למטה ההמונים חגגו, על הבמה כבר היו סכינים • מיוחד

קצת אחרי השעה עשר בלילה, בירכתי במת התקשורת, כשאני מנסה לצפות על הבמה הש"סניקית, נפלה במוחי התובנה הגדולה ביותר מבחינתי לבחירות האחרונות לכנסת ה-19.

היו שאמרו שיהדות המזרח זכתה יחסית לחיים שלווים ונפגעה פחות מרדיפות בזכות האמונה התמימה שלהם, בזכות הכבוד שלהם לבתי כנסת. אני לא נכנסת לחשבונות שמים כמובן, אבל אתמול, כך נראה, העידה יהדות ספרד על כל הסתעפויותיה על האמונה התמימה היוקדת בקרבו של כל אחד מאיתה.

בתוך הפקת הענק המושלמת באולם שברח' כנפי נשרים (באמת מרשים ושאפו לעושים במלאכה) בלטו משני צידי האולם, בשורה מסודרת, תמונותיו של מרן הגר"ע יוסף. על הבמה קיפץ ריקד והקפיץ את ההמונים (כמו שרק הוא יודע לעשות) הזמר בני אלבז, כשהוא שואג מגרונו שוב ושוב "מרן, מרן, מרן". תאמינו, תאמינו, גדול הדור...הוא איחד את השורות...".

החשמל היה באוויר. אפילו גדולי הציניקנים של עולם התקשורת, אלו שישבו והקלידו על מחשביהם את הכתבה הלא ממש מפרגנת, טיפפו באצבעות רגליהם ונעו לפי הקצב. היה שם משהו באווירה שקשה היה להתעלם ממנו. באותו רגע הבנתי מהי התשובה לשאלת השאלות: איך חזרו המנדטים הביתה.

במשך ימים ארוכים הסתובבו בש"ס בחששות גדולים, ליבו של הרב נאכל מבפנים, העצבים 'חגגו' במטה – הסקרים הצביעו ברורות על המגמה: זליגת מנדטים לכיוונו של נפתלי בנט וביתו היהודי.

גם לאחר דבריו הקשים של הגר"ע, במוצ"ש האחרון, אודות המפלגה (בית של גויים) גרף הבריחה לא השתנה. הוא ניצב שם מול פרצופם של קודקודי ש"ס חד וברור, מצמרר ומאיים. מי שראה אותם ברגעים האחרונים של יום האתמול, איפה שהוא בסביבות שעות הערב, ראה את האימה נשקפת מהעיניים. על סף דמעות. רגע לפני. בעשר בלילה, כמו נידון למוות שכבר עומד על הגרדום עם החבל על הצוואר, בא מלאך טוב והוריד את עניבת החנק מעל צווארם.

אז מה באמת קרה? מרן!

מתברר שברגע האמת, כשהוא עומד מאחורי הפרגוד, הוא ובוראו, הוא ומצפונו, לא מסוגל יוצא עדות המזרח לתת את קולו לבנט. צערו של מרן מרצד אז מול עיניו כמו סרט בלהות, דמעותיו של "חכם עובדיה" צורבות את מצפונו כשיפוד לוהט, ואז, עם כל הכבוד לפייסבוק המרשים של נפתלי, עם כל האהדה ל"אחי, אתה אחי" שלו, עם כל כעסו על שחיתויות כאלו ואחרות עמו 'חיממו' אותו במהלך קמפיין הבחירות של כמה מפלגות 'עמלקיות' שניסו לקרר את האמבטיה ולצנן את האמונה הספרדית הטהורה והתמימה - הוא לא היה מסוגל "לעשות את זה למרן".

ברגע האמת נטל המצביע הספרדי את פתק הש"ס אותו הוא נוטל זה למעלה מעשרים שנה, ודחף אותו למעטפה. "יסלח לי נפתלי בנט, לא יכול לשבור את ליבו של מרן", מלמל מן הסתם לעצמו ושלשל את המעטפה אל הקלפי התכלכלה.

האמונה האשכנזית התמימה

הפעם, למרבה ההפתעה, דבק משהו מהאמונה התמימה הזו גם בציבור האשכנזי. הציבור הציניקני, זה שאוהב לכעוס על נבחריו (גפני הזה...למה מי זה איכלר בכלל?...מה, שאני אצביע בשביל ליצמן? – שמעתם פעם ש"סניק שואל למה, מי זה ועקנין?), הלך הפעם בהמוניו לקלפי ושם את הפתק הגורלי ג'.

