי בתפילה הנאמרת בעת פתיחת ארון הקודש: "אנא עבדא דקוב"ה" [=אני עבדו של הקב"ה]. אין לי חיים משל עצמי. מהות חיי היא כלשון חז"ל: "אני נבראתי לשמש את קוני". זו כל משמעות חיי – מילוי השליחות שלשמה ירדה נשמתי לעולם.

זו גישתה של תורת החסידות. היא מנסה להחדיר בלב האדם ש"אין עוד מלבדו" וש"לֵית אתר פנוי מִינֵיה" [=אין מקום פנוי מהקב"ה]. החסידות אינה מקבלת את ההפרדה בין בית-הכנסת ובין חיי הפרנסה או החיים הפרטיים. הקב"ה נמצא בכל מקום, ויהודי נדרש לעבוד את בוראו גם כשהוא אוכל ושותה, עובד וחוזר הביתה, נח ומטייל.

זו המשמעות העמוקה של ההכרזה "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". האחדות האלוקית חובקת את כל המציאות. היא המהות האמיתית של כל ההוויה. יהודי אינו נפרד חלילה מהקב"ה בצאתו מבית-הכנסת. הפסוק "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" לא נועד להישאר על עמוד התפילה, אלא ללוות את האדם בכל רגע של חייו, וכפי שנאמר בספר משלי: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" – בכל מעשיך ודרכיך עליך לדעת את הבורא.

חיפוש התכלית האלוקית

ההכרה הזאת גורמת לאדם להתנהג אחרת בכל אורחותיו. גם בהיותו בעולם המסחר והעסקים אין הוא נכנע לנורמות המקובלות בשוק, אלא שואל את עצמו על כל צעד ושעל: האוּמנם זה רצונו של הקב"ה? וכי הקב"ה מבקש לתת לי את הפרנסה מתוך הונאת הזולת, תחרות אסורה והסגת גבול?

יתרה מזו, היהודי מחפש בכל דבר את התכלית האלוקית. איפה אפשר לקדש שם שמים, איפה אפשר לקרב יהודי שני לאור התורה, איפה יש הזדמנות להנחיל את דבר ה'. הוא קובע עיתים לתורה לא כעין תשלום 'מס' הכרחי, אלא מתוך הכרה שהתורה היא מהות חייו.

ברור לגמרי שחיים כאלה הם בעלי משמעות אחרת לגמרי, וזה האור הגדול שתורת החסידות מנחילה לנו.

"חג שמח! לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תיכתבו ותיחתמו".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!