היכונו למהפך: איווט חוזר למרכז הזירה

1. מהפך

רק קולו של חיים יבין היה חסר כדי להכריז קבל עם ומליאה, ביום שני האחרון, את המילים "רבותי, מהפך", עת הושבע אביגדור ליברמן לתפקידו כשר חוץ במדינת ישראל.

רק דקות אחדות נותרו על להשבעה עצמה, "אני...בן...נשבע אמונים", ואיווט נראה כשהוא יוצא מהמליאה היישר אל היציע העליון בו ישבו אורחיו ובני משפחתו. רק כדי לומר לכולם שלום, רגע לפני.

ליברמן הוא אחד מהאנשים שהפער בין חזותו החיצונית, הקשוחה, הנוקשה - אולי שארית לימי היותו מאבטח - לבין מי שהוא בחיי היום יום שלו ואיך שהוא עם המקורבים לו – הוא כמרחק בין שמים לארץ, אם תרצו, בין מוסקבה לוושינגטון.

הוא כה קשוח עם יריביו, הוא כה חביב עם ידידיו. צריך היה לראות אותו זמן קצר לאחר שיצא מהמליאה היישר אל חדר ישראל ביתנו. עוד ועוד הרמת כוסיות לחיים, ברכות לרעייתו המסורה שתמכה והייתה שם לצידו במהלך כל אותן 17 שנים בהן נרדף על ידי הפרקליטות.

"תברך", חייכה אליו. "תברך שהחינו", צחק אליו אחד מאנשיו חובשי הכיפה.

"איפה הייתי בלעדי התמיכה שלכם בי במשך השנים", מלמל אליהם.

בדיוק כמו המרחק בין השדרים אותם הוביל חיצונית במהלך השנים, מול קהל מצביעיו, שדרים שצלצלו כאנטי-חרדיים בעליל, לבין נשמתו הפנימית שהריצה אותו דקה אחרי הזיכוי ההיסטורי שלו היישר אל שריד בית המקדש.

צריך היה לחטוף את יאיר לפיד בפרצוף כדי להבין שליברמן היה רק בובת דמי של זולל חרדים לתיאבון.

2. נקמה

רק שבועות אחדים חלפו מאז הפסדו הגדול והצורב בעירית ירושלים. במשך מספר חודשים היה כל כולו שקוע במאמץ הגדול להרצת ידידו הטוב משה ליאון, האיש שיובא מגבעתיים לעיר הבירה, האיש שבעצתו החליט לצאת להרפתקאה הגדולה ולשכור לעצמו דירה ברח' קרן היסוד.

לא קלים היו השבועות האלו, ולא רק משום שראשו של ליברמן היטלטל בין מחשבה על הצפוי לו בבית המשפט לבין המחשבה על אפשרות של הפסד. למען האמת, ליברמן לא ממש רצה לחשוב על אפשרות שכזו. שוב ושוב אמר לאנשיו, כמו גם לכולנו, כי הבטחה 'חרדית' גורפת בידיו וכי הפסד אינו בא בחשבון.

שני דברים הוא לא לקח בחשבון: האחד, את האדישות החילונית שטרפה לו את הקלפים שדיברו על "שלושים אלף קול 'ברזל' מהמגזר הכללי", השני, בגידת חברו הטוב ח"כ יעקב ליצמן.
הוא לא האמין.

אני זוכרת שיחה שלי איתו, אחת מיני שיחות רבות שקדמו ליום הבחירות. התרעתי, כמה נחמד לומר בזיכרון לאחור, את המשפט שהיה כל כך שגור בפיו של שר הפנים לשעבר. התרעתי, נהג לומר, וניצל מאסון הכרמל בנס.

היה זה בתקופה הראשונה של מערכת הבחירות הירושלמית. לפי המידע שבידי חסידות גור, מגובה בעוד חסידויות קטנות, מתכוונת 'להבריז'. עם המידע הזה ניסיתי לבחוש בקדירת הסיעה המרכזית, והופניתי ללשכתו של ליצמן. לאחר שתיאמנו שיחה, אף קבענו מועד ושעה מדויקת, לאחר שכיוונתי את מכשיר הפלאפון שלי אל היעד המבוקש, חייגתי. ליצמן לא יכול היה לגשת. לא התייאשתי, ניסיתי שוב ושוב, הוא עדיין היה טרוד...

