כולה לב: זואי ז”ל, הכלבה שחזרה בתשובה

1.

ביום שני שעבר, בשעה 19:32, הגיעה הבשורה המעציבה: “ברוך דיין האמת... זואי המתוקה”. למרות שידעתי כבר כמה חודשים שמצבה הרפואי של זואי מידרדר, ולמרות שידעתי שימיה ספורים, המסרון הזה עשה לי צביטה בלב. זואי איננה.

2.

מי היה מאמין. שאני אצטער על מותה של כלבה? אני בטוח שכל מי שמכיר אותי עכשיו צוחק עליי, או חושב שאני צוחק עליכם. אבל מה לעשות, באמת הצטערתי בשבוע שעבר על לכתה של זואי בשיבה מופלגת, בגיל 16 .

אולי כדאי שאקדים ואספר על יחסיי עם חיות מחמד. וכדאי גם שאעשה זאת בזהירות, כי אני יודע שלרבים מהפעילים למען זכויות בעלי החיים יש חוש הומור עוד פחות מאשר לפעילות בארגונים הפמיניסטיים. אם כתבת שורה שלא נראית להם הם מציפים אותך בתגובות, בעצומות, בתביעות ובפולסות דנורות.

אבל בעצם, ממה אני מפחד? מה יש לי להסתיר? באמת ובתמים שאין לי שום דבר נגד בעלי חיים. חלילה. אבל גם אין לי שום דבר בעדם. תנו לחיות לחיות, רק לא ברדיוס הקרוב אליי. אל תיכנסו עם כלב פינצ’ר נודניק למעלית קטנה ותגידו ש”זה בסדר, זה בסדר, הוא לא עושה שום דבר”, כי לקפוץ עליי וללקק לי את הנעל זה לא שום דבר. אני כבר לא מדבר על חתולים שתמיד מצליחים להבהיל אותי בחדר האשפה. אתם רוצים לנמנם במיץ של הזבל? נו, טוב, אבל תודיעו מראש שאתם שם. אתם לא יכולים לזנק ככה ולעשות לי ‘וואה!’ כשאני מוריד את הפח בשעת לילה מאוחרת.

3.

אלא שזואי היא סיפור אחר לגמרי. אני לא אומר שזו הייתה אהבה ממבט ראשון, אבל בהחלט היה משהו מכונן כבר במפגש הראשון שלנו איתה. זה היה לפני שש שנים, בחורף 2007, בסלון צפוף אחד בבניין מגורים יוקרתי בשכונת תל ברוך צפון בתל אביב. אשתי ואני הגענו למקום בעקבות הזמנה נלהבת לשמוע את הרב יובל דיין, שמעביר שם שיעורים בליקוטי מוהר”ן, שכמוהם, כך אמרו, לא נשמעו. אז באנו והתוודענו לחבורת תל-אביבים צעירים, רובם מתחום הבידור והתקשורת, שהסתכלה על הרב יובל בהערצה כאילו היה רבי נחמן בעצמו.

יהיה מי שיאמר שצריך היה ללמד אותם הכול מההתחלה, מאל”ף בי”ת. לספר מה פרשת השבוע, מה התאריך העברי, ולהתקדם לאט לאט. אבל הרב יובל התחיל איתם בשיא, בפסגה. הוא ישב שם במעיל חסידי ארוך וכיפה ירושלמית לבנה, עם ספר ענק של רבי נחמן ביד, ונתן בראש. בלי להכיר כמעט בכלל את היהדות, השומעים קפצו ישר למים העמוקים של רבי נחמן, עם המון חסידות וקבלה.

לא את הכול הבנתי בעצמי, אבל הבנתי שקורה שם משהו. חלק מהתלמידים בשיעור ההוא, שהתקיים בביתם של בני הזוג זיו לנגר ואיה קרמרמן, חובשים היום כיפה ושביס (כולל בעלי הבית), אבל אז הם היו באורות הראשונים. היה שם באמת אור גדול. לא כדימוי, כפשוטו. אני בטוח שאם הייתי מכבה את המנורה המעוצבת שבסלון, עדיין היה נשאר הרבה אור.

