לנצח בשפה אחרת: כך נכיר את שפת הגוף

כמה פעמים שמעתם שלא מה שאתם אומרים קובע אלא איך אתם אומרים זאת, אבל האם ידעתם שבתקשורת בין אישית יש למסר הבלתי מילולי מעל 90% השפעה לעומת 10% השפעה למילים?
זוהי שפת הגוף, שפה מורכבת ומשמעותית בסיטואציות רבות החל מראיון עבודה, הרצאה מול קהל, פגישת שידוכים ואקטואלית כמובן בימים אלה בקרב מנהיגים פוליטיים בהם המועמדים נתונים לבחירת הקהל. אז מהו המפתח לתקשורת טובה ? איך להעביר מסר נכון ? מה שפת הגוף שלנו אומרת וכיצד כדאי לנו להתנהג כשחשוב לנו להצליח, הכל טמון בתורת שפת הגוף.

התורה הזו נולדה ביוון העתיקה כאלף שנה לפני הספירה, בתחילה היא נקראה אומנות התנועה. אז, היא התרכזה בעיקר בניבוי עתידות על פי קמטי הפנים. האגדה מספרת על גאיוס טורומינוס, בן איכרים שבניגוד לרוח התקופה דאז הצליח להתחבב על האצולה הגבוהה. הוא התגלה כאדם חכם וככזה שמסוגל לקבל הכרעות על ידי יכולת ניתוח אופיו של העומד מולו.פטרוניו שהעריכו את כישוריו קרבו אותו אליהם ונעזרו בו לצרכיה.ם החל מזיהוי כוונותיו של איש עסקים שעמו היו בקשר וכלה בבניית אסטרטגיות פוליטיות לחכמי יוון- אלא שאז אחד ממקורבי המלך חמד אותו לעצמו, גאיוס סירב ונשלח לגלות בקצה אתונה. בכדי לשכוח את מר ליבו החליט האחרון לנסות ולשפר את 'אומנות התנועה'. האגדה מספרת כי לשם כך היה מתבונן בבני הכפר ובבעלי חיים עד שידע להבחין בכוונותיהם של זוחלים ובעלי כנף.

מאז ועד היום נעזרים באותה החכמה פסיכולוגים חוקרי משטרה ויועצי תקשורת, חלקם אף טוענים כי מדובר במדע מדויק חף מטעויות וכי מי שבקיא בו כמעט ולא ייכשל בדיאגנוזה על מהות בן שיחו. לשימוש בתורה זו ישנם לא מעט מקורות יהודיים - ובקבלה הורחב עליו רבות. הספרות המקצועית מלאה בכתבי עת וספרים העוסקים בפרשנויות וניתוח שפת הגוף. כיום יועצי התקשורת הפכו לצרכנים העיקריים של המדע המרתק.

למה שפת גוף כה חשובה

בוודאי שמעתם כמה פעמים שאנשים זוכרים יותר מה הם ראו מאשר מה הם שמעו. הרבה אחרי פגישה אנו נוטים לשכוח את הנאמר אך אנו נשארים תחת הרושם שהאדם השאיר. בהוויות החיים למדנו, שאנשים לפעמים משקרים במילים אך הבעות הפנים ושפת הגוף יותר כנים. כשיש התאמה בין המילים ושפת הגוף המסר אמין. כשהמילים ושפת הגוף משדרים אחרת, אנו מאמינים לשפת הגוף יותר מאשר למילים. למשל אתם שואלים מכר: "איך היה הראיון עם הבוס ?" החבר עונה "בסדר". אבל החיוך נעלם מפניו וידיו מתהדקות על המחברת שהוא מחזיק. האם הוא באמת הצליח בראיון? כנראה שלא. כשהבעת פניו של אדם שונה מהמילים הנשמעות, הניסיון שלך אומר לסמוך על שפת הגוף ולא על המילים, כי הגוף לא יודע לשקר.

שפת הגוף משקפת בעיקר רגשות – כמו העניין או חוסר עניין באדם איתו אנו משוחחים, הרגשתנו לגבי תכני השיחה וכדומה.

מסרים חיוביים בפגישת עסקים, בפגישת שידוכים ועוד:

יציבה נינוחה – שב בנוחות, נשימה רגועה, אל תהיה מתוח ואל תעשה תנועות גדולות וחדות, זה לא עוזר ליצירת תקשורת.

