פיוס? "הכל צביעות, אריה לא אוהב אותו"

יום שני האחרון במסדרונות הכנסת ובנבכי חדריו. לכאורה, עוד יום יבשושי, לא סדר יום סוער במליאה, יום של 'שום דבר לא קורה'. אבל הדרמות הסתתרו להם בכמה מהפינות, לא בולטים לעין בלתי מתמצאת, זועקים הצילו למי שרק רוצה לשמוע:

ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן תופסים את מקומם בראש שולחן ישיבת הסיעה, העיתונאים מתבוננים בעניין רב.

חיוכים, חיוכים, עוד מצג שווא של שלום בין שני האישים, שחברו להם יחדיו בערב הבחירות האחרונות לכנסת תוך שהם ממלמלים לעצמם, השלם גדול מסך שני חלקיו. האגדה התנפצה, בירושלים הימר כל אחד מהם על סוס אחר, הסוס של ביבי ניצח, זה של ליברמן שב בבושת פנים לגבעתיים.

עוד ישיבת סיעה בה נואם נתניהו את נאומיו הביטחוניים מלאי-האירן והאורניום, אבל לאחריו מבקש גם ליברמן את רשות הדיבור.

לא, הוא לא מטיל חיצים לכיוונו של ח"כ יעקב ליצמן, את החשבון ביניהם יעשה מעל דפי העיתונות ומול התקשורת החרדית, אבל דקירה קלילה לכיוונו של יו"ר הקואליציה יריב לוין. חייבים להקים פורום פוליטי שבועי בו ישתתפו ראשי המפלגות המרכיבות את הקואליציה.

תרצו להבין תבינו, לא תרצו, תתעלמו, אבל משהו, לדעת ליברמן, חורק בתפקוד הקואליציה. ולחריקות האלו יש בעל בית, זה שדיבר נגדו בבימות כאלו ואחרות.

ושלא תטעו. ליצמן עוד יחטוף. בזמן ובעיתוי המתאים.

איפה החברים?

כמה שעות לאחר מכן, מהספסל הסמוך למזנון הח"כים, הבחנתי בו מרחוק כשהוא פוסע במסדרון. מבע פניו היה מודאג, אולי אף עצוב מעט.

כפוליטיקאי בעל ניסיון עבר עשיר מי כמוהו יודע כי כשאתה במרומי השררה אתה מוקף באנשים אוהדים ומלקקים, כשאתה יורד, אף אחד לא נמצא שם בשבילך.

ביום שישי שלח לי מישהו תמונה שלו שב ארצה מביקור בחו"ל, מלווה ברעייתו. היא כמעט היחידה שתישאר לצידו בימים קשים, אם וכאשר יבואו. בשעה שנכתב טור זה עדיין לא ידוע גורלו המשפטי, אם וכאשר יוכרע לטובה ימשיך ליהנות ממנעמי השלטון וממנעמי עדת החנפנים, והיה אם לא – מעטים יהיו הנאמנים שימשיכו לדאוג לו גם כשלא יהיה 'שווה' פוליטית.

כשחלף על פני, כמה דקות מאוחר יותר, הוא הנהן בראשו לאות שלום, אני זרקתי "בהצלחה".

באמת. התכוונתי לזה מכל הלב. כי המחשבה על הצפוי לו מזריקת האבנים של אויביו, כמו גם של ידידיו המדומים, הכאיבה לי באותו רגע.

סיפר לי פעם פוליטיקאי, שירד מגדולתו, על הרגע שבו הפנים שתקופת הזוהר חלפה. זהו. הפלאפון פשוט דמם. כל מי שחשב שהם חבריו "בלב ובנפש", שכחו בין לילה את מספרו.

הכל בגלל שמאטעס

הרחק משם נרשמה דרמה אנושית עצובה לא פחות. וקשורה לכך.