אני זוכר כמו עכשיו את הרגע הראשון שבו ראיתי את המנוחה. הרב יובל אמר: “אז מה שרבנו אומר לנו בעצם בתורה הזאת, זה שאנחנו כולנו מורכבים משלוש רמות: מחשבה, דיבור ומעשה. וכל אדם צריך להסתכל בכל יום מה המחשבה שלו, מה הדיבור שלו ומה המעשה שלו... אה, זואי, נו באמת, את לא רואה שאת מפריעה לי, תחזרי כבר למקום!”. לרגע חשבתי שזואי הוא שמה של אחת המשתתפות בשיעור, ולא הבנתי למה הרב יובל נוזף בה ככה, מה גם שכולם ישבו והקשיבו בשקט. אבל אז מתחתית השולחן של מגיד השיעור יצאה פתאום מבוישת כלבת לברדור חומה ושבה לרבוץ במקומה על השטיח שבמרכז החדר.

לקח לי זמן להתרגל לזה באותו שיעור ראשון, וגם בשיעור השני והשלישי. בסדר, יש אנשים שמגדלים חיות מחמד, אני יודע. גדלתי במושב, לא במאה שערים. ויש כאלה שאפילו מלינים אותם בבית, במיטה שלהם. אבל שיעור ברבי נחמן שאחת המשתתפות הקבועות בו היא כלבה, את זה לא הכרתי.

מאז חלפו, כאמור, שש שנים. זיו ואיה הפכו לשכנים וגם לחברים טובים שלנו. ראינו מקרוב את מי שהיה מנכ”ל סוכנות הדוגמנות ‘לוק’ ואת אשתו שנחשבה למגישת טלוויזיה פרובוקטיבית (וגם נכדתו של מפקד האצ”ל ח”כ יעקב מרידור) הופכים צעד אחר צעד לשומרי תורה ומצוות – ואיתם גם זואי. אינספור שיעורים וחגים, סעודות שבת ותפילות עברו על כולנו כשהיא שם, איתנו. המקום הקבוע שלה היה בכניסה לבית הכנסת, על השטיח, לא נכנסת פנימה, מחכה בנאמנות לסוף התפילה.

גם להתבודדות היומית של זיו, שאליה הולכים כמובן לבד, זואי הגיעה. רק היא והקדוש ברוך הוא הורשו להיות שם. לפני שנה ומשהו החלה ההידרדרות. זואי הפכה איטית, כבדה, חולה. היא הייתה פחות ערנית בשיעורים, וגם יצאה פחות ופחות מהבית לבית הכנסת. לפני כמה ימים הצענו להם בחיוך להוסיף לכלבה החולה שם. נגיד, זואי-חיה או משהו כזה. אבל הם לא צחקו.

4.

השבוע שלחה איה לחברים את ההספד הבא:

“שש עשרה שנים היית איתנו. זה מלא זמן. זה הרבה יותר זמן מחלק מהזוגות שאנחנו מכירים, שהספיקו בזמן הזה להתאהב, להתחתן ולהתגרש. היינו זוג צעיר, בני 22 ו-25, חודש אחרי החתונה. טריים בכל קנה מידה. הרגשנו בשלים להקים בית אבל צעירים מדי בשביל ילדים, ואת היית הפתרון. הפכת את הדירה שלנו לקן משפחתי צעיר. פתאום אפשר היה לפתוח את דלת הבית ולא להיות לבד, לא למצוא שקט של קירות ריקים. פתאום לפתוח את דלת הבית ולמצוא חיים, שמחה וציפייה.

“חמש דקות אחרי שאספנו אותך מפאתי החרמון, בגיל חודש, כבר היית הבת הבכורה שלנו, ואנחנו הפכנו להורים. לכל מקום הלכת איתנו. לים בשבת בבוקר, ומשם להורים לעל האש. למסעדת השרצים על הטיילת בתל אביב, לטיולים של שבת עם החבר’ה. את ישבת אז בבגאז’ של הרכב, עם האגזוז שנפל באמצע הדרך. הצטלמנו יחד לאינספור צילומים וקמפיינים, והמצלמה הייתה מאוהבת בך. בשש עשרה שנים עברנו יחד שבע דירות. לא שאלת לאן אנחנו לוקחים אותך. רק חיפשת את כרית השינה שלך בפינת החדר, בהשלמה ובהבנה שעכשיו את גרה כאן, וזה בכלל לא עניין אותך, כל עוד היית איתנו.