זרועות רגועות – ידיים וזרועות לא מוצלבות, לשמור אותן במצב פתוח. (כף יד חשופה לבן השיח הוא סימן פתיחות).

קשר עין טוב – הסתכלות בעיניים של בן השיח במיוחד כשהוא מדבר ומביע עניין. כדי לעשות זאת נכון יש לתת למבט לשוטט קצת כדי שיראה טבעי ולא יתפרש כנעיצת עיניים.

לנוד בהסכמה –רצוי להנהן מדי פעם כתגובה למה שהאחר אומר. זה משוב חיובי המעיד על עניין, הבנה והקשבה. בכל מקרה אין להגזים, תנודות תכופות מדי יראו כאילו אינך מקשיב. ומחשבותיך נודדות למקום אחר.

חיוך וקורטוב של הומור – מצביע על יחסים חמים.

הטיית הגוף קדימה – תנוחה המעידה על רצון לצמצם מרחק מתוך מעורבות, קשב ועניין. אם תרכון כלפי הזולת גם כאשר אינך מסכים עם דבריו ותביע את חוסר הסכמתך במילים – יהיה לו קל יותר לקבל את התנגדותך, שכן היא תתקבל כעניינית ולא כרגשית.

תנועות ידיים רחבות – "דיבור בידיים" מצביע על מעורבות בשיחה ופתיחות לאדם אחר. תנועות מלאות ורחבות מקנות לאדם מראה בטוח ומשוות לו תדמית מנהיגותית. אולם הגזמה תתפרש באופן שלילי, אז שימו לב למינון.

מסרים שליליים

מתח בגוף – קשיחות, פנים חסרות הבעה או מתוחות, תנועות גוף חדות, כפות ידיים מונחות על השולחן באחיזה חזקה. זה יכול להתפרש כאילו אני מודאג מהנושא או מהאדם שעלי להתמודד מולו.
ידיים משולבות – תנוחה היוצרת חיץ בין האדם והסובבים אותו ויכולה להיות ביטוי של התנגדות למה שנאמר.

ידיים על הפנים – יד על הפה סוגרת תקשורת. להישען על המרפק כשהסנטר בכף היד יכול להתפרש כשעמום.

חוסר שקט בישיבה – שינויי תנוחה מרובים, משחק עם חפצים על השולחן, נקישה באצבעות – כל אלה יכולים להעיד על שעמום, עצבנות או חוסר סבלנות.

ידיים מאחורי הראש, הישענות לאחור – אם אתה מכיר את האדם היטב יכולה התנוחה הזו להצביע על נינוחות. בפגישה ראשונה זה משקף רצון לשליטה וכוח וניסיון להרשים.

פיהוק – שעמום ומבוכה.

חוסר סבלנות – התפרצות לדברי האחר או כאשר הפה נפתח מספר פעמים בנסיון לדבר.

הסחת דעת – עיניים קופצות ממקום למקום. עיניים בוהות, להסתכל על האחרים בסביבה.

הישענות מתחמקת – התחמקות מהישענות קדימה ליצירת קירבה אפילו כשצריך להושיט משהו לאדם השני, יוצר אווירה מאד שלילית.

הבעת פנים שלילית – כולל את נדנוד הראש, עיניים צרות, פה שמוט.

להופיע ולהשפיע

תמי לנצוט ליבוביץ - מייסדת המרכז לתדמית, תקשורת, נימוס ונוהג בינלאומי ומפתחת שיטת TLL לשיפור התדמית, ניתחה עבורנו את העימות הטלוויזיוני הרה גורל שקדם לבחירת הנשיא אובמה בארה"ב. בראיון איתנו היא מסבירה מה גרם לנו לחשוב כי מיט רומני ניצח בעימות הראשון מול ברק אובמה "תוכן העימות חשוב מאד" אומרת תמי "אבל תנועות הגוף והדרך בה מביעים המועמדים את עמדותיהם חשובים לא פחות".

"המגרש הפוליטי", ממשיכה תמי "הוא לא רק מקום מכובד בו מתקבלות החלטות מדיניות הרות גורל, אלא גם זירה תחרותית של התגוששות ומשחקי כוח". וכן לוקחת שפת הגוף תפקיד מרכזי. אז מהי שפת הגוף המנצחת, איך ניתן לצפות כבר לאחר דקות ספורות מי ינצח בעימות, והתשובה היא: שפת גוף נכונה. נקודת המוצא היא פשוטה, גם הפוליטיקה מונעת על ידי רגש. כאשר התדמית הייצוגית והמקצועית מועברת באמצעות אמינות ותקשורת בינאישית תקינה – הפוליטיקאי כבר השיג את רוב מטרתו.