בסופו של דבר, כמו שמנפנפים זבוב טורדן, הוא רשם על פתק לאחד מאנשיו את התשובה הבאה, ששוגרה אלי כמות שהיא: "נתמוך במי שיתמכו כל גדולי ישראל". המשמעות הייתה ברורה לגמרי: תרגילון. "כל גדולי ישראל", קרי, התמיכה נתונה לפרשנות ובהחלט אין התחייבות לתמוך במועמדה של דגל התורה, כפי שהוסכם בין הצדדים בהסכם ישן.

עם המידע הזה הגעתי אז לליברמן, שסירב להאמין. בראיון באולפן וואלה שאלתי גם את יו"ר ש"ס אריה דרעי מה הוא חש לנוכח בגידת חברו, גם הוא סירב להכיר בכך שליצמן מתכוון להפנות לו עורף.

כעת, שבועות אחרי, ברור לכל כי נקמת-איווט, בוא תבוא. אמש מיהר ליצמן להצביע בעד מועמדותו לשר חוץ, כאילו זה מה שימתיק את הגלולה. זה לא.

נקמת ח"כ מאיר פרוש הביאה לאוויר העולם, לפני כחמש שנים, את עיתון "המבשר", מתחרהו של המודיע (הוא ייסגר, הפטירו בתחילה המתחרים. אז זהו, שהוא ממש לא נסגר...).

מה תביא לאוויר העולם נקמתו של איווט? ימים יגידו.

באשכול שנפתח בנושא בפורום "בחדרי חרדים" העלו גולשים הצעות מעלות חיוך: להסכים לחלוקת ירושלים בתנאי שהאזורים של שנלר (ושערי חסד?) יימסרו לערבים, למנות את פרוש לשגריר ישראל באו"ם, לדרוש מהאיחוד האירופאי להפסיק לתמוך כלכלית ביוון בגלל שהם אירחו את הדינר של גור, לאסור על ייבוא וייצור ספודיקים או לפרסם כל יום מודעה של משרד החוץ בהמבשר ולהחרים את המודיע.

הכול בבדיחותא, כמובן. אלא שאצל איווט, בהחלט לא מדובר בבדיחה. וכשהוא יגיש את הנקמה, רותחת ועכשווית, או קפואה לאחר שהייה במקפיא של שבועות ואולי חודשים – היא תהיה כואבת. תאמינו לו.

נהרא נהרא ופשטיא, שיהיה לכם בכיף, יאמר ליברמן, גם לי יש את שיקולי הנהרא נהרא שלי.

3. סולחה?

זה היה ליצמן שהתפרץ לנאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

"אל תמכור לנו סיפורים, תתחיל להתייחס לגזירות על החלשים, להרס הדת, להגדלת העוני", חזר ואמר.

יש מצב שגם בימים אחרים היה יו"ר הכנסת מוציא אותו החוצה, לאחר 3 קריאות.

אבל משום מה קיננה בי התחושה שהפעם הייתה היד מהירה מאד ללחוץ על השלטר. בעצם, מי אמר שהנקמה בליצמן חייבת לבוא בזבנג ודי? ומה, אם היא תבוא בנתחים נתחים? הנה 'האיש של' איווט, מי שמונה על ידו לתפקיד יו"ר הכנסת, ח"כ יולי אדלשטיין, מבין בעצמו לאן נושבת הרוח ועוזר לה בכיוון זרימתה?

לא, מה פתאום. יש כללים במליאה. ומי שמפריע, יוצא בחוץ.

סביר להניח שדרעי, חברו הטוב של ליצמן, כמו גם חברו הטוב של איווט, ינסה לעשות 'סולחה' בין הצדדים. הימור שלי, הפעם הוא לא יצליח.

4. ההתלבטות

למען האמת, במפלגות החרדיות די התלבטו האם לתמוך או לא.

אחרי הכול, ליברמן מזוהה עם הממשלה הנוכחית, שלא ממש עושה חיים טובים וקלים לציבור החרדי. וזאת בלשון המעטה.

המעניין הוא כי חברי הכנסת של יהדות התורה הצביעו "פה אחד" בעד המינוי, אולי משום שביקשו לדבוק בצד המרוח בחמאה של הפרוסה, אולי משום שהמינוי היה עובר גם כך אז למה להם לעורר את כעסו של מי שאולי ימצאו אותו באחד הימים ישוב על כס ממשלת ישראל ובבית שברחוב בלפור?

