הסדרה. האחים גת. הדודה • השבוע של אליעזר היון

1.

ידידי הסוציולוג הפרופ' עוז אלמוג. כפי ששיערת, צפיתי בצער אמיתי בתכנית התחקיר 'שלטון הרב', ששודרה בחדשות ערוץ 10, בה הוסבר לצופה החילוני מדוע כדאי לו לברוח מהארץ רגע לפני שהמפלצת החרדית משתלטת על רחוב שיינקין, ואוסרת על החילוני לאכול שינקן פן יבולע לו. או כפי שתיאר זאת היטיב ה'חילוני' מר ירון ידען - לפני שהחרדים ירצחו אותו. לא פחות.

פרופ' מנחם פרידמן, ד"ר ניסים ליאון, או אתה ידידי, סוציולוגים מומחים לתחום החרדי ובכלל לשאלה הדמוגרפית, לא השתתפתם בתכנית. אפשר שסברתם, כי שתים עשרה דקות, אינם זמן ארוך דיו, להסביר את מורכבותה של התפיסה החרדית, ואפשר שכלל לא הוזמנתם. תחת זאת קיבלנו שלשה אתאיסטים [וול, פריצקי, ומיכאלי], סאטיריקן אחד [אורבך], חבר כנסת חסידי שהסביר במבטא יידישאי כי המשיח עומד להגיע, וערימה של מטורפים עוטי מעילים ארוכים שלא פסקו מלקלל את החילונים, להבטיח להם מיתות משונות, ולהצהיר כי רק החרדים בעצם מגנים על המדינה.

האם אני כועס? מאוכזב, או אפילו חש פגוע שאני או חבריי הרואים את עצמם 'חרדים נורמטיביים' לא הוזמנו להציג דעה קונטרסטית לקבוצה הבלתי מרשימה הזו?

ובכן, לא.

איני מלין על יוצר התכנית. הלה עושה את מלאכתו, נאמנה. ברפרטואר של מר בן חיים ניתן למצוא את פרסומם של משפטיו נטולי הקונטקסט של הרב עובדיה יוסף מדרשות מוצאי שבת שזינקו בחדווה אל מלתעותיהם הרעבות של ברקודות הבוקר. מן הבחינה הזו, אין כל הבדל בין שני סוגי הדיווח. בעיני לפחות, מדובר בהתנהלות שאינה ראויה, ובעיקר פשטנית מידי, אך לא בלתי לגיטימית.

הצער ששטף אותי היה סביב אותם 'חרדים שפויים', כמו חברי כנסת ועיתונאים בכירים, הממהרים להשתתף שוב בפסטיבל האנטי חרדי התורן, ולייצר תוצאה בה קבוצת האתאיסטים, סטיריקנים, ומטורפי המגזר חורכים אין ספור דקות מסך, ואילו הם, תקשורתנים בכירים, מצטופפים סביב שולחן בסצינה שנראית לקוחה מסרט רע, ובעשרות שניות שידור בודדות מנסים לחלץ תשובות המקבלות מימד כמעט ביזארי על רקע המראות הקשים קודם לכן.

לא התקשורתנים החרדים, ואפילו לא העיתונאי בן חיים, אשמים פרסונלית. ההתנהלות התקשורתית פנים–חרדית היא התופעה הפתוגנית. העובדה שחברי כנסת מש"ס, למשל, או דמויות מפתח בתקשורת החרדית, כמו מגישי תכניות רדיו ועיתונאים, לא מסוגלים להפסיק לייצר אינטראקציה חנפה עם אנשי תקשורת חילוניים שלא חדלים מלבוז להם במגרש הכללי, היא נורמה פסולה, בזויה, ובעיקר חסרת היגיון מינימלי.

זאת אם נתעלם כמובן מתסמונת שטוקהולם המוכרת מהדיסציפלינה הפסיכולוגית.

2.

כמו עוד הרבה ילידים מהשבט, התרגשתי גם אני לראות את האחים גת - החרדיים שרים סיימון וגרפונקל, ומלהטטים בפזמונים של בוב דילן, ביטלס, ופינק פלויד. הגאווה חסרת ההיגיון הזו, מתעוררת בכל עת בה דמות המזוהה כחרדית מופיעה באחת מתכניות הפריים טיים, והצעירים כמו גם הצעירות, ממהרים להצטופף אל מול מסך המחשב, לעקוב בהתרגשות אחר כל מחווה או אפילו אינטונציה, ולהפטיר: "דווקא דיבר יפה".

אלא שהאחים גת הם בפירוש לא המקרה. החסידים עם המעילים הארוכים, הזקנים הגדולים והפאות הנאות, אינם חרדים 'קלאסיים'. הם חילוניים אילתיים לשעבר שחזרו בתשובה. את המוזיקה המשובחת שהם עושים, הם לא למדו באחת מהישיבות הגבוהות, ואל סיימון וגרפונקל הם לא התוודעו באמצעות שיחותיו של 'המשגיח'. ניתן להניח, כי אילו היה נדגם חרדי אותנטי מחד, אך חשוף ל'מוזיקת עולם' מאידך, הוא היה מציג בפני הקהל שבבית את הרפרטואר שלו שהיה כולל בעיקר שירים של דודו אהרן, אייל גולן, או עמיר בניון במקרה מתקדם יותר.

3.

ליל החתונה של בן הדוד האהוב הגיע, המשפחה הנרחבת מצטופפת ברחבה בה נערכת החופה, והעיניים מצטעפות בדמעות של התרגשות וטוהר על עוד זוג המקים בית ומצטרף לשלשלת העם היהודי.

החתן אומר בקול רועד את 'הרי את מקודשת', והלב האוהב מבקש לפרוץ כביכול החוצה אל אותם רגעים מרוממים.

אלא שאז מופיעות הדודות הזקנות החילוניות הלבושות בחוסר צניעות ובטעם רע, ומנשקות את כולם עם שפתיים דביקות מאודם זרחני. בגדיהן הקצרים, ושערותיהם הצבועות מעלות תחושות קשות המשתקות את הרגשות היפים שפעמו בלב רק דקה קודם לכן, ורק שאלה או תעלומה ענקית מבקשת כעת את פתרונה:

האם אין אי מי שיזכיר לאותם קשישות בלות כי המראה החשוף לא מחמיא להן? האם פסו המראות מקרב הארץ? המראה הדוחה של ישישות חסרות חן המתעקשות להבהיר כי הן עדיין צעירות מוכיח שוב, כמה רצוי לשמור על ההלכה היהודית ולו בהיבט הפרקטי ביותר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!