הנער ה'פושטק' שבכה במירון • תבלין לשבת

הבוקר במירון מיוחד הוא מכל מקום בארץ. אין לך טובה יותר מתפילת שחרית מדי יום ביומו באתרא קדישא מירון, מרחק הליכה מביתנו. אם זה בקיץ תחת השמש הקופחת, או בחורף הקפוא.

באחד החורפים שעברו, קלטה עיני בחור צעיר ששהה על ציונו של הרשב"י כמה ימים - שחרית אחרי שחרית, וניתן היה להבחין כי הוא במצוקה.

פניתי לברר אצלו , אולי הוא זקוק עזרה. בכל זאת, לא מדובר היה בימי בין הזמנים וככל הנראה יש סיבה לכך שהוא לא יושב כעת בהיכל ישיבה.

"אתה יודע", פתחתי את השיחה איתו, "כאשר הייתי בן גילך, הורי הכירו את הדרך לישיבה שלי יותר טוב ממני. ואני לעומת זאת הכרתי הרבה מאוד מקומות אפלים בארץ שהם לא הכירו.

"ההבדל בינך לביני הוא, שאלי אף אחד לא ניגש להציע עזרה, והנה אני מציע לך עזרה. אם הנך מעוניין בה".

דמעות החלו זולגות מעיניו. לאחר שעתיים, גם אני לא הצלחתי לעצור את הדמעות.

'רבי שמעון שומע', הוא מלמל, 'רבי שמעון הוא היחיד שמקשיב לי'

הוא סיפר במונולוג הסוער, שמזה ארבעה ימים הוא יושב במירון וחש חסר חיים.

"אין לי חיים, הרמ"ים בישיבה לא סובלים אותי, ראש הישיבה לא יודע מה לעשות איתי. ההורים ויתרו עלי מזמן. הם אומרים שאני 'פושטק', מכנים אותי 'עבריין'.

"אני שואל אותך, זה שאני לא יודע ללמוד כמו אחים שלי, זה שאני אוהב לעשות שטויות, הופך אותי ל'פושטק'? מהישיבה זרקו אותי ואני לא יכול לחזור עד שאבוא עם ההורים. ולמה לי? מה יצא לי מזה? רק להכאיב להם יותר? אני הרי לעולם לא אצליח".

מבלי לענות לו על שאלותיו, הזמנתי אותו לביתי, שם, לאחר התרעננות וארוחה טובה, הדלקתי את המחשב, והראיתי לו את הטור השבועי, 'תבלין לשבת' המתפרסם בבמה זו, לצד עוד מאמרים בכלי התקשורת השונים. הוא רפרף ופלט בשקט: "יפה, באמת יפה".

אבל אז, ברגע ההוא, הנחתי על השולחן אישור מניצ"ן (אגודה לקידום נוער לקוי למידה) ואנשי מקצוע, ה"מוכיחים" ומעידים עלי, שאני דיסלקט ודיסגראפת (לקוי בכתיבה).

כן, זו לא טעות. הוא עיין ארוכות במסמכים, ואז אמרתי: "אם אני יכול לכתוב מאמרים שבוע אחרי שבוע, למרות הקושי, אין סיבה שאתה לא תוכל להצליח בישיבה - אם רק תרצה לעשות זאת בלי לרחם על עצמך. אל תחשוב שאם תצעק 'אני לא יכול', זה יפתור בעיות". הבטחתי לו, שיצליח, אפילו יותר ממני.

אחר כך נסענו לישיבה שלו.

הדברים שנאמרו בפגישה ההיא, עם ההורים וראש הישיבה, תואמים היטב לפסוקי הפרשה:

"וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ: וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר"

התורה טורחת להדגיש ולציין כי כעת מגיעות שבע פרות 'אחרות', לא סתם עוד פרות. והפרות עולות 'אחריהן', למרות שזה מובן מהסדר הכרונולוגי - מן הסתם אם ראה תחילה שבע פרות יפות, ממילא אלו שבאו אחר כך, עלו לאחריהן.

כך גם: בעוד והפרות טובות המראה ה"רעו באחו", הרי הפרות הרעות, רק כאמור: "תעמודנה אצל הפרות על שפת היאור"

ללמדך: כל אחד שונה. לכל אחד יתרונות משלו. טעות נפוצה היא שהורים מצפים מכל הילדים להיות אותו הדבר, כמו ה"טוב" מבין הילדים. האם זה נכון לשפוט את המתנה שקיבלנו מהבורא? האם זהו דבר שניתן בכלל לשיפוט? הפרות הינן אחרות ושונות. לא רעות בעצם.

ועוד נקודה: טבע האדם להימשך לטוב ביותר. כך גם לגבי ילדים. הורים ומורים נוטים להשקיע בטובים, לצד חוסר סבלנות אל ה"לא טובים". גם התורה עושה את ההבדל בין הרעות לטובות. אבל לשניהם מכנה משותף אחד: "עולות מן היאור".

יש לנו ילד 'יותר טוב' או פחות טוב'. 'פושטק' או 'עילוי'. עדיין, כולם הגיעו מאותו הבורא, כולם יצירתו של הבורא. עלינו מוטל, כהורים או מורים להעניק למתקשים עזרה השווה למה שהם זקוקים לו, ולא רק את מה שנוח לנו.

כך גם: לכל אחד מילדנו יש את המקום שלו. לרוב כל אחד בוחר להיות מרוחק מהשני, במקום הנוח לו. ישנן מי שרועה באחו, ויש העומד על שפת היאור.

הפחד מזה שהאחד יבלע את השני, הוא דבר שבחלום. אנחנו צריכים, לדאוג לחיבור, והקדוש ברוך הוא, ידאג לכל השאר.

שאלות שמאמן היה שואל אותך באימון:

א. באיזה דרך אתה יכול לקרב אליך את הילד ה"חלש" או ה"רחוק"?

ב. מה אתה יכול להגיד לילדך, בכדי שירגיש שהוא חשוב בענייך, גם כאשר מעשיו לא מוצאים חן בעיניך?

*

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!