היה זה בשעות הבוקר כאשר הגיח המועמד לראשות עירית ירושלים משה ליאון מבטן המטוס, משם אל מסוע המזוודות ומשם אל משרדי המכס. כשעבר ב'ירוק' לא חלם שפקיד מפהק ידרוש ממנו לפתוח את המזוודות, אבל כנראה שהמזל הנאכס שרדף אחריו מגבעתיים לירושלים המשיך בדרכו אל נמל התעופה בן גוריון, והוא התבקש "לפתוח המזוודות בקשה".

לעיניו הנדהמות של פקיד המכס התגלה מצבור של ביגוד חדש, כזה שלא הוצהר עליו. "נו, הוא לא הראשון", הפטירו אמש לא מעט חברים בקבוצות הווטסאפ השונות.

"טוב, הוא למד משהו מהחברים במטה הירושלמי", צחקו אחרים. כך או כך, נעים זה לא. בשעות הצהרים נצפה האיש כשהוא יוצא מדלת יציאת הנוסעים. נטול מזוודות.

אז נכון שבגדים ללבוש יהיו לו ולילדיו בחורף הקרוב, אל דאגה, אבל נגיד בנק ישראל הוא כבר לא יוכל להיות, גם על תפקיד של שר תוטל עננה מן הסתם, אלא אם כן יארע נס גלוי. ורק בימים האחרונים היו שליהגו על כך שאם יורשע ליברמן, ימלא שר הפנים גדעון סער את מקומו במשרד החוץ, כשליאון נוטל את תפקיד הפנים. העולם מתכנן, הקב"ה צוחק.

והכול בשל כמה שמאטעס.

ההימור שכשל

ליד המזנון החלבי פגשתי עוד אדם עצוב: רז קיל, יועץ תקשורת, לשעבר יועצו של שר החינוך גדעון סער, בהמשך יועצו של יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט – איש רב פעלים ומוכשר, אבל גם אצלו המזל היה נאכס בחודש האחרון.

הוא עזב את מסדרונות הכנסת לטובת הריצה המקומית, שובץ במקום השלישי במפלגת "הבית היהודי" הירושלמית, וסיים עם מפלגה בת מנדט אחד.

היו לו כל כך הרבה תוכניות עתידיות. להרחיב את ההתיישבות בירושלים, לדאוג לצעירים. מה לא. הסבא והסבתא שלו הגיעו לעיר מאירופה, לפני למעלה מ-80 שנה, כאן גדל, כאן חלם לפרוח. עכשיו החלום נגדע והוא יצטרך לפלס לעצמו דרך חדשה.

זה לא המקום היחיד בו הפסיד הבית היהודי. בבית שמש היה ההפסד צורב מכל. רק תזכרו איך הימר תחילה יו"ר הבית נפתלי בנט על עליזה בלוך, מנהלת בית הספר עליה בנה את ראשות העיר, בהמשך, לגמרי במפתיע, רמז לה 'הביתה' ונדד לתמוך באלי כהן, ולקינוח – הפסיד.

מפלגה בת 12 מנדטים, עם לא מעט כסף, ועם הרבה השקעה תקציבית הן בבית שמש והן בירושלים – התוצאות עגומות לגמרי ומצטרפות לכשלון בזירת הרבנות הראשית.

אחד מחיצי אותו כשלון דבק גם ברז קיל.

נבירה בבוץ

בחדר סיעת העבודה ניסו למחזר את הדרמה: "הייתי אז עוזרו של בנימין בן אליעזר, שכיהן כשר", פתח ואמר בפאתוס יו"ר הסיעה ח"כ איתן כבל. "אני זוכר את קריאתו של איתן הבר, ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה...זוכר איך כמעט הפכו לפואד את הרכב בפתח הכנסת מרוב הסתה בימים שקדמו לרצח...18 שנים חלפו, מי זוכר", ניסה לזעזע את קהל השומעים, כשתמונת הענק של יצחק רבין המנוח תולה על הקיר מאחור.

אם היה שם רגע אחד של צמרמורת, הוא חלף כשהחלו לדבר פוליטיקה. "צעד קדימה שנים אחורה", תוארו פעולות השלום של הממשלה, ושמו קץ לאווירה הדרמטית.