בעימות של ג'ון קנדי מול ריצ'ארד ניקסון ב-1960, התקיים עימות טלוויזיוני הראשון בהיסטוריה של הבחירות. ניקסון התכונן לעימות מילולי כפי שהיה רגיל מתקופת הרדיו, מבלי להתחשב במראה עיניים. קנדי זכה. כעבור 40 שנה הפגין סגן הנשיא, אל גור, התנהגות תוקפנית ושחצנית מול גורג' בוש הבן, והדבר גרם לו לאבד נקודות בדעת הקהל. בשני המקרים ניקסון וגור נכשלו בשפת הגוף ולא בשפתם.

אם יתקיים עימות גם אצלנו, כדאי שתדעו אילו מחוות שהוכחו כמשמעותיות, יכריעו את דעת הקהל. ידו של איזה מועמד תהיה על העליונה ומי ישדר אמינות מיוחלת:

1. קשר עין – מי שומר על קשר עין? האם המועמדים מסתכלים האחד על השני? האם הם מיישרים מבט ?

2. לחיצת היד – כיצד היא ניראת?

3. יציבה – כיצד הם עומדים מאחורי הפודיום, יציבים או נעים בחוסר נוחות?

4. הקשבה – האם קיימת הקשבה אקטיבית? האם היא מלווה בחיוך ?

5. נינוחות – מי מהמועמדים מזיע ?

6. תנועות ידיים – האם הם סגורות או פתוחות

7. המסר הקובע – כדאי שיועבר ב-10 המילים הראשונות ובמשפט המסכם.

האסטרטגיה הנכונה

העימותים בין המתמודדים במרוץ לבחירות בארה"ב וגם אצלנו, הם הזדמנות מרתקת ללמוד מהמומחים את תרבות העברת המסרים. איזה מועמד נתפס כאטרקטיבי יותר בעבור הצופים ומדוע מועמד אחד מעורר לעיתים דחייה, גם אם עמדותיו קרובות יותר לאלו של הצופה.

כדאי שתדעו שאחוז גבוה מכל מה שישפיע עליכם עד הבחירות הקרובות תלוי בעיקר בשפת הגוף של המועמדים ולא בתכנים שהם מתאמצים להעביר לנו.

לקראת הבחירות אצלנו בינואר הקרוב, לא יזיק גם לפוליטיקאים שלנו להשתפשף קצת בעקרונות אמנות הנאום, הדיון והעימות ובעיקר בדרך העברת מסרים שאינם מילוליים:

1. ביטחון – הצלחת העימות נמדדת ביכולת לשדר ביטחון, נחישות ואמינות ולהימנע מהעברת מסר של מאבק וחשש.

2. מהירות מהשטן – יש לחשוב שניות מספר לפני שמדברים.

3. מול היריב כדאי לחקות את תנועות הצד השני, וחשוב להסתכל לו בעיניים.

4. אל תפסיקו לחייך

5. טריק שתמיד עובד- מומלץ לחזור על דבריו של המועמד כציטוט ולהדגיש כי אינך מסכים עימם.

6. לפתוח ברגל ימין – הקפידו על 10 המילים הראשונות.

הכרת המנהיגים

הפוליטיקאים מעבירים לנו שפע של מסרים לא מילוליים. מנהיגים עם שפת גוף מכווצת, נוקשה וקרה, לא "עוברים מסך" כי אנו אוהבים דרמות, רגשות ואקשן. יותר קל לנו להזדהות עם

מנהיגים שמשדרים פאתוס ופומפוזיות. על אף שהסטריאוטיפ של מנהיג הוא של אדם חזק שמשדר החלטיות ועוצמה. למשל בגין ובן גוריון, כנראה שלא היו שורדים בימינו. מה אומרת שפת הגוף של הפוליטיקאים בעידן הנוכחי? המומחה גבריאל רעם מפרשן:

אהוד ברק – מעצורים בהבעה. שפת הגוף שלו קפואה, קמוצה ושמורה מאד. כשהוא לא מתאמץ להקסים, הוא עוד נסבל, אבל הגרוע מכל קורה כשהוא מנסה להרשים אז השדר לא עובר. הנתונים הגופניים שלו לא מרשימים ותנועות גופו משדרות מעצורים באנרגיה הרגשית. בעיה נוספת היא היעדר צוואר, שמורה על חשש וצורך במגננה. יש לו גם סנטר כלפי מעלה, דבר שמשדר גאווה והתנשאות. השפתיים שלו צרות מאד והן מעבירות רושם קפוץ וקמצני. הוא משדר מסר סותר וכאיש צבא הוא למד לא להפגין רגשות וזה משאיר את האנשים קרים אליו.

