פרשת הזמר: מותר לנו להיות גאים בעצמנו • טור

1.

השבוע האחרון מצא את צרכן התקשורת הישראלי קורא ומתעדכן בכל בדל מידע סביב מעצרם של שני אישיויות בכירות: איש תרבות מן השורה הראשונה, ורב מוכר. התמונות של החשודים צועדים בלווית עורכי הדין, היציאות החפוזות מן המכונית, והשקופיות הכהות עם הכיתוב הצהוב שמסביר לצופים במה בדיוק מואשמים עולי הגרדום, מוטטו בוודאי את חייהם ואת אינרצית החיים של משפחתם.

ועם זאת, מה רב השוני, מה גדול הפער בין שני סוגי החשדות. בעוד בדמות התורנית מוטחות האשמות על התנהלות כספית לא ראויה, 'זוכה' הדמות השניה לחשדות מסוג אחר לגמרי.

והחשדות המסויימים הללו ואופיים, מלמדות משהו על האנתרופולוגיה הקרימינלית ישראלית – חילונית ששונה לגמרי מסתבר, מהפשיעה הישראלית – דתית. שכן בעוד שבישראל החילונית מובלים ראשיה וטובי בחוריה אל ספסל הנאשמים סביב ענינים שהצינעה יפה להם, נתפסים רעיהם ה'דתיים' בעבריינות פיננסית – נפשית על פי רוב.

שיהיה ברור: זה לא שבערוץ החרדי – דתי אין אנשים פושעים או עוברי עברות, אלא שרכיבי העבירה שם דיפרנציאליים לגמרי. זה לא שבחברה החרדית אין עבריינות מוסר, רק שבחברה המסויימת הזו הם אינם שייכים לקליקה המרכזית, לסטטוס המוביל, ולשם השוואה: מעולם לא נחשד עילוי מישיבת פוניבז' או חברון בעברות מן הסוג הכל כך מוכר לנו מחדשות הימים האחרונים.

וסיפורי ההוללות הללו לא שייכים רק לתקופה האחרונה: אם במדינת ישראל עשוי לכהן ראש ממשלה שהצהיר קבל פריים טיים כי מעל בשלמות התא המשפחתי שלו, ובטלוויזיה, מרצדות בחדווה תוכניות ריאליטי טעונות בפריצות וזימה, מה לנו כי נלין על איש טלוויזיה שהלך צעד קדימה?

גם לנו החרדים יש פושעים משלנו. גם מקרבנו נשלחו אל מאחורי סורג, בכירים כמו דרעי, בניזרי, וכו' אלא שהעבירות בהם הורשעו שייכות כאמור לדיסציפלינה רכה יותר. אפילו האם המרעיבה, האברך הדורס, האם מבית שמש וכו' שחלקם סובלים מהפרעה אישיותית, לא הופללו על התנהגות מגונה מן הסוג המסויים.

האם האבחנה הזו אומרת משהו? האם החברה החרדית טובה יותר בעקבות השונות הזו? אינני יודע. מה שברור כן, אם נשתמש בשיטת האינלציה המחקרית, כי חוסר מדורי הרכילות, הטלוויזיה, האינטרנט הפרוץ, והפרסומות החושפניות מצליחים כפי הנראה למגר את הערוץ המגונה הזה לפחות, מהמיינסטרים של החברה החרדית.

2.

הם נמצאים בכל צומת, תחנות טרמפיאדה ומדרגות האוטובוסים של הערים החרדיות. הם עדיין לא רבים, אבל כבר לא ניתן למחוק אותם מהפריים. יש שרואים בהם אסון - איום קיומי על הקונספציה החרדית, ויש שמקדמים בברכה את המגמה המתפתחת באמצעותם. מי הם אותם יצורים חריגים מאתגרים?

התרמילאים החרדים.

התרמיל הסטודנטיאלי, שמעולם לא ביקר ברחוב החרדי, מונח כעת על כתפיהם, של לא מעט צעירים חרדיים כאשר הם מקפידים לעמוד כפופים מעט, ולעשות שימוש בכתפיה אחת בלבד כמנהג אחיהם הבלתי דתיים.

בתקופה הראשונה ללימודיהם, נהגו האקדמיים החרדים להגיע לאוניברסיטה כשמחברותיהם נתונים בשקיות. היו אלו שקיות של חנות בגדי הנערות השכונתית, או של צרכניית החסד המקומית. אט אט תפסו הסטודנטים החדשים כי השקיות הכבדות אינן נוחות לנשיאה, ובכלל הן נראות מעט מוזר ברחבי הקמפוס, והמעבר לתרמילים קלאסיים היה אך טבעי. בימים הראשונים נישא התרמיל ביד, משל היה זה תיק אברכים מהוה, אך כעבור זמן קצר, כבר נישא הוא בגאווה על כתפיים. סליחה על כתף אחת.

3.

השבוע מלאו 30 שנים למותו של מנהיג המדינה העברית, ראש הממשלה הראשון, ואחד מאבות התנועה הציונית – דוד בן גוריון.

המנהיג הנמוך והכריזמטי הוא שהוביל את חזון המדינה הציונית שבבסיסה עמד האתוס ה'אנטי גלותי' שאפיין את הציונות בראשית דרכה והוליד את השימוש המוגבר במינוחים כמו 'עברי', 'ישראלי' שהוא תמיד חופשי, יפה, ומשוחרר מכל מסורת חשוכה ופגאנית, אל מול ה'יהודי' הגלותי המתעקש לדבוק במסורת ובפולחן העתיקים שזמנם חלף.

עם זאת, תיעוד חדש של הפרופ' המנוח ישעיהו ליבוביץ מעלה טיעון מרתק, המגלה כי פשעו של האיש לא התמקד דווקא בניתוץ המסורת והעברת אוכלוסיות עולי המזרח על דתם, אלא להיפך, באימוץ הרבנות הראשית שבעיני רבים נראה היה דווקא כצעד מבורך מצידו של בן גוריון.

הנה הדברים שאמר בן גוריון לפרופסור המנוח:

"אני מבין יפה מאד למה אתה דורש בכל תוקף הפרדת הדת מהמדינה. אתה מתכוון לכך שדת ישראל תחזור להיות גורם עצמאי אשר כל שלטון מדיני יהודי יצטרך להתמודד עמו. לכן, אני לעולם לא אסכים להפרדת הדת מהמדינה. אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!