אומנותו תורתו • ידידיה מאיר מתמוגג מאהרון רזאל

1.

3,324 שנים לא כתבו ככה על התורה. זה לא שלא שרו לה קודם, זה לא שלא חיברו לכבודה פיוטים, אבל ככה, כמו שאהרון רזאל עושה את זה, עוד לא ראינו ולא שמענו מאז מעמד הר סיני.

מעניין שהאלבום המאוד מרגש הזה, נפתח דווקא בשיר סאטירי: "אמרו לי: סע לאלסקה פתח שם בית לקירוב רחוקים / אין לקב"ה יותר נחת מלראות את בניו האהובים שבים / אמרו לי: לך לצמתים תחלק ספרונים ותרקוד בכבישים / זה ממש געוואלד לראות את כולם פתאום מחייכים / אמרו לי: בוא עם גיטרה הדלקנו נרות, יושבים ושרים ניגונים / זה צו השעה, זה מה שהדור צריך, חוויות וריגושים / אמרתי להם: אשריכם, מלאכת קודש כל מעשיכם / הרבה שליחים למקום, בטוחני שתמצאו את האיש הנכון / אבל אני קבעתי את מקומי פה בבית המדרש!".

ובהמשך השיר הזה, שגם יצא לו קליפ משעשע שצולם בכולל האמיתי של רזאל בבתי ברוידא בירושלים, הוא שר כך: "ביקשו שאספר את סיפורי האישי, את דרכי אל עולם המצוות / לא קפצתי ממסוק לא ברחתי מהשבי, היו להם ציפיות / אבל אני מוכן לזמר ולספר את כל העליות והירידות / שעוברות עליי כל יום פה בבית המדרש / כל יום אני נרגש, כל בוקר מחדש, כשאל מקומי הקבוע ניגש, פה בבית המדרש".

אהרון רזאל גדל, מתפתח, מתבגר וכולנו ביחד איתו. הבחור המואר מנחלאות שפעם שר לנו "הגיע זמן הגאולה, זה בעיניים של כל ילד וילדה. אז בואו נצא לרחוב נשב בחוץ, נשיר קצת, יהיה טוב" פתאום אומר: חברים, חכו רגע עם הרחוב, עם הבחוץ. בואו ניכנס פנימה, יהיה אפילו עוד יותר טוב. באלבום החדש שלו הוא ממש לוקח את המאזין איתו לעומק החוויה הפנימית של לימוד התורה.

וכל זה מתי? אחרי שהוא הגיע לשיא ההצלחה (למניינם), כשכבש את גלגל"צ עם הלהיט "מה עשית היום". דווקא עכשיו הוא יוצא עם אלבום שלם המוקדש לקבוצה הכי בזויה בחברה הישראלית: לומדי התורה.

מה לא חושבים עליהם? משתמטים, בטלנים, אוכלי חינם, טפילים. והנה בא מישהו שרק הרגע נהיה קונצנזוס, ובוחר לכתוב להם שירי הלל כאילו היו לוחמי הפלמ"ח בדור תש"ח. הגמרא נשאנוך בלי מילים, אפורה, עקשנית ושותקת.

2.

אבל רזאל, ברוך השם, הוא חוזר בתשובה שפוי. הוא מכיר בכך שיש עוד צורות חיים, שלא כל אחד מסוגל להגיע לדרגה של תורתו אומנותו. לכן מופיעים בדיסק גם השירים "את אחי אנוכי מבקש" (שיר נפלא שהוא קריאה לאחים הרחוקים), "תביאו לי עשרה אנשים", "עיקר הניגון", "עוד כמה תפילות" (שיהפוך ללהיט הצגות בגני ילדים) ומעל כל אלה השיר "דעתי עליה" שהוא בעיניי פסגת היצירה שלו.

סוג של המנון למי שדעתם עליה, על התורה, אבל לא בדיוק מסוגלים ללמוד אותה. זו בלדה יפיפייה שנכתבה למילים של הרב אברהם דנציגר, בעל ה'חיי אדם'. מסתבר שהרב שחי לפני כמאתיים שנה וכתב ספרי הלכה חשובים (וגם את "תפילה זכה" של ערב יום הכיפורים) היה בכלל בינזס-מן, סוחר שהפליג ממדינה למדינה לצורך עסקיו, ובדיוק על כך הוא כותב בהקדמה לספרו 'חכמת אדם': "והנה ידעתי כי יתלחשו עליי: 'הלוא זה האיש אשר ידענו בו שהיה מסוחרי ארץ, ותורתו אימתי נעשית? והתורה העידה לא מעבר לים היא, שאינה מצויה לא בתגרנים ולא בסחרנים'".

על התמיהה הזו של הציבור כלפיו עונה הרב המחבר בהמשך ההקדמה: "דע לך אחי, כי נסיעתי למרחקים לא הייתה לקבץ עושר, כי אם לפרנס בני ביתי, וברוך השם אשר עשה לי הנפש הזה שלא לאהוב ממון מעודי. כי בנסיעתי לדרך – דעתי עליה, ובישיבתי בחנות – דעתי עליה, אפילו בשעת משא ומתן – דעתי עליה. ודע לך אחי, כי האיש היהודי אם יעזוב את התורה ומתרחק ממנה, אז גם היא מתרחקת ממנו. אבל אם אין דעתו לעוזבה, רק שאנוס הוא ואי אפשר לו לדבוק בה, חס וחלילה שתברח ממנו. רק שתשב ותצפה עוד אליו".