אלי ישי – גם אלי ישי לא משדר רגשות, אלא קול קר ומתכתי. הוא כמעט לא זז והוא מבטא לעיתים קרובות כעס ומרירות.

דרעי – יש לו שפת גוף רכה, מרושלת, לא מאורגנת. הוא יוצר סימפטיה דווקא כמי שנעשה לו עוול. לדרעי יש אותה כריזמה שיש לקלינטון: הם לעיתים מושים שפתיים, מתבלבלים, לא מתוכננים דבר היוצר סימפטיה.

ביבי – יותר מידי פלקטי, יותר מידי סינתטי. יותר מידי מתוכנן, מטופח ושמרן. התנועות ושפת הגוף שלו לא זורמות בחופשיות.

חיים רמון – לא נתפס כרציני מספיק. נראה כנער פוחז מכדי שנוכל לסמוך עליו. יש לו מן קריצה ערמומית כאילו הוא עובד על כולם. יש לו מן העוויה בפנים, כיווץ של השפתיים שכאילו אומר 'אל תדאגו, אני כבר מהנדס את הדברים'.

רושם ראשוני ככלי להצלחה בעסקים

בדומה ל"אומנות התנועה", גם ללחיצת היד ישנם שורשים עתיקים. אז לחצו האחד את ידי השני כאות לשלום ובכדי להראות כי באו בידיים ריקות וללא נשק.

תמי לנצוט, מחברת הספר "קוד התדמית והנימוס הנוהג בארץ ובעולם" מדגישה כי ללחיצת היד יש משמעות בעולם העסקים: "לחיצת יד היא כרטיס כניסה לקשר ראשוני ביניכם לבין העומד מולכם וישנה חשיבות גדולה לאיך לוחצים את היד, מתי, כמה כוח מפעילים וכמה זמן מקציבים לטקס הקצרצר" והיא מוסיפה " ללחיצת יד בעת היכרות עסקית חשיבות רבה מאד בנוגע לרושם שאנו עושים והיא מסגירה הרבה מסודות הנפש והאישיות".

לחיצת יד אפקטיבית

לחיצת היד המושלמת מלווה במבט ישיר, בחיוך ובקומה זקופה והיא עדיפה על מסירת יד רפויה, הגשת קצות האצבעות בלבד ועוד. לחיצת היד צריכה להיות חזקה ויציבה כדי לשדר שאני טיפוס מקצועי, בוטח בעצמי, יציב, מוכן לכל ושמח להכיר.

אין צורך לנער את הידיים יותר מפעם אחת. אם ההתרגשות גדולה מאד, אפשר עוד פעם קצרה נוספת, ודי. לחיצה נעימה והחלטית היא זו שבה שני הצדדים מושיטים את יד ימינם עם אגודל זקוף, לופתים זה את כף ידו של זה, מהדקים להרף קצר ונפרדים. משך הלחיצה נע בין שתיים לשלוש שניות או עד שמספיקים לומר 'נעים מאד להכיר אותך'.

מה מבדיל מורה סתם ממורה מרתק ?

מורים העומדים בפני עשרות תלמידים מדי יום שואלים את עצמם לא פעם מה צריך לעשות כדי להצליח לרתק את השומעים. איך משתמשים בקול? איזו 'הבעה' לובשים? ומה עושים עם הידיים. לא פעם ישבנו בשיעורים שהמורים – לא נעים – הרגו אותם ולא רק בגלל החומר המשעמם...

לכן, המורה נדרש למומחיות בשני מישורים: עליו להיות בקיא בחומר ובנושא עליו הוא מדבר ועליו להפנים שעצם העמידה בפני הכיתה היא האתגר הגדול באמת. הכשרת המורים היום מתמקדת בעיקר במישור הראשון, אך לאחר שהמורה מתחיל ללמד, הוא מגלה כי דווקא ההיבט הייצוגי אנושי הוא הקשה והמאתגר. לעיתים הוא מרגיש כי הצליח "לתפוס" את תלמידיו ולהגיע אליהם, ולעיתים התחושה היא של החמצה. לעיתים הכיתה מרותקת ולעיתים הם כעדר סוסים התועים במרחבי הערבה.