דווקא הש"סניקים הפתיעו הפעם: בעוד דרעי, איציק כהן, ניסים זאב ואברהם מיכאלי תומכים, נעדרו מהמליאה אריאל אטיאס, אמנון כהן, יעקב מרגי, אלי ישי ויצחק ועקנין.

אלא שבעוד ולהיעדרות יכולות להיות ק"ן סיבות טובות, הרי שהצבעתו של אחד הש"סים, דוד אזולאי, לא נתונה לפרשנות, בהיותו היחיד שהצביע נגד. "ליברמן הוביל שורה של חוקים שפגעו במגזר החרדי", נימק.

מאחורי הקלעים, בישיבת הסיעה, נשמעו (דמוקרטית, כן, בש"ס...) קולות מנוגדים. מחד, היה זה ח"כ אזולאי שהוביל קו של הצבעת נגד. לא חלילה שיש לו משהו אישי נגד איווט, אלא שיש לו משהו נגד הממשלה, ומדובר בהצבעה שהיא חשובה לממשלה.

מנגד, היה זה ח"כ יעקב מרגי שהוביל נחרצות קו של בעד. אם אפשר 'לעצבן' את 'יש עתיד', זו ההזדמנות...ולא, הוא לא ראה בזה הצבעת תמיכה בממשלה, ממש לא.

דרעי תמך בקו דמוקרטי, חופש הצבעה, ח"כ אריאל אטיאס צידד אף הוא בהחלטתו.

בשיחה עם מרגי הוא מסביר איך קרה ש"דווקא אתה, מכל הח"כים של ש"ס, נעדרת בסופו של דבר"...ובכן, מדובר בהיעדרות טכנית בלבד, הוא התקזז עם ח"כ אחר, תמיכתו נותרה בעינה.

5. קואליציה

ומה הלאה?

שאלת מיליון הדולר היא לאן יוביל ליברמן את עגלת הממשלה, כעת כשהוא כמעט כל יכול בתוכה? האפשרויות מגוונות:

תחילה, לנושא המדיני. האם יעניק ליו"ר התנועה, שרת המשפטים ציפי לבני את חופש הפעולה לו זכתה במהלך התקופה האחרונה בחדרי המשא ומתן, או שמא ילחץ על הברקס?

ומה באשר להרכב הקואליציה? האם יעדיף לשנותו ולו בשביל להזיז הצידה את 'התנועה'?

מאז הוקמה הממשלה צפה ועולה מחדש האופציה הישנה-עתיקה: ממשלה בה יככבו המפלגות החרדיות לצד 'הליכוד ביתנו' ומפלגת 'העבודה'. עם 'הבית היהודי' ובלי 'יש עתיד', או ללא שתיהן, אם תעדפנה לשמור על חיבוק ה'אחי' ביניהם.

נכון לעכשיו מסרבת היו"ר שלי יחימוביץ' להיות שותפה בממשלה שכזו ומסתפקת בדיבורים על תמיכה מבחוץ בהסדר מדיני. אלא שהבחירות ב'עבודה' מתקרבות והולכות ושינויים הם תמיד דבר אפשרי בבחירות דמוקרטיות. סביר להניח שהמתחרה, בוז'י הרצוג, לא ממש יאמץ את שיטתה – ישיבה בחוץ ודבקות באופוזיציה.

וכאן מגיעה השאלה הגדולה. האם ינצל ליברמן שינוי קואליציוני שכזה כדי להגיש, על מגש של כסף, את הנקמה לידידו משכבר הימים ליצמן? במקרה שכזה הוא יצטרך לברור את החברים בפינצטה, באשר הטלת וטו על יהדות התורה כולה תיחשב כנקמה בלתי הוגנת. אחרי הכול כוללת המפלגה בתוכה גם את החברים שהלכו אחריו באש ובליאון - פרוש, גפני, מקלב ואשר. האם יסכים להסתפק בארבעה חברים בלבד? האם המפלגה תסכים לפורר את עצמה לדעת?

