ראש ישיבה בשירות המוסד • סיפורו של הרב שלמה אבינר

הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת כהנים, מחזיק ברזומה שלו שירות במוסד הישראלי ובשליחות ביטחונית לאיראן.

לרגל יום הולדתו ה- 70 של הרב אבינר, הוא גולל בראיון לאתר 'כיפה', פרטים על שירותו במוסד, וכיצד פעל כמרגל באיראן תחת זהות בדויה, מתחת לאפם של האייתולות.

השנה היא תשכ"ו, והימים הם טרום מלחמת ששת הימים. הרב אבינר נולד כשלמה לנגנאואר בשנת תש"ג בעיר ליון שבצרפת, תחת שלטון הנאצים. הוא נקרא 'שלמה' על שם המגיד מלוצק, שנמנה על צאצאיו. המשפחה נאלצה - בדומה לשאר היהודים שהתגוררו בצרפת - להסתתר תחת זהות בדויה כדי להינצל משליחה למחנות ההשמדה.

לאחר שסיים את שירותו הצבאי בחיל האוויר הצרפתי בגיל 23, והשלים לימודי הנדסת אלקטרוניקה והכשרה מיוחדת במרכז לחקר גרעיני בצרפת, עלה ארצה. לנגנאור התיישב בחברון והתחיל את לימודיו בישיבת מרכז הרב, שם התחבב במיוחד על הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. כאן הוא נוטש את שמו הצרפתי ומכנה עצמו "שלמה אבינר".

שנה לאחר מכן מקבל הרב אבינר הודעה מיוחדת וזימון לראיון במשרד ממשלתי בירושלים. "נכנסתי לחדר גדול עם שולחן קטן ושני אנשים לבושים בחליפות שחורות ישבו בקצה החדר", תיאר הרב אבינר, "התחלנו לשוחח והם פשוט ידעו עלי הכל, כל פרט". כבר אז הבין הרב אבינר כי מדובר בשירות החשאי של ישראל - המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים.

אנשי המוסד סיפרו לרב אבינר, כי מתארגנת משלחת חוקרים גרעיניים לאיראן והם מבקשים כי יצטרף אליהם משיקולי ביטחון לאומי. הוסבר לו, כי הצטרפותו למשלחת כרוכה בהסתרת מנהגיו הדתיים, כמו כשרות ושבת. הרב אבינר, שהיה אז בן 24, סרב. "לא בגלל שאצטרך לחלל שבת, כי לצרכי ביטחון זה וודאי מותר, אלא כי באמת העדפתי להמשיך ללמוד תורה", הוא אומר. כשחזר באותו היום לישיבה סיפר לרב צבי יהודה קוק כי סרב להצעה המפתיעה שקיבל. הרב צבי יהודה הרים את הספר בו למד באותה שעה, נופף בו ואמר: "שלמה, לימוד תורה זה תפקיד ביטחוני לאומי".

"פחדתי פחד מוות"

בעוד הוא סבור כי הפרשה מאחוריו, הרב אבינר ואשתו עוברים להתגורר במושב קשת ברמת הגולן. הימים חולפים והמהפכה באיראן מתרחשת, כששלטון האייתולות תופס את הגה השלטון במדינה.

בשנת תשל"ט האיראנים משנים את הכיוון: המדינה שפניה היו למערב, הופכת איסלאמית, רדיקלית ומסוכנת יותר. הרב אבינר שומע על הדיווחים מאמצעי התקשורת, כשהטלפון בביתו מצלצל. "שלמה? צריכים אותך", אומרים לו מעבר לקו. בגיל 36, הרב אבינר מבין מי מחפש אותו. יום לאחר מכן הוא מגיע לאותו משרד בו עמד 12 שנה מוקדם יותר - וסירב לאותה הצעה. הפעם הוא מסכים וממריא לאיראן בדרכון צרפתי זר.

על המשימות, הרשימות שהעביר מישראל לאיראן למשל ועל תוכנן, כיצד העביר אותן, הוא לא יכול לספר, למרות הזמן שחלף ואיננו מוכן לחשוף את פרטי השיטה.

"עברתי הכשרה של שלושה ימים לקראת שליחות שבוע באיראן", הוא חושף, "הם בחנו אותי כיצד אני מגיב לתרחישים שעלולים לקרות. הם הציעו פתרונות ואני הייתי צריך להיות מספיק ערני כדי לשלול אותם מחשש שאתפס. עד היום אני לא לגמרי בטוח אם היו אלה באמת מבחנים או הצעות קונקרטיות לפעולה שנשללו בו במקום".

הרב אבינר מתאר, כיצד עברו על כל חפציו וטשטשו על סממן ישראלי. סיפור הכיסוי היה כי הרב אבינר מגיע לאיראן כנציג הרבנות בצרפת, על מנת לדאוג ליהודים למצות בפסח. הוא קיצץ את הזקן כמראה זקנם של האייתללות ואנשי המוסד דאגו לו לבגדים חלופיים. "הם הלבישו אותי בחולצה ורודה", הוא מספר בחיוך.