אותו העניין במפגש בין קהל לבין מרצה. במעמד כזה האחריות למסר, לאווירה ולדינאמיקה מוטלת ברובה על שכמו של הדובר. ראשית, עליו לחוש במדויק את קהלו: גל השיעולים הראשון חייב לגרום לו לבדוק שמא רמת הקשב צנחה ועליו לשנות מהלך. תזוזות רבות, התלחשויות פתע, מבטים צפים ובוהים בחלל אושאלה המשסעת את דבריו – כל אלה חייבים לשמש למורה אותות אזהר, כיוון והנחיה במהלך השיעור.

ה'איך' ולא ה'מה'

אם כן, מהו סודו של המרצה או המורה המרתק? האם זה מי שעשוי לגרום לקהלים שלמים להיוותר פעורי-פה במשך שעות ולא חשוב על מה הוא מדבר? התשובה טמונה לא ב"מה" שיאמר, אלא ב"איך" - במישור הלא-מילולי, המורכב מאופן השימוש בקול, משפת הגוף ומהתדמית שהוא משדר. עליו להיות בעל חוש טוב לקצב: לדעת מתי להאיץ ומתי להאט, מתי לעשות הפסקה מתודית ומתי לדבר ברווחים שונים וקצובים. עליו לשלוט בהנגנה.

עליו לדעת כיצד לנוע: לא להיראות קפוא מדי, אבל גם לא חסר מנוחה. עליו להיות בעל יציבה טובה והבעות פנים ערניות. עליו לדעת מה לשדר ואיך לשדר זאת: האם להתנדנד מצד לצד כשידיו בכיסיו וחיוך על פניו (הברנש הידידותי והנעים), או לפסוע בצעד מדוד ובפנים קודרות כשידיו על מותניו ועיניו סוקרות את קהלו במבט חודר? אולי בכלל ישב? מתי ילגום מכוס המים וכמה זמן יאחז בה בידו? איזה תנועות יעשה, כמה ואיך?

כל בחירה שעושה המרצה, במודע או שלא במודע, מעבירה מסר מסוים, וכל מסר משפיע על הקהל - לחיוב או לשלילה: מחזק את הזיקה של הקהל כלפיו או מחליש אותה. הדינמיקה המשפיעה ביותר בנסיבות לימודיות אינה הדינמיקה התוכנית-עניינית של עצם נשיאת הדברים, אלא הדינמיקה הרגשית המושתתת על יחסי משיכה ודחייה. מורה השובה את לבם של תלמידיו יוכל ללמדם, להעביר להם כמעט כל חומר, אבל מרצה שמעורר בהם רגשות שליליים "יזכה" להתנגדות גם מישור הענייני.

מה נחוץ, אם כן, כדי להפוך לדובר מרתק המעורר בשומעיו רגשות חיוביים? על המורה לזכור כי נשיאת דברים היא אומנות של ריתוק תשומת-הלב. בתוך תוכו שואף כל אדם להיסחף על-ידי חוויה כלשהי, אך המילים לבדן אין בהן תמיד העוצמה הדרושה כדי "למגנט" את תשומת-לבם של תלמידים תאבי חיים, חוויות ושעשועים. ועוד עליו לזכור כי תמונה אחת שווה אלף מילים, וכי ההשפעה הוויזואלית חודרת למעמקי תת-ההכרה. על כן, המורה האפקטיבי חייב לרתום גם, ובעיקר, את המיומנויות הלא-מילוליות לצורך העניין, כי הן מהוות, כאמור, את עיקר ההתרשמות.
אם כן, מה נדרש ממורה כדי שיציג דבריו בצורה אפקטיבית? ובכן, נדרשים ממנו ארבעה מרכיבים: יכולת ניסוח, יכולת תגובה מידית, רבגוניות חברתית, היכולת להקרין תדמית משכנעת ואמינה. עיניים ומבט, מאפייני הקול והדיבור, תנועות ידיים, ישיבה, והבעות פנים.