אבל עזבו אתכם, בואו נודה על האמת, את הדרמות אנחנו אוהבים למצוא בחדרה של סיעת ש"ס בכנסת. ש"ס אורזת את הדרמות שלה בעטיפות מטיפות דמעות, מעוררות חמלה, מקפיצות את מדד הלחץ והמתח לגבהים.

הייתם צריכים לראות את עיני העיתונאים שנישאו לעבר קצהו של הפרוזדור, בוחנות בקפידה האם מגיח משם, או לא מגיח, ח"כ אלי ישי. איזה מתח, איזו דרמה. יגיע לישיבות סיעה, או שלא?
נתניהו חושב שנאומים על איראן מרגשים את האומה? שינסה פעם להשחיל 'ישי' או 'דרעי' בתוך נאומו. לא ברור למה, ואולי לימים מישהו יתנדב לחקור את התופעה, אבל נבירה בבוץ הש"סי אהובה על עיתונאים, כנראה גם על הקוראים. הם אוהבים את הבוץ סמיך, שחור, מלא בגושים.

תודה על האמת, אמרתי לאחד מאוהדי 'אחד מהשניים' הללו התאכזבת ביום רביעי כשאלי הגיע לפגישת הסולחה עם אריה. זהו, תמה ההצגה. הם ישבו, ירו זה על זה חיצים בשרשרת, ניקו את הלב, הטיחו האשמות כבדות, אבל אז יצאו אל התקשורת ובישרו על 'שלום'. נו, עכשיו אל תוך מה תכניסו את היד? איפה תנברו?

תככי עצרת השומרון

כמה התלהבות הייתה לרבים לשמע הידיעה על תככים ערב העצרת בשומרון. אחד מהמארגנים פלט
שמישהו מקורב לרב יצחק יוסף הודיע ש"אם אלי מגיע, הרב לא בא" (הכחישו, אבל גם בגור הכחישו חודשים שהם מתכוונים שלא לתמוך בליאון), והופס, החגיגה נפתחה. כי הרי, אם מישהו מהמקורבים לרב אמר את שאמר, אם, אזי ברור שדרעי הוא שהורה לו לומר את שאמר, הרי ברור שמחרימים את אלי, הרי ברור שלא די שפגעו בו בהלווית הרב (אכן פגעו), ואחר כך בעצרת השבעה (פגעו. הושבתו במושב אחורי לא הייתה ראויה, וטוב שהלקח הופנם והטעויות תוקנו) הרי שממשיכים בשיטה.

ורק אני נזכרתי לרגע איך כשבוע לפני האירוע נחתה בתיבת המייל שלי הזמנה לאירוע, לתומי העליתי ידיעה מכובדת על כך שהרב יצחק יוסף וח"כ אלי ישי הוזמנו וישתתפו באירוע, וקיבלתי טלפון מדוברו של אלי שהבהיר ש"לא, אלי ממש לא ישתתף". אז הוא לא השתתף כי ידע שימים אחדים לאחר מכן יבהיר מקורבו של הרב לאחד מהמארגנים את שהבהיר או שלא? ואולי ניבא מראש שכך ישתלשלו העניינים? מי יודע.

נזכרתי גם בסיפור ששמעתי ממקור נאמן ולפיו התקשר אלי בעצמו אל הרב יצחק יוסף ובירר אצלו האם הרכילות נכונה. "מה פתאום, אתה תמיד אורח רצוי אצלי", השיב הרב.

"לא ככה היה הסיפור", אמר לי אחד המארגנים. "אלי התקשר לרב, הרב אמר לו 'מה פתאום, זו המצאה, אשמח להיות איתך על אותה במה'. אבל אחרי כמה שעות התקשר לאלי אחד מהרבנים של השומרון, ואמר לו בצער שבשל בקשות כאלו ואחרות הוא נאלץ לבקש ממנו טובה. שלא להגיע. חבל לנו, כי אלי הוא יקיר ההתיישבות".

ועוד גוש הוטל אל הביצה העכורה, לשמחת כל הנהנים לבחוש בה.

