"אם אתה לא חש בטעם את ה'לב', זו לא המנה שלי"

תחום: אירוח ומסעדנות
הנפשות הפועלות: משפחת טל מבת עין ומשואות יצחק.
העסקים:
האם רות - 'טל בכפר' חדרי אירוח
האב נפתלי וילדיו - מסעדת גוונא במשואות יצחק.


זוג צעיר היו נפתלי ורותי טל כשהקימו בעיר מגוריהם ערד את 'בית התה' הראשון. אבל תחום המסעדנות לא היה חדש להם. כבר בלודז' החזיקו הוריו של נפתלי בית תמחוי מתחת למפעל הנעליים שהיה ברשותם.

כשבחרו לעשות את דרכם אל עולם התורה, העתיקו את מגוריהם לירושלים, שם הועברו שני בניהם מהחינוך הממלכתי אל מוסדות תורה - והמשפחה עצמה התרחבה.

כמה שנים חלפו והמשפחה, שייצבה את אורח חייה, עברה להתגורר בבת עין שבגוש עציון. הבן הגדול בנימין (בן) יזם והקים 'בית תה' במשואות יצחק וגם העניק לו שם עם צליל מקראי 'גוונא'.

אבל אם חשב בן שזו תהיה פינה חמימה לתושבי הגוש, עד מהרה נחשפה הפינה החמימה לציבור החרדי, תושבי בית שמש וביתר עילית הסמוכים. כשהדרישה והצורך גברו הפך בית התה למסעדה של ממש, והאח אוריה גוייס לנהל את הצד הקולינרי.

אמא רותי נטלה מכחול בידה והחלה מאיירת את ביקתת העץ, והאבא נפתלי סייע לנהל את הרחבת המקום. ב-12 השנים שחלפו מחנוכת בית התה הפך המקום למסעדה רחבת-ידים, עם גן ואולם ארועים, כשהמשפחה תורמת גם היא להרחבת הצוות.

דוד ובת ציון הצטרפו אף הם והפכו למרכיב חשוב בניהול ותפעול המטבח.

כשהבינה משפחת טל שהאורחים לא מגיעים רק בשביל להזין את גופם, התגייסה האחות מעין להפעיל במקום סדנאות וגם דואגת לכלי קרמיקה המשווקים כחלק ממרכז התיירות. ואם בסדנאות עסקינן, גם האח אוריה אותו הזכרנו כמי שאחראי על הצד הקולינרי של המקום, מעביר סדנאות ייחודיות.

האמא רותי נסחפה באווירת האירוח והקימה חדרי הארחה משל עצמה. בכל שבת היא מארחת זוגות ומשפחות ואף קבוצות אברכים מגיעים לעשות שבת בגוש היושב בין בית לחם לחברון.

לפוש ב'ליל שישי'

כשאני משוכנע בריחוקו של בית התה ממרכז הארץ, הגעתי אל 'גוונא' בשעת ערב, בתקווה לשוחח עם בני המשפחה. אלא שהמקום שקק חיים, אנשים הולכים ובאים ובני המשפחה היו עסוקים בלשרת את האורחים.

מאחר ומדובר במסעדה חלבית, שבתי למחרת היום בשעת צהריים. מחוץ למסעדה ישבו אורחים/לקוחות ואני נכנסתי אל המסעדה, מתעקש לקיים שיחה עם בני המשפחה. ההורים ובן ישבו עימנו לשיחה על כוס תה, בעוד השאר התחלפו לסירוגין בין לקוח ללקוח.

אבי המשפחה, נפתלי, רהוט בדבורו, מספר על שורשי ההזנה המשפחתיים. לדידו, בית התמחוי של הוריו בפולין, זו התחלה טובה עוד לפני הקמת בית העסק שלו בערד. כיום הוא מארח עשרות אלפי איש בשנה, ובאוהל שהקים לחתונת בנו הוא משתמש כבר כמה שנים לארח ערבי הוקרה ודינרים לישיבות, כשהוא מקווה כבר בקרוב להופכו לאבן שואבת לצעירים המבקשים לפוש ב'ליל שישי' הרחק משאון העיר והקהל המסתופף סביבו.

הוא גאה ושמח לספר על חלקו של כל אחד מילדיו בעולם האירוח שהקימו על גבעת התרשים ולא שוכח שום שלב בעשייה של כל ילד.

האמא מודה שנסחפה ברוח האירוח שנפלה על המשפחה ומספרת על האורחים הרבים המגיעים מידי שבת ובשאר ימות השבוע, על אדמו"רים ורבנים ששולחים את בני קהילותיהם, ועל ספר האורחים שכולל אלפי תודות מנוסחות בהמון רגש.

על איור המקום אין לה מה להרחיב: אלו ציורים שהיא ציירה על שקפי 'רנטגן' והדפיסה על בדך קנבס. "הילדים רואים ציור ופשוט לוקחים ותולים".

בנימין (בן) מרחיב לספר על ההקמה ושלבי ההתרחבות, לדעתו הדרך הטובה ביותר לקרב בין בני אדם ולחבר בין אנשים, היא האירוח. "לכן", הוא אומר, "חשוב יותר האירוח מהעובדה שמדובר במסעדה".

כשמגיע אורח יש לדאוג שירגיש בנח, שהאוכל יהיה ערב לחיכו ועדיין יהיה רק רכיב אחד מהחוויה. שלא יחכה למצוא מקום לשבת, שלא יתמהמהו מלשרתו ושיחוש בן בית במקום.

אוריה שוהה במטבח ומרכיב את המנות שביקשו האורחים. הוא נותן לטעום ממגוון המנות ומוסיף: "אם אתה לא חש בטעם את ה'לב', זו לא המנה שלי".

צפו.