או שמא, יבחר באופציה בה בחר בשעתו אהוד ברק, בימים בהם כיהן כיו"ר העבודה: "אכניס את ש"ס", אמר אז לרב עובדיה יוסף זצ"ל, "אבל בתנאי שאתה מנער ממנה את היו"ר". זה היה הרגע בו התבקש אלי ישי לעמוד בראשות תנועת ש"ס, וכל השאר, היסטוריה.

מצד שני, ומה יאמר להגנתו? יוחלף נא ליצמן בנציג אחר רק כי בא לי לנקום על החלטה אותה קיבל אדמו"רו? אינו דומה טיעון כזה לטיעונו של ברק, כתב אישום פלילי.

טכנית, גם אין דרך מעשית לעשות זאת, שכן הנציג הבא ברשימה אינו נציג של הסיעה המרכזית, כך שכפי הנראה ייאלץ להסתפק, אם בכלל, בהדרת מושא נקמתו מכל תפקיד ביצועי. אם יעמוד ליצמן על פי הארץ המובטחת וייאלץ לראות מראש ההר את גפני בראשות ועדת הכספים ואת פרוש סגן במשרד הבריאות – דייני, יאמר ליברמן.

אבל לפני הכול, נא להשיב לו את כל סמכויות המשרד שניטלו הימנו וחולקו לאחרים, ביקש אמש. בעל בית חדש למשרד החוץ, לתשומת לבם של כל מי שביקשו ליהנות מהשלל של האיש אותו הספידו. נא להתעדכן, האיש עדיין חי, נושם ובועט.

6. הליכוד

אפרופו ליברמן, האם יהיה זה ליברמן שהוא חלק מסיעת 'הליכוד' הממוזגת, או שמא ליברמן לאחר היפרדות כואבת מהתנועה המורחבת?

ההחלטה תלויה בו, אבל לא רק בו. באם יחליט ללכת על איחוד, על ועידת הליכוד לאשר זאת, וסביר להניח שהחלטה מהסוג הזה לא תעבור בלי מלחמת עולם שלישית פנים ליכודית. למה שהליכודניקים יגישו לליברמן את ההשתלטות על הליכוד על מגש של כסף?

ויש גם טענות נוספות. ליברמן היה זה שהבטיח הישג מרשים ומאוחד בדמותם של 45 מנדטים, הישג שלא מומש מעולם (מ-42 מנדטים (27 לליכוד ו-15 לישראל ביתנו) נותרו ל'מאוחדת'- 31 מנדטים (20 לליכוד, 11 לישראל ביתנו) ליברמן על 11 ח"כיו זכה בנתח של 5 שרים. הרבה מאד אישים בליכוד חושבים שכל הנ"ל הוא ישירות "על חשבונם".

את חברי 'ישראל ביתנו'.נו, מי בכלל שואל.

אז בישראל ביתנו ידונו בנושא (ויחליטו פה אחד) ב-24 לנובמבר, הליכוד יעשה זאת בתחילת דצמבר, ואיך אמר על כך דני דנון? "רק הליכודניקים יקבעו את גורל תנועת הליכוד”. מלחמת עולם, כבר אמרנו.

אם מתכנן נתניהו להעביר באותה וועידה גם את הקדמת הפריימריז לראשות המפלגה, הרי שמדובר במלחמת עולם רביעית, אולי אפילו חמישית ואטומית.

על פי חוקת הליכוד בחירות לראשות נערכות חצי שנה קודם לבחירות הכלליות לכנסת. עריכתן כעת תשתלם לנתניהו, שאוהב לצפות במתחריו כשהם בלתי מוכנים או בלתי בשלים להציג מועמדות, ותאפשר לגדוע כל חלום בנושא מצד מתחריו הפנים ליכודיים גדעון סער, ישראל כץ וכל השאר, אך גם את חלומו של ליברמן, אם התעורר אצלו חלום בנושא (התעורר, בטח התעורר) רגע לאחר ההכרזה על זכייתו בפייס המשפטי.

כדי להגשים חלום שכזה יש לעבור תחילה את הגשמת חלום האיחוד המלא עם הליכוד, ועיין לעיל.

כמו תמיד, קיים גם המסלול האיטי, הקשה יותר. פילוג מהסיעה המשותפת, ביסוס מעמדו כיו"ר ישראל ביתנו ומעמדה של מפלגתו כמפלגה כלל ישראלית, וחתירה בלתי פוסקת לראשות ממשלה. לאט, אבל אולי בטוח יותר.