גם קהלים חדשים, כאלו שלא התחברו בעבר למפלגה, נתנו לה את קולם.

למרות המריבות הרבות סביב נושא זהותו של משרד הפרסום, מריבות שהוכרעו רגע לפני הרגע האחרון ורק בעקבות ויתורו של שעיה איצקוביץ, בהוראתו הישירה של הגראי"ל. למרות העובדה שהמהלך של הסיעה המרכזית (להכניס תחת כנפיה את מפלגת 'נצח' בחזרה הביתה ליהדות התורה) עורר כעסים ב'דגל' ויכול היה לפעול כבומרנג ולהזיק.

למרות העובדה שאי הפרסום בשבועונים (לשבחו של אתר "בחדרי חרדים" ייאמר כי למרות העובדה כי גם חלקו נעדר מעוגת הפרסום, הסיקור התנהל בהגינות מירבית וללא כל לינקייג' למחלקת הפרסום! שאפו לעורך הראשי דוד רוטנברג, האיש וההגינות) גרר מאמרים נזעמים ומזיקים (אז אולי בעצם השבועונים לא באמת משפיעים על דעת הקהל? – שאלה שתצטרך להיבדק יסודית). למרות הכעסים, התככים, האינטריגות, הפוליטיות הקטנות – למרות הכול הצביע כל הקהל הקדוש למען אותה מטרה: ג'. למען כיבוי השריפה, כלשונו של מרן הגראי"ל.

אמש עשו זאת כולם למען היהודי הצנום המתגורר בבית מתקלף ודל בחזון איש 5. הוא צעק "שריפה", העם שבשדה הלך לכבות אותה. באמונה תמימה, תוך התעלמות מכל השאלות הנוקבות (האם יסתכלו עלינו גם ביום שאחרי? האם ג' לא שמאלנית מדי?). ודומה כי זהו ניצחונן של המפלגות החרדיות, שתיהן, ניצחון האמונה התמימה. בש"ס, כמו ביהדות התורה.

סוד ההצלחה: אחדות שורות

אבל רגע אחרי הניצחון מגיע גם הרגע בו נשלפות הסכינים הארוכות.

מתברר כי בניגוד אלינו, הבוחר בשטח, הנציגים בכנסת לא תמיד יודעים להתעלות מעל ליצר הכבוד והשררה והאחריות - מרגע מסוים ואילך - כבר לא תמיד מחייבת.

זה מתחיל בשלב הקרדיטים. אז מי בעצם הביא לניצחון?

נתחיל ביהדות התורה:

השאלה הגדולה היא האם האיחוד, מהלך שבוצע בידי הסיעה המרכזית ללא תיאום עם 'דגל', הגדיל את מספר המנדטים, או שמא להיפך.

בחירות תשמ"ט הוכיחו כי כאשר היהדות החרדית רצה בנפרד היא משיגה מספר קולות גדול יותר (גם הליכוד ביתנו יוכיח: השלם המאוחד קטן מאד מסך חלקיו). מדובר בטיעון שקשה להוכיחו, ולכן נשאירו בצד. מה שכן ברור הוא שהסיעה המרכזית תשלם על המהלך מחיר פוליטי, שיפציע מהר מאד.

אחרי הכול, הפיכתו של ראש עירית בני ברק, יעקב אשר, לח"כ מן המניין, פותחת את תיבת הפנדורה של עירית בני ברק. ב'דגל' ידרשו "אברהם רובינשטיין עד לבחירות", בסיעה המרכזית ירצו סוף שבוע כולל קרי "חנוך זייברט כבר מעתה". הפרקים הבאים במסכת הקרבות עוד יסופרו בטורים הבאים עלינו לטובה ו/או לרעה.

מה שברור - קשה להתעלם מחלקה של 'שלומי אמונים' בניצחון הגדול של יהדו"ת. אנשיה, ובראשם ח"כ (בהווה) מאיר פרוש (ובניו. יודעים את העבודה, דם פרוש אמיתי זורם בעורקיהם), שהקדיש את השבועות האחרונים לקרב המאסף הגדול בקרב חסידות חב"ד.