מישראל הוא ממריא לצרפת וממנה אל איראן. "הייתי אחוז פחד והתפללתי שבביקורת הדרכונים לא יבדקו אותי יותר מדי", הוא מספר ולקולו נוסף רובד עמוק, "עמדתי בתור וראיתי כיצד האיראנים בודקים במזוודות ומתשאלים ופחדתי פחד מוות, ידעתי שאם יגלו אותי אני גמור. כשהגיע תורי הם ראו אדם קטן ומסכן, וכשאמרתי שבסך הכל אני רוצה לדאוג ליהודים למצות, הם העבירו אותי בלי יותר מדי שאלות. אחרי זה גם גיליתי שלאיראנים יש כבוד מיוחד לצרפתים, מכיוון שבמובן מסוים משם החל חומייני לארגן את המהפכה".

במשך שבוע ימים פעל הרב אבינר באיראן, ונפגש עם איראנים משתפי פעולה עם ישראל. הוא נע ממקום למקום, כשהוא מתאכסן אצל רבני המקום שמעוניינים במצות לפסח. "התפללתי בבית הכנסת הגדול בטהראן, יחד עם יהודים שהתפללו בלי נעלים ובדרכי אפילו ראיתי את שושן הבירה (כיום נמצאת במקום עיר המחוז האיראנית שוש)".

ה'דודה' בשירות המוסד

בשהותו שם היה על הרב אבינר להעביר מסרים למוסד.

"היינו צריכים לתקשר בדרך יצירתית. לדודה שלי, גיטל, היה עסק בינלאומי של נברשות בצרפת, והיא ייצאה אותם להרבה מאוד מדינות בעולם וביניהם גם לאיראן. באמצעות טלפונים ציבוריים הייתי מתקשר אליה, באצטלה של לקוח ובמילות קוד מיוחדות, הייתי מעביר לה את המידע ולא שוכח למסור דרישת שלום לאשתי. כל כך פחדתי עד שלא הייתי נרדם בלילות. גיטל הייתה מעדכנת את המוסד הישראלי ולא שוכחת גם את אשתי".

המשימה הושלמה והרב אבינר חזר ארצה, ממש לפני ליל הסדר. ושוב, כשחשב שהקשר המתקדם עם המוסד הגיעו לסיומו, הגיע טלפון נוסף. הפעם הוא לא מהסס, ממריא שוב לצרפת, אך מגלה משימה אחרת. "כשנכנסתי למטוס נגלה לעיני מחזה מוזר. בתוך מטוס ענק ישובים כחמישה עשר אנשים בלבד ואף אחד מהם אינו איראני. היו שם רוסי, סיני בריטי ועוד. חששתי שמשהו אינו כשורה ויצרתי קשור במהירות אחד ממפעלי במוסד. הם אמרו לי שהכל בסדר: 'מי נראה לך משוגע לנסוע לאזור לחימה? הם כולם שם כמוך, הכל בשליטה'".

ממש כמו בפעם הקודמת, באמצעות זהות של מייבא נברשות איראני, היה יוצר קשר עם הדודה גיטל וזאת הייתה מעבירה אינפורמציה למוסד. לימים, כשתמו ימיו של הרב אבינר בשירות, דודתו גיטל המשיכה לשרת שם וזכתה לכינוי "הדודה". כשהזדקנה רצתה לעלות ארצה אך הסתבכה בבירוקרטיה בצרפת, עד שיום אחד הגיעה לשגרירות וביקשה למסור ש"הדודה" מעוניינת לטוס לישראל. באופן מסתורי, בתוך פחות משבוע, קיבלה את כל האשורים הדרושים ומצאה עצמה בדרך לישראל.

גם בשליחותו השנייה, ביצע הרב אבינר את המשימות שהטילו עליו מפעליו מהמוסד, אלא שהפעם הוא שם לב שעוקבים אחריו. הוא הודיע על כך למפעיליו וקיצר את זמן שליחותו. את מרבית המשימה, הוא אומר, הספיק לבצע.

"זה אמנם סיפור מיוחד אבל אני לא מרגל מקצועי ולא עשיתי נפלאות, אלו היו שליחויות מזעריות שכנראה היה להן חשיבות", אומר הרב אבינר בצניעות ניכרת ל'כיפה', "אני לא עושה מזה עניין גדול, בסך הכל רציתי לעשות טוב ולהועיל למדינה ולעם ישראל".

לאורך כל השיחה הרב אבינר לא מפסיק לשבח ולהלל את אנשי המוסד, "אלו אנשים מסורים, מקצועיים מהשורה הראשונה", הוא אומר, "בכל מקום שהייתי צריך אותם באורח פלא הם הופיעו מיד. הם עושים עבודת קודש והייתי שמח שיהיו שם יותר חבר'ה דתיים גם במחירים רוחניים. כשעבדתי איתם לא ראיתי חבר'ה דתיים בכלל ואני מקווה שהמצב היום אחרת". לפני שנתיים הלך לעולמו מפעילו אלי אליעזרי והרב אבינר ספד לו בישיבתו בירושלים.

בנסיעותיו הרבות באיראן היה לומד הרב אבינר בספר פילוסופי שלקח עמו, כיוון שלא יכול היה ללמוד שם תורה, כדי שלא להסגיר עצמו. במשך כל שהותו, היה כותב על גבי הספר הערות ופירושים. עד היום הוא בידיו. בעתיד, הוא מבטיח, יוציא אותו לאור.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!