נכון לעכשיו, מצבו הפנים סיעתי של נתניהו בכי רע. איך אמר לו ח"כ אחמד טיבי כשסיים לנאום את נאומו במליאה לאחר דיון של 40 חתימות? החלק הראשון בנאומך לא נכון, החלק השני לא יהיה. עקבתי. גם הליכודניקים התגלגלו מצחוק. ולא, איש לא הוציאו מהאולם.

7. מהלומות

מה לא עשו ביהדות התורה, ערב הבחירות לכנסת, כדי לשכנע את בוחריהם כי על אחדותם גאוותם? למען האמת, בקדנציה הקודמת, עשו הח"כים במפלגה כל מאמץ כדי לעשות רושם טוב של אחדות. כל חקירה שרק נשמעה באוזניו של עיתונאי הוכחשה במרץ על ידי דוברים ונציגים.

הייתה תקופה בה צלצל באוזנינו צליל צורמני של מיני סיכסוכון בין ח"כ מנחם אליעזר מוזס לסגן השר יעקב ליצמן. כמה ניסו לייפות את הסצנות, הוא אפילו עזר לו להחליף גלגל מפונצ'ר, בישרו בחגיגיות באחד הימים.

אחרי ישיבות סיעה מהן נעדר ליצמן, טרחו אנשיו להסביר למה נעדר ועד כמה מוצדקת היא הסיבה. כמעט כמו שעושים אנשיו של ח"כ אלי ישי לאחר כל היעדרות שלו מהסיעה. מחלוקת? פיצול? חס ושלום, חס ושלום.

אז בעוד בש"ס טורחים לשמר את השיטה, מתברר כי ביהדות התורה חלפו עברו ימי ההצגה הטובה בעיר, נשלפו הכפפות הלבנות והוצגו הציפורניים החדות.

העימותים הפנים חרדיים הפכו זה מכבר לנחלת התקשורת, וחברי הכנסת, בראיונות השונים, אינם טורחים לטשטש את העובדות. בישיבות הסיעה הם יושבים 'יחד' (את ענייניה הפרטיים סוגרת 'דגל' לאחר מכן בחדר פרטי), אבל את האווירה ניתן לחתוך בסכין.

בנושאים המהותיים הנוגעים לציפור נפשה של היהדות החרדית כולם מאוחדים, אבל בזה תם הסיפור.

קחו למשל את ירושלים: נכון לעכשיו בודדה 'דגל התורה' במאבקה על תיק החינוך. אילו היו חברותיה לסיעה עומדים לצידה, מן הסתם היה ראש העיר הנבחר ניר ברקת נכנע. נכון לעכשיו מתבצר כל צד בעמדתו, ש"ס ודגל אוחזות יחדיו בטלית, וקואליציה אין.

לברקת, נכון לעכשיו, קואליציה בת 16 מנדטים, כשהאופציות הנוספות פתוחות, והיא ממש לא 'מוכרחה' לכלול את יהדות התורה בתוכה, כמה עצוב.

בדגל זועמים: לדעתם, מתוך 8 המנדטים שהביאה יהדות התורה בבירה רובם שייכים לה. אין מצב, לדבריהם, שדגל הביאה רק 3 מנדטים מתוך ה-8. והנה כעת, בעמדה על פתחו של משא ומתן קואליציוני, היא נאלצת לעמוד כעני בפתח ומבלי לקבל את עזרת החברים החסידים.

המצב, מבחינת 'דגל' בכי רע. במהלך השבועות האחרונים, בעבודה מאומצת, הצליח ניר ברקת לנכס לעצמו את מרבית המפלגות – הדתיות לאומיות, ש"ס, בני תורה, אתמול הצטרפה גם תנועת 'התעוררות' – ורק ל'יהדות התורה' לא נשאר. האם תישאר באופוזיציה, או שמא תזחול פנימה במחירי חיסול? כך או כך, המריבות הפנימיות רק יילכו ויתעצמו.

כך גם בבית שמש.