מדובר באחד מהמעוזים הקשים ביותר לפיצוח, מעוז הבית של מיכאל בן ארי (כבר לא ח"כ), ברוך מרזל ואיתמר בן גביר (אנשים יקרים, אבל לא חבל לזרוק קולות למים?).

מה גם שברקע ניצבות דמויות "לא מספיק ימניות" של ח"כ ישראל איכלר (אז מה אם ביקר בכפר חב"ד) ושל ח"כי 'דגל'. בכל מערכת בחירות מכתת פרוש את רגליו בין שכונות וכפרי חב"ד, בדרך כלל לא בהצלחה מרובה. הפעם הזאת, בעקבות הפסקת הרדיפה האובססיבית של 'יתד נאמן' ולבלריו את החסידות (גם מי שאינם מזוהים עם הפלג המשיחי!) נעשתה מלאכתו קלה יותר, והפכה לניצחון גדול ואמיתי.

גדולי המשפיעים בחב"ד הורו לאנשיהם להצביע ג', כך גם רבני חב"ד השונים (איך הגדיר מישהו? בעיקר הרבנים שיושבים ולומדים, אלו שגם עוסקים בעסקנות תמכו ב'עוצמה לישראל', לא בדקתי פילוח מדויק), ושוב הוכח כי רוח השלום אותה הביאה עמה הנהגתו של מרן הגראי"ל שטינמן הצליחה ללכד את היהדות החרדית בצורה מעוררת התפעלות. ואין ספק כי לנוכח הגזירות המרחפות על עולם התורה אין לך כלי מחזיק ברכה יותר מהשלום.

בראייה שלי, כל השאר, כל העושים במלאכה, היו החיילים שהביאו את רוח הדברים אל הקהל. ובראשם חברי מטה ההסברה מנחם גשייד מ'המודיע', אריה זיסמן מ'יתד נאמן',בנימין ליפקין מ'המבשר', יועצם של ליצמן וברקת יעקב איזק ויועץ התקשורת של גפני ירח טוקר. כל אחד מהם פצצה תקשורתית בפני עצמה, יחד בהחלט הביאו להישג המרשים. כחיילים של, כמובן. כל אחד מהם כחייל של רבו, כולם ביחד נעזרו בדרך כזו או אחרת בשינוי המהותי אותה הציגה מערכת בחירות זו על פני קודמותיה: דרך השלום.

היו מי שלא התחברו אל הדרך, ניסו להילחם בה, למצוא לעצמם שופר משל עצמם, אבל בסופו של יום התלכדו כולם אל בין השורות, וטוב שכך.

יהדות התורה הוכיחה במהלך השנים האחרונות כי על אף המחלוקות בין פלגיה השונים היא יודעת להתלכד ברגעי האמת. כך ישבו יחד בישיבות סיעה יעקב ליצמן ומאיר פרוש גם כשדם רע מאד חצה אותם מבפנים, כך פעלו יחדיו נציג הסיעה המרכזית עם נציג דגל (סיעת ג"ל הזכורה), אפילו מנחם אליעזר מוזס וליצמן נצפו יחד מסייעים איש לרעהו לתקן תקר בגלגל אי שם על אחד מכבישי הצפון.

אחרי מלחמה קשה

הצרות הגדולות באמת יבואו, כך נראה, דווקא מכיוונה של ש"ס, זו שהורגלה עד היום להחלטות סיעה כמעט 'פה אחד' (אולי אחד לא הגיע, ואחר הדליף לתקשורת – אך בסך הכול שררה אחדות לפחות כלפי חוץ) וזו שבישרה לכל עם ישראל ואשתו על אחדות מופלאה החל מר"ח חשוון האחרון.

אז זהו, שזה לא ממש ככה.

הרומן בין השלישייה החל בקרקס תקשורתי מרהיב עין ב'יופיו'.

במהלך שבועות ארוכים מאז יצא לדרך יצאו הדלפות כאלו ואחרות מצד אנשיו של אחד מהקודקודים, שלא בגיבויו צריך לומר. כך יצאה לאוויר התקשורתי תמונת אחיינו של השר אלי ישי כשהוא חבול ומוכה בידי אחד מאנשיו של אריה דרעי (יש אומרים הצגה לתמונה, יש אומרים היה חבול קלות אבל למה לצלם ולחבל במאמצי השלום של הרב), שהייתה שיאו של סרט 'המדליף'.