עיניים ומבט -קשר עין הוא ערוץ חשוב להעברה של יחס אישי. קשר עין מסייע לשלוט בזרימה התקשורתית ומאותת על העניין של הדובר בשומעים. מורים היוצרים קשר עין עם שומעיהם פותחים ומרחיבים את הזרימה התקשורתית ומביעים עניין וחום.מיד בכניסתו לכיתה על המורה ליצור קשר עין עם כל התלמידים ולא להתמקד בתלמיד אחד או שניים. עליו להתמיד בקשר עין רצוף ושוטף בכל מהלך השיעור, במידה והוא מרכיב משקפיים עליו להסירן מפעם לפעם, כי הן יוצרות חציצה.

מאפייני הקול והדיבור - הצליל של קול הדובר, הינו בעל משמעות רבה ביותר. הקול הוא הכלי העיקרי העומד לרשות המורה. אם ההרצאה כתובה, על המורה לעבור בתחילה על כל החומר הכתוב ולמתוח קו מתחת למילים או למשפטים שבהם עליו להרים את הקול, ושני קווים מתחת למילים שבהן הוא מדבר בשקט. את ההפסקות יש לסמן בעיפרון צבעוני. מומלץ למורה להקליט את עצמו לפני השיעור ולתקן הפרעות באינטונציה, בשטף הדיבור, בגובה הקול, במקצב וכו`.עליו לדבר בקול חד, ברור, איטי ושקול, אך להקפיד על גוונים ועל עליות, ירידות ופאוזות (הפסקות) דרמטיות. חשוב ללמוד לא לדבר בצורה מונוטונית, כי זה מתקבל כמשעמם ויבש.

תנועות ידיים - הידיים הן כלי חשוב להמחשה ולגישור בין המורה לקהל שומעיו. תנועות הידיים צריכות להיות נינוחות ושלמות, בעיתוי נכון ובגודל המותאם לחשיבות הטקסט. תנועות מהירות, מקוטעות ועצבניות מקרינות חוסר שקט. לכן על התנועות להיות פתוחות, כלומר מתרחקות מן הגוף, כלפי הקהל. מורה החפץ לרתק את תלמידיו צריך להקפיד שהמרפקים יהיו רחוקים מן הגוף כל הזמן. זה יוצר רושם של פתיחות וביטחון. ידיים צמודות לגוף או ידיים משולבות יוצרות רושם של הגנה וחסימה. על המרצה אף ללוות את דבריו בתנועות מתאימות לשם המחשה, הדגשה וחיזוק.

יציבה נכונה - על היציבה להיות טובה אך לא נוקשה, עם נטייה קלה קדימה. יציבה כזו משדרת הכרת ערך עצמי ונגישות: התלמיד יחוש כי אפשר לגשת אליך וכי אתה ידידותי. רצוי לדבר כאשר חזית הגוף פונה אל השומעים ולהימנע מדיבור כשהגב כלפי הכיתה, כמו בזמן כתיבה על הלוח. כמו כן רצוי להימנע מלהישען על השולחן כי יציבה כזו עלולה לשדר עייפות.

הבעות פנים - חיוך הוא אות חשוב המשדר שמחה, ידידות, חום וחיבה. אם המורה מחייך לעתים קרובות, הוא יצטייר כנגיש וכידידותי. חיוך גם מדבק ומשפיע באופן חיובי. עם זאת, חיוכים תכופים ורבים מדי עלולים לפגום ביכולתו של המורה לשדר סמכותיות. והעיקר: יש לסלק כל מתיחות מהבעת הפנים ומתנועות הגוף, לשמור על שפת גוף פתוחה, להרבות בתנועות שלמות וחזקות ולהקפיד על יציבה טובה אך נינוחה. כל אלה יקרינו ביטחון עצמי, פתיחות, שליטה במצב ודינמיות.

לסיכום, אם אתם רוצים להצליח כבר ברושם הראשוני בכל תחום בחייכם, הפנימו את הכללים, לימדו להעביר מסר גם באמצעות שפת הגוף, הפנימו את הכלים להעברת שדר בלתי מילולי וברגע שתקרינו זאת, תקבלו את היחס הנכון מהסביבה.

מה המחוות הבאות אומרות לנו ?

פתיחות- קשר עין, ידיים פתוחות,מקטורן לא רכוס.

הערכת מצב- לעיסת משקפיים, הצצה מעל המשקפיים, ליטוף הסנטר או הלחי.