כאילו אין שם די מחלוקות מול הציבור החילוני, נמשכת ההתכתשות סביב הכופתאות. דגל דורשת את תפקיד הסגנות בשכר, כמו גם את תיק התכנון והבניה (שמועה אומרת שהנציג השלישי מתכוון לדרוש תוספת משל עצמו - את תיק החינוך), לג' היא תשאיר את פירורי העוגה (לפירורים הללו קוראים תאגיד מי שמש, למי ששאל). ולמה לא בעצם? וכי ג' לא ניהלה קרבות דמים מול שלומי אמונים (כח), כשהן מגיעות אל נקודת הקצה מפוצלות ומרוטשות? רבתם, תפסידו, יאמרו הדגל'אים. אתם 2 (כח 1, אבל הרי אין מצב שהיא תתאחד ולו אף לצורך המו"מ עם ג'), אנחנו 4.

והיו עוד קולות: "ג' מפוצלת?", ניסו החברים בג' להסביר, "ומה אתם בדגל? מאוחדים? וכי הנציג השלישי, סילברסטיין, אינו קשור, בקשר כזה או אחר, למפלגת 'נצח' והסתעפויותיה? הנה, הוא אפילו לא הגיע לישיבת עבודה יחד עם חבריו".

לא יכולתי להגיע, אירוע משפחתי, ניסה השלישי להתגונן. ללא הועיל, כמובן. לאחרונה נראה כי המעשייה על פילוג נכנסה לראשו והוא העלה את רף הדרישות כשהוא כולל גם תפקיד עבורו. אמור מעתה, תפקיד לכל חבר מועצה נבחר.

8. אלעד

לא שבאלעד המצב מרנין יותר. אלא ששם לפחות לא מדובר על מחלוקות פנימיות ונותרנו עם מלחמת הספרדים-אשכנזים שהונצחה החל ממערכת הבחירות האחרונה בעיר, בואכה נצחון ישראל פרוש.

הערב פורסם מכתבו של המועמד המתחרה, צוריאל קריספל, המתלונן על סדרת ליקויים במינויים אחרונים שנעשו על ידי פרוש. יו"ר ועד העובדים, תומר כהן, מצידו, מיהר להוציא הודעה לפיה שיתוף הפעולה של ראש העיר החדש עם ועד העובדים מצויין.

השאלה הגדולה היא האם ש"ס האלעדית, המלקקת בימים אלו את פצעי ההפסד המקומי, תהיה מסוגלת לרקוח הסכם קואליציוני עם פרוש. נכון לעכשיו הם נעולים יחד עם נציג התימנים ברק צברי על גוש חוסם, שלא יאפשר לפרוש להתקדם קואליציונית.

אם ינסה הצד האשכנזי לפרק את הגוש ולנסות לרכוש את ליבו של צברי (בהחלט אפשרי...) ימהר הצד הספרדי להקדים אותו ולסגור קואליציה מאחורי גבו, כך שהאפשרות לא ממש משתלמת בצעד תימני.

אם יישאר הגוש החוסם בתוקף, מבחינה טכנית בחלוף מספר חודשים מבלי שיועבר תקציב מסודר לעיר על שר הפנים (גדעון סער) להחליט מה יעלה בגורל חברי המועצה, וקיימת גם אפשרות (רחוקה, אבל יש לה היתכנות) להחלטתו גם באשר לגורל ראש העיר.

בהנחה שפרוש יצלח את כל המהמורות, נעים זה לא.

9. מהלומות

קשה שלא לרחם על משה אבוטבול, ראש העיר הנבחר של בית שמש.

השבוע, ביום שני, בעת שוועדת הפנים דנה בדבר תקינות תוצאות הבחירות בעירו, הצער נשקף מעיניו. מה לא עשה כדי להשתדל ולהיות ראש עיר של כולם ולצמצם קיטובים, פעם היו אלו הקנאים שתקעו לו מקלות (ואבנים) בגלגלים, עכשיו אלו הם הכוחות שהפסידו את הבחירות שעושים הכול כדי להשחירו תקשורתית.

אבוטבול הוא אדם שעשוי מחומרים אנושיים. הוא סחבק, הוא נעים הליכות, הוא אחד שיודע להסתדר גם עם אויבים – אבל הוא ממש לא אשף תקשורת. מה שהופך אותו לכלי נוח לחבטות חוזרות ונשנות. מה שעבד עם אלי ישי בפרשת השריפה בכרמל, עובד גם על אבוטבול. הוא ספרדי, הוא חרדי, הוא מזוקן, הוא חוטף והוא יחטוף.