איחור מוצדק?

התבוננתי בפני העיתונאים שנכחו בחדר ישיבות הסיעה של ש"ס ותהיתי כמה מהם מקשיבים לנאומו המלוטש של דרעי, שכלל הצלפות על ממשלת נתניהו.

"מבול של חוקים נגד הסטוס קוו, ממשלה הפוגעת בנו בנושאים החברתיים, ממשלה רעה, מהעומד בראשה", אמר. אבל מי הקשיב.

העיניים היו נשואות לאחד מאנשיו של ישי שנכח בחדר, הקריצות ביקשו לדעת מפיו על מה ולמה בושש אלי להגיע. אבל הוא לא סיפק את הסחורה ושמר על שתיקה.

במסדרונות, בחוץ, התנהל דיון מאולתר כשכל פרשן מנסה לתת את חוות דעתו המלומדת בנושא. האם איחר כי שהה בישיבה חשובה של וועדת חוץ ובטחון? אולי כי איננו נוכח בבנין? מן הסתם סיבה טובה הביאה לכך, שכן מדובר בימים אחדים בלבד אחר מפגש הפסגה, הקמפ דיויד הש"סי.

דקות אחדות לאחר מכן נראתה דמותו פוסעת לעבר חדר הסיעה.

העיתונאים, ברובם הגדול, כבר לא זכו לראות את המחזה. ביומנם רשום מן הסתם "אלי ישי החרים עוד ישיבת סיעה". 'איחרה מסיבה מוצדקת', הייתה אמי רושמת במקרה של איחור שכזה. כמה כעס הופנה לכיוונה של מורה שהתעקשה, נא לפרט את ה"מוצדקת". מוצדקת, מוצדקת? או מוצדקת, לא ממש מוצדקת.

מספיק להתבכיין

בשיחות בין אוהדי הצדדים זה נשמע מרתק:

"הנה, אתם רואים? אריה נתן לאלי לנאום בעצרת השלושים. מספיק להתבכיין".

"נתן לנאום? מי הוא בכלל שייתן? זו הייתה דרישה מהשטח, וכי הייתה לו ברירה?"

"כפויי טובה. אם אריה לא היה רוצה, הוא לא היה נואם".

"וגם עשה לו תרגיל. נתן גם לאריאל אטיאס לנאום. כדי להשפיל אותו".

"להשפיל? לנאום יחד עם אטיאס זה משפיל? זה סוד שאטיאס היה קרוב לרב יותר מאלי?"

"מה אתה אומר! על מי אמר הרב בכל וידאו שהוא נאמן ביתו ושהוא אוהבו בלב ובנפש. על אטיאס?"

"טוב, מה שאריה לא יעשה תמשיכו לבכות. זה נמאס".

"כי הכל צביעות. אריה לא באמת אוהב אותו. זה משחק. כדי להרגיע את השטח"

"למה הוא צריך לאהוב אותו? אלי אהב את אריה כשהוא היה יו"ר? הוא לא מחק כל אזכור שלו ביום ליום?"

הבנתם את הרעיון.

לא יהיה פילוג

מה שיפה הוא שהח"כים של ש"ס מקפידים לשמור את עצמם מחוץ לזירה הבוצית. האם זה פשוט לא מעניין אותם? – אני שבה ותוהה. אחד מהם, איציק כהן, היה שקוע כל כולו בהישג מרשים שלו בוועדת הפנים, בהתלהבות סיפר לי עליו, כשהוא שולף מכיסו מסמך תואם.

"הם דיברו על העלייה להר הבית, כשהם מצטטים את ההיתר של הרב דב ליאור. החלטתי להביך אותם. אמרתי להם, רגע, אתם סומכים על הפסקים של הרב ליאור בכל דבר? – אמרו לי ברור. שלפתי להם את המסמך בו הוא מביע את דעתו כי אין לתמוך לא בחוק רישום הנישואין ולא בחור הגיור העומדים על הפרק, כדי לשמור על קדושת המחנה. הם נשארו בהלם. מה יכלו לענות לי".