חוסר מנוח- לעיסת עיפרון, ידיים בכיסים, כסיסת ציפורניים.

שעמום- ראש נתמך על כפות הידיים,מבט לתקרה, מבט חלול.

שיתוף פעולה- קשר עין, רכינה קדימה, ידיים.

עצבנות- גירוד הפנים, מבטים לצדיים, אין קשר עין, צלצול מטבעות בכיס.

ציפייה- תיפוף אצבעות על שולחן,אצבעות משולבות, שפשוף כפות ידיים.

חשדנות- מבט מהצד, אין קשר עין, שפת גוף סגורה, רגליים או גוף לכיוון הדלת.

שיתוף פעולה- קשר עין, רכינה קדימה, ידיים פתוחות, ראש נטוי, ידיים שלובות בגב, ידיים בכיסים ואגודלים בכיסים.

קריאת שפת גוף של עמידה

נטייה לשמאל – מצביע על אדם הפועל באופן אינטואיטיבי.

נטייה לימין – מצביע על אדם הפועל באופן לוגי.

עמידה שפופה וחזה שקוע –מצביע על חוסר מעש, על ביטחון עצמי נמוך.

כף יד פתוחה – מצביע על כך שלעומד מולנו אין מה להסתיר והוא אדם הבטוח בדבריו.

כף יד סגורה או שגבה מופנה אלינו –מצביע על אדם המסתיר דבר מה או משקר.

ידיים בכיסים – מצביע על אדם הנמצא במצב רגוע ושלו.

ידיים בכיסים עם בוהן בולטת –מצביע על איום, על רצון להראות מי שולט.

קריאת שפת גוף של לחיצות יד

לחיצת יד עוטפת עם שתי הידיים –מצביע על עליונות.

לחיצת יד עוטפת – מצביע על אמפטיה.

לחיצת יד עם נגיעה בגוף האדם ממול –מצביע על קרבה לאדם וחיבה.

כף היד מופנית למעלה ללחיצה –מצביע על ריחוק, הסתרה.

כף יד מאוזנת עם בוהן דומיננטית –מצביע על שליטה.

לחיצת יד עם קצות האצבעות –מצביע על אופי חלש, חשש, חוסר ביטחון.

קריאת שפת גוף של ישיבה

ישיבה על כל הכסא –מצביע על בעל ביטחון עצמי המאמין בעצמו.

ישיבה על קצה הכסא –מצביע על אדם שנמצא לרוב בסיטואציה לא נוחה, הממהר לברוח מהמקום.

ישיבה עם רגליים משוכלות -מצביע על הרמת חוצץ בין האדם לסובבים אותו.

ישיבה עם פיסוק רחב –מצביע על ביטחון ו/או על התרסה כנגד הסביבה

ישיבה עם תיק על הברכיים –מצביע על חשש, עכבות הנובעות מחינוך מבית.

ישיבה החובקת את רגלי הכסא –מצביע על התבצרות מתוך חוסר ביטחון או אמירה - "מכאן לא
תזיזו אותי".

ישיבה עם יד על יד –מצביע על סגירות או על ביטחון עצמי מופרז.

ישיבה עם ידיים מאחורי העורף –ישיבת המנהל, מצביע על אדם האומר "אני המנהל, אני שולט פה".
קריאת שפת גוף של אדם מעשן

נשיפת עדן כלפי מעלה- אדם בטוח בעצמו, גאוותן וספקן בדברי העומד מולו.

נשיפת עשן כלפי מטה- מאזין ביקורתי ושלילי.

מחוות שפת גוף כלליות

שפשוף בין אצבעות הידיים זו בזו –ציפייה.

נגיעה עם אצבעות בפנים (תיפוף) –ספקנות, חוסר מנוחה, ניסיון להגיע להסכמות.

הצבעה באצבע (או בעט) –ניסיון להעביר מסר, שתלטנות, דומיננטיות.

הליכה איטית– אדם זהיר שאינו נוטה לקחת סיכונים.

הליכה מהירה– אדם בעל חזון ומטרות שמוכן לקחת סיכונים.

כל הדוגמאות הללו מראות לנו שקריאתשפת גוף היא פעולה לא פשוטה אבל מעניינת, ועל ידי הבנה של המחוות נוכל להעריך את סביבתנו בצורה טובה ויעלה יותר.

המאמר מתוך גיליון חנוכה של מגזין FINE&STYLISH

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!