מה אמר הגראי"ל שטיינמן על הכלב והקדיש?

האגדה מספרת, כי לזקן אחד היה כלב, שהיה ידידו הטוב ביותר. יום אחד, הכלב מת בשיבה טובה, והזקן, שהיה קשור אליו מאוד, הלך לרב, וביקש ממנו שיערוך לכלב אזכרה ושיקרא עליו קדיש.

"קדיש?!", הסתכל עליו הרב בפליאה ואמר: "אדוני, קדיש אומרים רק על יהודים שנפטרים, ולא על חיות. אבל, אם זה באמת כל כך חשוב לך, אז בצד השני של הרחוב, יש בית כנסת רפורמי. תנסה שם, אולי תמצא שם את מבוקשך".

"אתה חושב שהם יסכימו לקבל תרומה של 75 אלף דולר לבית הכנסת לזכר הכלב?" שאל הזקן. הרב הסתכל עליו ואמר: "75 אלף דולר!!! למה לא אמרת לי שהכלב יהודי???"...

סיפור זה הוא כמובן בדיחה, אבל הסיפור הבא הוא אמיתי:

הגראי"ל שטיינמן נשאל שאלה משונה. יהודי שאינו נמנה עם ציבור שומרי התורה והמצוות, הגיע לבית הכנסת ופתח באמירת קדיש. למרות שאיש לא חקר אותו על מי הוא אומר את הקדיש, הוא שח לסביבתו בתמימות בלתי מעושה, כי כלבו האהוב עליו מת וכי רגשותיו הגואים כלפיו, מחייבים אותו באמירת קדיש המוקדש לו...

"האם מותר לענות אחרי קדיש כזה, אמן ואמן יהא שמיה רבא?", נשאל הגראי"ל.

הגראי"ל חייך והשיב: "הרי אם היה אומר קדיש בלא כל סיבה, ודאי שהיו עונים אחריו אמן, אם כן מדוע שטפשותו תגרע את המצב? מה אכפת לנו שהוא חושב על הכלב...אין בכך כלום".

ואז הוסיף הגראי"ל בבת שחוק: "אדם כזה היה ראוי יותר שהכלב יאמר אחריו קדיש, ולא הוא על הכלב..."

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!