האמת? - הוא החזיר אותי אל המציאות. כי בעוד אנשי השטח של ש"ס מברברים את עצמם לדעת סביב הסכסוך המתוקשר, הם שוכחים את מצבה של רשת אל המעין, את העובדה שיש מורים שלא מקבלים שם משכורת, את העובדה שאין כמעט כינוס מליאה בלי חוק חדש נגד הציבור החרדי וקדושת העם היהודי, את חרב הגיוס המרחפת מעל לראשם של בחורי הישיבות, את הקיצוצים לעולם התורה,

אחרי הכול, הרי איש אינו מאמין שמחר בבוקר, מחרתיים, יקום אלי ישי וינטוש את ש"ס כשהוא מקים לעצמו מפלגה אחרת. בתרחיש הזהב הוא מוצא עוד חמישה חברים, רוב סיעה, והם נוטשים כשבין שיניהם שם המותג "ש"ס".

בתרחיש העצוב הוא נוטש לבדו, מי ייקח על אחריותו את פילוג התנועה. כשאני מדברת עם אנשיו (הם לא מדברים בשמי, שב ישי ומבהיר, כשהוא נחוש לומר ברורות כי אין לו שום כוונה לפלג את ש"ס חלילה!) הם מציירים לי תרחישים ורודים. "נתניהו לא אוהב את אריה, הוא ישמח לקחת לקואליציה את אלי לבד", אמר לי אחד מהם.

זו אשליה, ניסיתי להסביר לו. חרדים בקואליציה יקשו מאד על נתניהו. מצביעי יש עתיד ודומיהם יפנו אליו בכל בוקר מחדש אצבע מאשימה על "הכספים שהוא שופך על החרדים", למה זה חסר לו כשיש לו קואליציה בלי כאבי הראש הללו. ובכלל, אלי לא יפגע בתנועה שהקים הרב.

"אבל מה אם יעמדו מאחוריו רבנים רציניים?" – הם לוחשים לי, כאילו מסתתר סוד עצום מאחורי המשפט הזה. למען האמת, הכול אפשרי, אם אכן תחליט קבוצת רבנים מהשורה הראשונה שזה מה שצריך לעשות, המפה תשתנה. אבל למה שהדבר יקרה? הנה רק בעצרת השלושים אמר הגר"מ מאזוז: "היו"ר אריה דרעי וגם היו"ר לשעבר אליהו ישי כולם באחדות כולם אהובים כולם ברורים". אלי כובד לשבת בשורה הראשונה, אפילו קיבל חיבוק מדרעי כשעלה לנאום.

וסליחה מכל מי שעמל קשות על תבשיל הבוץ ומתאכזב למקרא הדברים.

טוב להתנתק

הבוקר היה מי שניסה לגייס את משפחת יוסף המורחבת אל משימת המחלוקת.

"טלטלה בארגון העצרת", הספין אי מי בתקשורת: "בניו ובנותיו של מרן הודיעו בצורה ברורה שאם התנזים ישתתף בעצרת השלושים המשפחה תחרים את העצרת. ועוד הוסיפו, כי אין הם מוכנים לנאום של שום פוליטיקאי, את עצרת השבעה דרעי הפך לפולחן אישיות שלו בעוד קבר אבא טרי".

אז הרמתי טלפון ובדקתי. מתברר כי החלק הראשון היה, החלק השני לא יהיה. "נכון", הודתה בפני הרבנית יהודית יוסף. "הקטע הראשון, על התנזים, נכון. האמת, אפילו לא היינו צריכים לומר. מי שהיה צריך להבין, הבין בעצמו. עם כל הכבוד, אנשים שגידפו את הרב לא ישתתפו בעצרת לזכרו. די לנו בזה שהיו בהלווייתו, זו הייתה טעות ומי שטעה הבין שטעה וחזר בו". ברגע של גילוי לב היא סיפרה שהמשפחה הזדהתה עם הכאב של אנשי השטח על העוול שנעשה לאלי ישי בשבעה.