רק לאחר שנזרק אחד מעובדי הלשכה שב השקט לשרור, ומערכת הבחירות החלה לזרום כשורה. בעידן הפייסבוק וה"כמה תשלמו לי" (איפה החלוצים של דור הקמת ש"ס איפה...) היה קשה מאד להניע את השטח אבל בסופו של יום גם זה קרה.

אלא שאז קפץ על ש"ס רוגזו של רבי אמנון יצחק. ההתמודדות מולו סחטה את שארית כוחותיהם של קודקודי התנועה, שכבר למדו להתעלם מנוכחותו של ח"כ חיים אמסלם, אך לא הצליחו לשתוק מול אמירותיו השנונות של האיש והכח להשפיע.

בסיומה של מערכת בחירות עקובה מדם, אש ותמרות עשן, הצליחה ש"ס לשרוד את ה-11 מנדטים שהיו לה, אולי בעזרת קולות החיילים אף תשפר עמדות ותגיע ל-12. אמש, בליל הניצחון, חגגו בטעות 13 (בשל טעות המדגמים), קיוו ל-14. הבוקר התעוררו קודקודי התנועה לבוקר קצת פחות טוב, ועדיין, לאור הקשיים אותם עברו אפשר בהחלט לכנות את ההישג כניצחון לכל דבר ועניין.

מריבה ראשונה

האם יביא הניצחון הזה להישגים במשא ומתן הקואליציוני? האם תשמור ש"ס על הישגיה בממשלה הקודמת? התשובה לשאלה הזו תלויה בשאלת אחדותם.

אם לא ישכילו קודקודי התנועה להפנים כי הם תלויים זה בזה, עד מהרה הם ימצאו את עצמם תלויים זה לצד זה לקול צחוקו המתגלגל של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהמיומנות הגדולה ביותר שלו היא המסחר. רק תן לו שלושה חבר'ה מפורקים-מפולגים, איזה מטעמים הוא יפיק מהעסק.

אמש החלה ההצגה. באולם עצמו, עם סיום ההצגה הטובה בעיר הבירה, הוזמן אלי אל במת התקשורת כדי להעניק ראיון לערוץ 1. דרעי, לעומתו, נקרא אל 'במת הכבוד' של ערוץ 2. אלא שמהר מאד תוקן העוול, והראשון הוזמן אל האולפן עצמו מעניק אף הוא ראיון ל-2 היוקרתית. רגע לפני שהחל לדבר יצא בבהילות החוצה, מצמיד אל אוזנו את הסלולארי. "זה ביבי, זה ביבי", הספיק ללחוש.

מתברר כי את הטלפון הראשון העניק נתניהו דווקא לישי, אותו הוא מעדיף אישית על פני דרעי, שיחסיו עמו לא משהו, בלשון המעטה. היה זה לאחר טלפון קודם אותו קיבל ישי משלי יחימוביץ', שהתקשקשה איתו על תוצאות הבחירות בלי לסגור דבר. אחרי נתניהו, אגב, היו אלו יאיר לפיד ונפתלי בנט שהתקשרו אף הם כדי לדבר עם השר ישי.

לא שביבי לא מבין פוליטיקה, לא שהוא לא קורא מפה ש"סית ומבין שחלו שינויים בהנהגה. עוד דקות אחדות חלפו וטלפון הורם גם לדרעי. ככה נוהג סוחר אמיתי, הפרד, משול, הקטן את מניות הצד השני.

ומה הלאה? ובכן, הגיע הרגע בו החלו המריבות הפנימיות בש"ס לחלחל גם אל אוזני העיתונאים. אלי ישי מעוניין להמליץ לנשיא על ביבי כמועמד לראשות הממשלה, אריה דרעי מעדיף לסגור תחילה גוש חוסם עם מפלגות המרכז שמאל ולהגיע לביבי בידיים מחוזקות יותר...יבוא מן הסתם השלישי, אריאל אטיאס, ויכריע...