“ואז באו שינויים אדירים. הראשון היה שנכנס תינוק הביתה. היינו בחרדות איך תקבלי אותו. בת בכורה וקנאית או אימא מגוננת? חצי דקה אחרי שנפגשתם, ליקקת בעדינות את כף הרגל שלו ונשכבת לידו על הספה, נזהרת לא להעיר אותו. הרגשת הרבה יותר טבעית מאיך שאנחנו הרגשנו כהורים טריים.

“השינוי השני היה החזרה שלנו בתשובה. בעצם כשחושבים על זה, את היחידה שלא באה בטרוניה אלינו. לכל אחד היה מה להגיד. למה אנחנו הורסים את ארוחות ליל שישי המשפחתיות? למה כיסוי ראש? למה צריך פאות לילדים? למה להיות כאלה פנאטיים? ואת, במין ענווה, כאילו יודעת את מקומך בעולם, קיבלת אותנו חדשים. משודרגים, כמו שאנחנו קוראים לזה.

“קיבלת את השינויים בחן והשתלבת מצוין בחיינו. כשהתחילו שיעורי התורה להיכנס הביתה התיישבת בטבעיות מתחת לרגליו של הרב יובל. עדיין מסתובבים אצלנו דיסקים עם הקלטות של השיעורים ההם, עם טיפופי הציפורניים שלך ברקע על הפרקט של הסלון. כשזיו נסע לאומן בראש השנה, דאגתי איפה את תהיי, כי אני הייתי מוזמנת לסעודת החג אצל הרב יעקב אדלשטיין. בפסח הגענו עד לרב עובדיה זצ”ל שיפסוק מה לעשות, כי האוכל שלך הכיל חמץ אבל היה נחוץ לך מבחינה בריאותית. הלכת לכל ההתבודדויות בשדות, בבוץ או לפני הזריחה. שותפה לכל תפילה. מבינה שאת שעשינו צריך לתקן. כמה שעות ישבת בשקט האופייני לך מחוץ בית הכנסת, בשחרית, מנחה או ערבית. אפילו שנאנו יחד את הדוסים שבאו לעשות אצלנו שבת, אבל פחדו ממך וביקשו שנסגור אותך בחדר השינה עד להבדלה. בערב החלאקה של יהלי שלנו חטפת שבץ מוחי. באותו הלילה חשבנו שלא תחזרי הביתה, אבל הפתעת אותנו. שנה וחצי ראינו איך שמחת החיים שלך אוזלת מהגוף המזדקן. האחרונים שקיבלו ממך חיוך וכשכוש בזנב היו הילדים, אהובייך, ששמרת עליהם, אפילו מהצעקות שלנו, גם ברגעייך האחרונים.

“מפחיד אותנו שהם ישכחו אותך. שהם יהפכו לילדים דוסים שעוברים לצד השני של הכביש כי ראו כלב בגודל של עכבר. שהם ישכחו מה זו חמלה כלפי חיה שאין דבר בלבה מלבד אהבה. אומרים שאדם הראשון קרא לחיות בשמות, על פי האופי שלהן. לא סתם נכתב שהוא קרא לכלב בשמו. הכלב – כולו לב. עלייך אמר אדם הראשון ‘זה כלב’, כי באמת היית כולך לב”.

5.

זואי נקברה בבוקר יום שלישי שעבר בבית הקברות לבעלי חיים בכפר הס. אני לא יודע אם יש שם חלקה לשומרי שבת. אצלי בדמיון היא תפסה מקום של כבוד בחלקה מיוחדת של חיות צדיקות: נמצאת שם הפרה שומרת השבת של יוחנן בן תורתא, החמור של רבי פנחס בן יאיר שסירב לאכול אוכל לא מעושר, ועכשיו מצטרפת אליהם גם זואי, הכלבה החוזרת בתשובה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!