אבל החלק השני, לא היה. "ממש לא התערבנו בארגון העצרת, את האזכרה המשפחתית שלנו עשינו לנו לבד, האחים האחיות וכל המשפחה המורחבת".

השאלה הבאה הייתה שאלה אותה הרשיתי לעצמי לשאול כחברה. למען האמת, אילו הייתה מספרת על תככים משפחתיים, לא הייתי מעלה את הדברים כאן. אבל מאחר והופתעתי, ולטובה, החלטתי לספר.
שוב נופל עליך כל העול, להזמין קייטרינג, לדאוג שהשולחנות ייערכו, המשפחה יודעת להעריך את זה, או שכבר נפתחו מריבות ה"מי יקח את התקע ומי את השטקר"?

תשובתה הפתיעה: "המשפחה כל כך מאוחדת, הם מתנהגים כל כך יפה, אני מקבלת דרישות שלום מהשטח שכל בן משפחה שמתראיין מזכיר אותי ואת הרב משה רק לטובה, כולם מפרגנים". אפילו על המינוי של הרב דוד יוסף כחבר במועצת היו לה רק מילים טובות לומר. "הוא כאילו האיש מטעמו של הרב, אחרי פטירתו", הסבירה.

העול הכבד של הפוליטיקה

שאלתי: הרב משה לא היה רוצה את המינוי לעצמו? אחרי הכול, הוא מתאים לזה. "ממש לא!" – היא השיבה נחרצות: "כל חיינו רצינו לברוח מהפוליטיקה, לבעלי יש מפעל חיים, להנציח את מפעל החיים של הרב, יש לו תוכניות רבות, ואני רוצה שהוא יעסוק בתורה וממש לא רוצה לשמוע יותר על פוליטיקה".

היה מעניין לשמוע את הדברים. כשהיה הרב בחיים טרחו כולם להכניס אותם לפוליטיקה, מתברר שזה היה בעל כורחם. "אם היינו יכולים להתפטר מזה כשהרב היה בחיים, זה היה רק לטובה. כואב הלב שרק כשהרב הלך מאיתנו הצלחנו להשתחרר מהעול הכבד. הרב היה תמיד אומר שעל ידי פוליטיקה אפשר לדאוג לעם ישראל ושיתבעו אותו אם לא יעשה את זה. מטבע הדברים, משום שגרנו איתו בבית, אנשים נטו לערבב אותנו, אבל זה לא היה כמו שאנשים דיברו וחשבו. אף פעם לא אהבנו את זה".

לא פעם, כשהרב עוד היה בחיים, חשבתי על הימים שאחרי לכתו, על הרגע שבו תמצא יהודית יוסף את עצמה הרחק מעין הזרקורים, וחשבתי שזה יהיה קשה. מתברר שטעיתי. לדבר איתה בימים האחרונים זה לחוש כאילו אתה מדבר עם אדם שאבן כבדה נגולה מעל ליבו. אדם שעבר דרך קשה במדבר וסוף סוף הגיע אל נאות מדבר. הגעגועים לרב חותכים את הלב בחניתות, אם לא זה הרי שמדובר בתקופה המאושרת ביותר בחייה של משפחת יוסף שברח'' הקבלן 45. הפעם ההכנות לחתונת הבת נעשות בתחושה של הקלה, בלי הלחץ, בלי אור הזרקורים המעיק. גם ככה היא משוטטת מעיר לעיר, מבית ספר לבית ספר, כולם מזמינים אותה לשאת דברים לזכרו של הרב. מי כמוה, האשה שהייתה לצידו כל כך הרבה שנים, הכינה לו את האוכל ודאגה לו כשחש טוב וכשחש ברע, יכולה לספר על דמותו הענקית.

הדרמות, כך התברר לי, נמצאות כך נראה דווקא בשדה הפוליטי. כשאתה ניתק ממנו, אתה נופל אל זרועות הרגיעה.

לתשומת לבך (האזרח? הח"כ? השר?) אביגדור ליברמן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!