התנזים של ישי

אין ספק כי שני הצדדים, ישי ודרעי (אטיאס מביט על העסק מהצד משועשע, אותו מעניין רק מרן וניצחון המפלגה, לא קטעים של מנהיגות וכאלו), הגיעו אל מערכת הבחירות הזו עם הרבה מועקה בלב. אין זה סוד כי שנים של מאבקים מאחוריהם, ולא קל היה להם להסכים למהלך האחדות.

מאז ועד היום צבר כל אחד מהם הרבה קילוגרמים של כעסים, של תלונות הדדיות, כל אלו הוחבאו מעין רואים עד ליום הבחירות אך ישוחררו בהדרגה במהלך הימים הקרובים בקול רעש גדול. חשוב להדגיש כי האמירות לא נאמרות בידי הקודקודים עצמם, ששומרים על שתיקה ממלכתית, אבל בהחלט על ידי מקורביהם.

סימן ואות ראשוני למלחמה שנפתחה החל מבוקרו של יום זה, יכולתי למצוא בכנפי נשרים:

מזה שנים לווה קמפיין ש"ס בתמונותיו של הגר"ע יוסף, ורק בשוליים בתמונת היו"ר ישי. כאשר יצאה הפעם ש"ס לקמפיין הבחירות הבינו מנהלי הקמפיין (ראובן אדלר, יגאל רווח) שצריך ללכת על גימיקים ולעורר את השטח. אילולי הלכו על "קמפיין משוגע", כהגדרתם, ש"ס הייתה ממשיכה להיות רדומה, ישנונית, השטח לא היה מגיב בהתעוררות.

בשלב די מוקדם החליטו במטהו של דרעי להפוך אותו למלך של הקמפיין. במטה ישי ממש לא התלהבו, אבל שמרו על שתיקה. אולי רועמת. אבל שתקו. אמש, באירוע הניצחון, הם התקשו להתאפק ו'החזירו': אל האולם נכנסו כעשרים חבר'ה לבושים בחולצות הנושאות את תמונתו של ישי ואת הכיתוב 'אוהבים אותך אלי ישי'. "התנזים של אלי", הוא כינוים, כתשובה לאנשי התנזים של אריה, אלו שהלכו איתו באש ובמים לאורך כל השנים האחרונות. אל הכלא, כמו גם אל שמחת הניצחון של אמש.

כשהוא נישא על כתפיהם, בקול שירה אדירה של "אלי, אלי", ו"אלי אתה צדיק אתה", הכניסו אותו אל האולם דרך הכניסה הראשית. כשעלה להתראיין שרקו לו והריעו לו כפי שמריעים רק למלך, כאשר השריקה דומה יותר לשריקת הנקמה הגדולה: הבאתם לנו קמפיין בחירות אישי, קמפיין דרעי, קמפיין אני מאמין, הנה קבלו אותה בהפוכה.

מכאן והלאה שלא יהיו לאיש אשליות. התנזים של אלי יפעל, יכה, יחבוט, ידבר, יתראיין, גם אם ירצה אלי לא יוכל עוד להשתיקם. הם יהיו שם בשבילו בכל מקום ובכל זמן, ידאגו לכבוד שלו. "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול", הם שבים וטוענים.

בטנם מלאה בכעסים. "אלי פעל 4 שנים למען תושבי המדינה בנושא המסתננים. הלכו והחביאו לו את הקמפיין בנושא, גנזו אותו באיזה מחבוא. לפני שבוע הבטיחו שהנה, הם מעלים את זה, אבל חוץ ממשהו קטן ומינורי מי בכלל שמע על זה. אריה הבריח לנו מצביעים פוטנציאליים, אין לנו ספק שאילו היה עולה קמפיין המסתננים בקול רעש גדול כמו שעלה האני מאמין 'שלהם', היינו קוטפים עוד שני מנדטים".

אריה הבריח מצביעים

חכו, זה עוד לא הכול.

"ברחובות הערים הלכו ושמו תמונות של אריה דרעי, עם הכיתוב 'בוחרים באריה דרעי'. מילא כששמים את זה בתל-אביב, במעוז שמאלני, אבל לשים כזה דבר במקום כמו מעלה אדומים, למשל? במקום שהוא בעצם התנחלות וגרים בו בעיקר אנשי ימין? זו פשוט ירייה ברגל של ש"ס, זה הבריח לנו מצביעים היישר אל חיקו של נפתלי בנט", הם נשמעים זועמים לגמרי. מבחינתם, אם לא כניסתו חזרה של דרעי למפלגה ש"ס יכלה לעלות במספר המנדטים שלה ולהביא אליה את נמלטי הליכוד.