קהל הקוראים נחלק עכשיו לשניים. החלק הראשון, זה שכבר נחשף לשיר, זמזמם מן הסתם את הפסקה האחרונה ברגש, והחלק השני עוד יזמזם אותה ברגש. הטור, אגב, נכתב בלשון זכר אבל פונה לגברים ונשים כאחד, אם כי אני חייב לומר משהו על ציבור הגברים: אומרים שמאז שחרור הכותל לא נראו כל כך הרבה גברים דומעים כמו מול השיר הזה.

3.

לפני כמה שבועות, רגע לפני ששר את "דעתי עליה" בעיצומה של סעודת מצווה צנועה לרגל סיום הש"ס, סיום הש"ס שלו עצמו, גילה רזאל שמי שנתן לו את ההשראה לשיר הזה הוא משה חסד, החברותא שלו בשבע וחצי השנים האחרונות.

חסד, איש עסקים מצליח, לא החמיץ את הלימוד המשותף עם רזאל גם בימים הכי לחוצים בעבודה.

"יש לו כל הזמן שיחות ועידה עם סין", סיפר רזאל, "אבל הוא רוצה ללמוד איתי. לא מעניין אותו. אז הוא שם את הטלפון על 'השתק', ברקע מתקיימת שיחת ועידה של כמה אנשי עסקים בין ניו-יורק לסין, והוא תוך כדי, איתי כאן בירושלים, מול דף הגמרא. ומדי פעם הוא זורק לשפופרת משפט: 'חצי מיליון דולר. לא פחות!', ואז שוב שם את הטלפון על 'מיוט', וחוזר לסוגיה תוך כדי שהם ממשיכים לדבר שם. זה סיפור אמיתי לגמרי. אוזן אחת בשיחת ועידה עם כמה יבשות בעולם, ואוזן שנייה: 'אמר ליה אביי לרבא...

"רק שנייה, אר יו קרייזי? תוריד חמישה אחוזים או שאין עסקה!'. אפילו בשעת משא ומתן – דעתי עליה. כמה פעמים קרה שהוא נסע לניו יורק ועלה למטוס, ואני יכולתי לשמוע ברקע 'דינג דונג, דינג דונג, הנוסע משה חסד, משה חסד, אנא עלה למטוס'. הטיסה כבר עומדת להמריא והוא יושב בטרמינל ולומד איתי בטלפון. והוא ממשיך ללמוד, מתיישב במטוס, ואני עוד שומע את הדיילת 'נא לסגור טלפונים ומכשירים', ככה עד ההמראה. אפילו בישיבתי במחלקת עסקים – דעתי עליה".

4.

כבר זמן מה שאני שומע על הטרנד החם בתיירות הירושלמית: סיורי חנוכיות. אלפי ישראלים מכל רחבי הארץ ואפילו העולם מגיעים בלילות חנוכה לשכונות הוותיקות של ירושלים כדי להתבונן באור המיוחד של החנוכיות. השנה, כתושב ירושלים, ראיתי לראשונה מקרוב את התופעה – שמצד אחד מאוד מרגשת ומחממת לב, אבל מצד שני קצת מתסכלת.

הרי המשותף לכל אותם יהודים שכה מתרגשים מהשלהבות הקטנות, הוא שהם אולי הדליקו חנוכייה בלילה הראשון של החג, אבל בטח שלא הערב. הערב הם בסיור. וממש בא לך לומר להם: זה מקסים שאתם מתרגשים ככה מקדושת החנוכה, אז בואו, קחו גפרור ותדליקו גם אתם. למה להתבונן מבחוץ? תהיו חלק מהעסק. אולי אחרי סיורי הסליחות שכבר מזמן הפכו מאוד פופולריים, ועכשיו גם סיורי החנוכיות, תעשו גם "סיורי ליל סדר"? ברור שלא. ליל סדר עושה כל ישראלי בביתו עם משפחתו. אז למה חנוכייה לא?

בליל שבת האחרון, נר שביעי של חנוכה, הלכתי להתפלל באחד מבתי הכנסת של נחלאות. אחרי התפילה היה ממש קשה לעבור בסמטאות. מאות תיירי חנוכיות עברו מבית לבית ומחצר לחצר וחסמו את הדרך.

ואז ראיתי אותם: קבוצה גדולה במיוחד, אולי מאה גברים ונשים מחוץ לארץ, מקשיבה לאברך צעיר שעומד בפתח ביתו, לצד החנוכייה הדולקת, ומרצה להם בלהט באנגלית על משמעות ימי החנוכה. היה חשוך שם בסמטה, אבל פתאום זיהיתי את קולו של הדובר הנלהב. כן, במו עיניי ראיתי: האיש שכתב את השורות "נכון שזה וזה דברי אלוקים חיים / בצבא חזק צריך את כל סוגי החיילים / אבל אני קבעתי את מקומי בבית המדרש הישן" נתפס על חם כשהוא עוסק בפעילות מובהקת של קירוב רחוקים.

לא רציתי להפריע לרזאל באמצע השיחה, אבל בדרך הביתה התחיל להתנגן לי בראש בית חדש לשיר: "אמרו לי: יש פה קבוצה מאלסקה, רואים חנוכיות / איזה אושר לקדוש ברוך הוא – הם הולכים לצאת באורות / אמרתי: עזבו, אני פה באמצע שלום עליכם, עם הילדים הגפילטע והאישה / בסוף מצאתי את עצמי בליל שבת נותן באמצע השכונה הדרכה / זרמתי, היה כיף, וגם ראיתי אותם נהנים / כל אדם, מתברר, הוא יותר משיר אחד לפעמים".

טורו של ידידיה מאיר מתפרסם בעיתון 'בשבע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!