המסכן היה צריך להתפתל השבוע בתוכניות רדיו ואחרות כדי להוכיח שלא התכוון לפגוע בקהילה מסוימת בעיר. האומלל נאלץ להוכיח בוועדה השבוע שהבחירות הגיעו לו ביושר, ולהתמודד עם צעקות מפגינים שהגיעו כדי למחות על הזיופים. כאילו הוא זה שזייף תעודות, הוא זה שהסיע מצביעים מקברם אל הקלפי.

אפילו אל המזנון הגיעו המגדפים.

לראות את האיש, שלכאורה זכה בתהילת עולם לעוד חמש שנים תמימות, ולא לקנאות בו. כדי לעודדו ניתן רק לומר שהטרנדים התקשורתיים הם עונות חולפות. הנה רק שנתיים חלפו מאז שהיה אלי ישי הדמות הכמעט מושמצת ביותר במדינה, האיש כיכב בתוכניות ארץ נהדרת כקלגס ששולף ילדי סודנים ממיטותיהם באישון לילה ובאכזריות. שנתיים חלפו, והוא הפך להיות איש חביב, מי שהתקשורת מגנה עליו בלהט, עליו ועל זכויותיו לדבר בעצרות כאלו ואחרות. פתאום הפך להיות אריה דרעי המושמץ. איך הוא לא מרחם על אלי? – מגלגלת התקשורת עיניים צדקניות. כאילו לא היא זו שרק שנתיים לאחור הייתה זו שניהלה את המרדף.

מי יודע. בעיני רוחי אני צופה מחזה מעניין. הנה נערך כנס ראשי ערים חרדיות, ומישהו מחליט למדר את אבוטבול מהלו"ז. התקשורת יוצאת מגדרה, ומקדישה טורים על טורים כדי לחבוט באיש המפלה. היתכן?? ככה תעשה לאבוטבול? אוי, כמה מסכן.

מי שענה לאליהו בהר הכרמל, יוכל לענות גם למשה מבית שמש.

אגב, ניסיון שלי לברר למה לא מנסה יו"ר ש"ס אריה דרעי לעשות 'שם' סדר בבליל הבעיות בהן נתון ראש העיר, העלה תשובה בלתי רשמית, אך בהחלט מעניינת: "הוא לא פנה, הוא לא ביקש עזרה".

לתשומת ליבו של הנבחר משה אבוטבול.

10. איפוק

ואיך אפשר בלי סיום ש"סי קצר?

למתעניינים, השבוע הגיע ח"כ אלי ישי לישיבת הסיעה. לחופרים, כן, הוא ישב בראש השולחן, על פי מודל השלישיה העתיק – דרעי בראש-בראש, מימינו ישי, משמאלו – אריאל אטיאס.

מה זה אומר, שאלתם? שום כלום. לכאורה, לאחר שיחת השלום שנרשמה בין שני האישים הנ"ל נרשמה הפסקת אש בין המחנות. אנשי כל אחד מהצדדים (כן, לכל אחד תנזימיו) ירדו למחתרת התקשורתית ומשתדלים לשמור על שתיקה. טוב, רק משתדלים, כי פטור בלא כלום ממש אי אפשר.

הנה השבוע, רק לדוגמה, אירוע שהצליח לסחוט מפי הצדדים אמירות "בלתי תואמות הפסקת אש". היה זה לאחר שהתפרסם על חזרתו של הראשון לציון הגר"ש עמאר לשדר בתוכנית הלכתית ב'קול ברמה'.

"עבודה של דרעי", התפארו אנשיו, מגובים באנשי תקשורת שצידדו בגרסתם.

"אתם לא מתביישים?" – מיהרו 'הצד השני' לנזוף בהם. "עבודה של אריה? וכי לא אלי היה זה שפנה אישית לאחד מבעלי הרדיו וביקש את התערבותו בנושא?".

לצדדים שלום, הקודקודים עצמם ממשיכים לשמור על שתיקה, אנשי הרב עמאר, אם שאלתם, שותקים אף הם.

כמה זמן יצליחו הצדדים לשמור על איפוק פומבי ולתקוף זה את זה רק בחדרי חדרים? עניין של חודשים, מקסימום שנים. קו הגבול: הבחירות הבאות לכנסת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!