"צריך לזכור", הם אומרים, "שהיו הרבה אנשים שלא אהבו את האיחוד של ביבי עם איווט. בעיקר אנשים מסורתיים אבל לא רק. גם אנשים מזרחיים שלא אוהבים הקצנה ימינה ורוצים מרכז נורמלי. כל אלו חיפשו לאן לברוח מהמוטציה החדשה של הליכוד-ביתנו, אבל לא מצאו בש"ס בראשות דרעי-החבר של רמון בית. כל אלו הלכו או ל'בית היהודי' (הרבה חב"דניקים, בין השאר) או אפילו ליאיר לפיד, שהצטייר להם כאיש מרכז.

כשאני מזכירה להם את הקולות שהלכו לפח האשפה, הן בגלל הכוח ולהשפיע והן בגלל העם והשלם, הם מזכירים, בתגובה, את הקולות שברחו כי דרעי שמאלן. "את יודעת כמה ספרדים ימניים יש במדינה? את מבינה כמה אנשים הוא הבריח? איפה ההבטחות שהבטיחו לנו שיביא 17 מנדטים?? איפה כל זה? ואת יודעת מה, נגיד שהלכו קולות לפח, כמה הלכו? 40 אלף? 50 אלף? נגיד 100 אלף. זה עדיין לא 17 מנדטים! אמרו דרעי קוסם, הוא יבוא ויביא איתו קסם. איפה הקסם? אצל אלי הקסם היה הרב, הוא אולי פחות כריזמטי אבל אנשים אהבו את השקט שלו, את היראת שמים שלו, את הצייתנות העיוורת שלו לרב. אריה כריזמטי אבל אנשים פוחדים שיעקוף את הרב וגם פוחדים שילך שמאלה הוא והחברים שלו מהעבר".

אלי לא היה מעז ללכת על קמפיין נועז כל כך, על כוכבית גיור, על פעלולים, על זרימה עם הראש של ראובן אדלר – אני אומרת להם. אבל הם מפטירים בזלזול. "כל זה רק הבריח לנו מצביעים. תשאלי מצביעים מסורתיים כמה הרגיז אותם הסרט של הגיור. זה הבריח לנו מצביעים", הם בטוחים.

ואולי, אחרי הכול, השגיאה המרכזית של כל מפלגות הימין הייתה העובדה שהם ירו יריות 'בתוך הגוש'. הליכוד ירה בבנט, ש"ס ירתה בליכוד ובבנט, רק בנט נשאר חייב..."אחי, למה אחי, אנחנו אחים"...התוצאה: צעירים רבים עברו לאופציה הבלתי מותקפת – יאיר לפיד.

למה התכוין דרעי?

הימים הבאים יהיו ימים של הכרעה בנושא ההנהגה בש"ס. עם מריבות ברקע אי אפשר לגשת למשא ומתן רציני, גם לא להוביל מפלגה להישגים.

וכך נראה הערב החגיגי מאמש: (תרגום בסוגריים. אל תיקחו אותו ברצינות יתירה, הוא לא מייצג אמירות אמיתיות, רק הסבר שיקל להבין את ההתרחשויות).

אריה: (ברכת שהחיינו)..."מודים למורנו וראשנו עטרת ראשנו ומנהיגנו, הוספתם לו בריאות ושמחה בכל מה שפעלתם" (אלי: "פתאום נזכרת במרן, אהה? איפה היית כשהתמונות שלך מילאו את כל הארץ? למה לא עשית כמוני ושמת את מרן בפרונט?)

אריה ממשיך: "ידידי, הנסיך שלנו, אחי הצעיר, אריאל אטיאס" (אריה: חכה, חכה מה עוד צפוי לך...עם אלי לא קשה לי להסתדר, אבל אתה חכמולוג מדי. כדאי שתכין לך עתיד באיזו שהיא חברה, אמרת פעם שזוהי התוכנית שלך, לא?)

אריה: "הנה פה יהודי, ממייסדי תנועת ש"ס, ניסים זאב" (אוי כמה שאני אוהב אותך. אבל מה לעשות, לא הצלחתי להביא לרענון הרשימה).

אריה: "חשבנו נביא עוד ועוד מנדטים, אבל זו הייתה מערכת הבחירות הקשה ביותר של ש"ס" (אלי: הוא עם התירוצים שלו, תגיד נכשלתי). שני מנדטים שהלכו לאיבוד, שהלכו מהיהדות הספרדית ונמחקים עכשיו".

אלי ישי: "אני מזמין לנאום את שר השיכון, בעבר ובעתיד, כולל מנהל מקרקעי ישראל (בליבו: הוא אולי תקע לי סכין והביא לי את אריה, אבל אני מאמין במרן ורוצה את טובת התנועה, אטיאס עשה עבודה יפה במשרד השיכון לא פייר שביבי הצניח מעל לראש שלו את משה כחלון. כן, אני יודע שאני לא מספיק חכם כשאני אומר את זה, היועצים שלי אומרים לי תדאג לעצמך, תפסיק לדאוג לכבוד של אטיאס הוא לא דואג לכבוד שלך. אבל מה לעשות, אני יש לי אמונה תמימה, אני לא אשמע להם)

אריאל אטיאס: "ידידי הרב אריה דרעי שליט"א, ידידי סגן ראש הממשלה ושר הפנים בממשלה הזו ובממשלה הבאה" (בליבו: טוב, כולם שמו לב לחלוקת התארים? דרעי שליט"א...ובאשר לאלי, מה לעשות הבטחנו לו את התיק הבכיר בממשלה הבאה).

אריאל: "וכל מי שהרים יד נגד מרן, כל מי שניסה להתחכם בכל מיני תרגילים ורמזים, הציבור הראה לו את האהבה הגדולה למרן, שהוא המזוזה של ישראל, כבוד התורה ו-55 הספרים שמרן חיבר לא עומדים למבחן" (גם אני לא מת על הקמפיין האישי של אריה, אבל באסטרטגיה הסבירו שזו חובת המציאות, אז השלמתי עם זה. וחוץ מזה, נתנו לו להוליך מערכת בחירות, צריך לתת לו חופש פעולה, עוד נסגור חשבון בהזדמנות, אם הוא לא יסגור איתי קודם).

ורק לאמירה אחת התכוונו הכול ברצינות. "היו שני אנשים, שהרימו יד בהנהגתו של מרן", אמר אריה, בפאתוס, כמו שהוא יודע. צריך היה להיות שם ולשמוע את שאגת הבוז הגדולה של הקהל בשביל להבין את סיפורה של מערכת הבחירות הזו כולה.

"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה שיש לציבור הספרדי בארץ ובעולם למרן", סיים אטיאס, גם הוא בפאתוס. במשפט האחרון הוא באמת מאמין. מכל ליבו.

הלך ביבי הזחוח

למזלן של המפלגות החרדיות, הפעם לא יעמוד מולם ביבי חדש, ביבי קצוץ כנפיים.

כבר אתמול, איפה שהוא בסביבות השעה 9 בערב, כאשר החלו לזרום פנימה אל לשכתו תוצאות המדגמים, כשהחלה התובנה האיומה לחלחל אל פנים מוחו ולהבהיר לו כי איבד למעלה מעשרה מנדטים הוא שב להיות ביבי הלחיץ, הפוחד, המאוים, ביבי מודל הקדנציה הראשונה שלו, ותשאלו את כל מי שהיה שם.

בבת אחת הלכה לה הזחיחות המקפיאה, שאפיינה את ארבעת שנות שלטונו האחרונות. אל בוקרו של היום הזה קם כשאל מולו עשרות סכינים שלופות המבקשות תשובות לשאלות שנותרו ללא מענה. הסברים לשגיאות הקמפיין: למה למען השם צריך לתקוף את בנט ולהפוך אותו ליריב שווה ערך, ישאלו קודקודי הליכוד, ויפנו אצבע מאשימה כלפיו, כמו גם כלפי קודקודי מטה הבחירות וההסברה גדעון סער וגלעד ארדן. למה לא הייתה התייחסות לאנשי השטח, למה?

בין לבין, יודעים הפעילים לספר על כינוסים אליהם לא ממש זרם הקהל, בטח לא בהתלהבות, יש אומרים שאת האירוע האחרון, זה שהיה אמור להתקיים ביום ראשון בעיר הדרומית נתיבות, ביטלו כי הבינו שהאולם יישאר מלא רק חלקית.

הם נזכרים בערגה בהבטחות הגדולות של ארתור פינקלשטיין, על 45 המנדטים שינדדו לכיוונו של הליכוד-ביתנו, גם בדבריו החד משמעיים של אביגדור ליברמן בתקשורת (יהיו למעלה מ-40 מנדטים ותרשמו את זה). מכל אלו נותרו להם קצת יותר משלושים מנדטים פלוס גוש ימין מרוסק.

איך שלא תשחקו עם התוצאות תקבלו קואליציה קשה לעבודה וביבי אחד לחיץ עד אימה. גם נתן אשל (פלוס זאב אלקין) לא יצליחו לתחזק ממשלה שכזו.

חיים קשים לנתניהו

ביבי שכזה כבר לא יוכל להביט בנציגים החרדיים כעל מטרד (פרח, תקבעי להם פגישה של עשר דקות בלו"ז. פרח, תבטלי להם את הפגישה), ואל קודקודיהם כאל זבוב שצריך לגרשו (אלקין, תיפגש איתם, תשמע מה יש להם להגיד). ביבי שכזה יצטרך לחזר אחרי רבני המפלגות החרדיות הרבה יותר ממה שעשה בעבר, לספוג ביקורת מהתקשורת, להפסיק לחזר אחריהן, לחטוף מהן איומים על פרישה, לחזור ולחזר אחריהן, לחטוף מהתקשורת - בקיצור, ביבי מבולבל.

הוא בכלל יצליח להרכיב קואליציה? קחו קונספירציה (שמנסה להתבשל, על אש נמוכה, בינתיים): לפיד מזמין את שאול מופז להצטרף למפלגתו, כמועמד לראשות ממשלה, לא כמנהל המפלגה (המתווך: אהוד אולמרט, חבר משותף), שלי יחימוביץ מצטרפת, כך גם החרדים, ו...ביבי מוזמן להשתתף בחגיגה.

גם אם זה לא ייצא לפועל, יש בכך משום הקפצת מדד הלחץ אצל ביבי, אדם לחיץ גם כך מטבעו.

אם ביבי של הקדנציה הראשונה נפל לכל בור פוליטי מזדמן עד שקרס ארצה בקול רעש גדול מפנה את כסאו למתחרהו משמאל, ביבי של הקדנציה השלישית ייפול מכל מסמר דקיק שמונח על מרצפת. מסמרים כאלו יפזרו לו בתחכום ובהנאה גדולה כל המתוחכמים והמשופשפים עמם ייאלץ לעבוד בשיתוף פעולה.

קבלו את הנבחרת שתדע לקפל את ביבי כמו בתוכנית קיפול מפיונים: אריה דרעי (חיים רמון יועץ, אברהם קרויזר לשעבר מארד תקשורת וליאור חורב, אביגדור ליברמן ידיד נפש), יעקב ליצמן, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד, יעקב פרי, שי פירון.

בין לבין, ינעימו את זמנו משה פייגלין מבית פנימה, מלווה בנגינתם העריבה של חברי הכנסת דני דנון, ציפי חוטובלי וכד' – עם חצרוצי 'מדיני, מדיני' מגרונה של הגב' והשלום ציפי לבני, קצת מלח ופלפל כלכלי מצידה של הגב' והדאגה לעניים שלי יחימוביץ (המבצע: יו"ר ההסתדרות, עופר עיני). שאול מופז ייחשב לפודל מתקתק ביחס לכל השאר.

ומן הצד יפזלו בו בהנאה (מוסתרת) כל החולמים להפוך ליורשי העצר. גדעון סער, גלעד ארדן (יש מצב שהכשילו בכוונה את מערכת הבחירות הזו? מה פתאום, אין דברים כאלו) ובראש ובראשונה החבר החדש לו נישא פוליטית לפני מספר חודשים, שר החוץ לשעבר ואולי ראש הממשלה בעתיד, אביגדור ליברמן.

מי שמקנא בחייו של ביבי מעתה ועד לבחירות הבאות, שיקום.

אף אחד לא קם, כמובן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!