ומי ידאג למי שאין לו סוכר? • "אריה", צעקו הש"סניקים

הרכב עשה את דרכו במבואות חיפה ואני חשתי את אויר הצפון. ברוכים הבאים למדינת הצפון, תשכחו כל מה שידעתם על פעילי המרכז וירושלים, כשהוזמנתם אל כנס של פעילי צפון - זה סיפור אחר.

כמי שגדלה בצפון והכירה את אווירו המשכר, ידעתי שכל מה שנראה בכנסים באזורי הארץ האחרים אינו דומה למה שנראה פה. לטעמי האישי, תושבי הצפון, אפילו הפעילים הפוליטיים, עשויים מזן אמיתי יותר, אותנטי. כאן תוכלו לראות את התמונה האמיתית של השטח.

אודה ולא אבוש, אני נמנית על אלו שסבורים שכל רעיון האחדות, יפה ומיוחד ככל שיהיה, לא יכול לעמוד במבחן המציאות. מבחינתי מדובר במופע קומדי של להקה נודדת שתנדוד מאזור לאזור עד ליום הבחירות, בניסיון להדליק את השטח. אני מאלו שלא מאמינים שההצגה הזו יכולה לעבוד על עיתונות - סוף שנת 2012, ובעידן בו כל מכשיר סלולארי הופך לתחנת שידור ומצלמה.

התוכנית המקורית הייתה להביא את אריה דרעי עצמו אל ריכוזי הפעילות של ש"ס בכל רחבי הארץ, אחרי הכול הוא הממונה על השטח, לטוב ולרע. אבל כשיש לך שלישיה אתה לא יכול לעשות את זה, תמיד מישהו יישאר פגוע, וכך אתה חייב ליטול את שלושתם, על ארבעת מאבטחיהם (באירועים מן הסוג הזה, ביחידה לאבטחת אישים לא לוקחים סיכון), מעיר לעיר, מכפר לכפר. לתת לכל אחד מהם את הבמה לנאום, לדאוג שהפעילים במקום יתייחסו שווה בשווה אל שלושתם. זה לא אמור לעבוד.

פיסה של דרעי ב-DNA של כל ש"סניק

שר הבינוי והשיכון, אריאל אטיאס, ישב שם במגבעתו. די ברור שהיה מעדיף לבלות את השעות הללו בכנס דה-מרקר או גלובס, ובמקום לשאת נאום חוצב להבות אש, מלא בפסוקים ורעיונות על הפרשה - לגלגל נתונים מספריים של התחלות בנייה, מדדים וריביות.

כשנחתמה האחדות, חשדו בו שרצה להיות אחד ממנהיגי התנועה. לקח לכולם זמן להבין שמדובר בעונש הכי גדול שיכלו להטיל עליו. זה לא בשבילו, לא בנוי עליו, לא תפור עליו. אריאל אטיאס לא עשוי מהחומר של 'לרדת אל השטח', תנו לו את הלשכה, הספרים והמספרים. אבל זו הייתה בקשה מפורשת של בית הרב, נאמנותו לאנשים שם היא מן המפורסמות, והוא נאלץ לבלוע את הגלולה המרה, אותה בולעים ומשתדלים שלא להקיא.

עזבו אתכם מפוליטיקה, את פעילי הצפון היא לא לגמרי מעניינת. אני עוד זוכרת את הזמנים בהם עמד אריה בראשות התנועה. לא פעם היו מגיעים נציגי ש"ס בקרית אתא (בה התגוררנו) אל ביתנו, אבי כיהן אז כיו"ר 'דגל התורה' בעיר. באותם זמנים למדו ילדי כולם בתלמוד התורה אותו ניהל (כפי שכבר כתבתי לא פעם בטורי, גם יואב ללום זכה להיות תלמיד בת"ת ההוא, ועד היום הוא מזכיר בהערצה רבה את אבי ואת התקופה בה למד שם), והפוליטיקה המקומית התנהלה בשלום ובשלווה. אני זוכרת את הדרך שבה הזכירו הש"סיים את שמו של אריה. כילדה למדתי עד מהרה שהוא אדם מורם מעם, הם דיברו עליו כמו שדיברו על מנחם בגין, ובאותה חרדת קודש.

כמה מהם, אנשים מבוגרים לימים כיום, נכחו באירוע אתמול. וזאת שתדעו, בצפון כמעט ולא מתחלפים נציגים. כמעט שום דבר לא קורה שם, הפעילות מתנהלת על מי מנוחות, הפוליטיקה שונה לגמרי והרבה פחות אמוציונלית מזו של המרכז והדרום. ראיתי אותם אתמול, הבטתי בעיניהם, ולא יכולתי שלא לראות את הברק ההוא. אריה שלהם חזר, הנה הוא פה, חי, בועט ונושם.

הם חלילה לא מרדו בהנהגה של עשר השנים האחרונות. מה פתאום. מבחינתם, הרב החליף יו"ר, הרב קובע. הם יישרו קו וקיבלו ללא עוררין את מנהיגותו של אלי ישי. 'הצפוניים' הם אנשים ממושמעים, ממהרים ליישר קו. אבל אומרים, שלכל ש"סניק מבוגר יש בתוך ה-DNA שלו פיסה מאריה דרעי.

הש"סניקים מצפים לשאגה

היה חשמל באוויר? אריה סיפק את הסחורה? חוזרת השאלה ונשמעת באוזני. והתשובה נחרצת. אכן, כן.

אי אפשר לקחת מאלי ישי את מעלותיו, והן רבות. אלי הוא ירא שמים, המקפיד על עיתים לתורה, מכניע את ראשו בצייתנות אין קץ בפני מורו ורבו הגר"ע יוסף. לעולם לא תשמעו מפיו מילה רעה על רב, ספרדי כאשכנזי. הוא איש משפחה למופת, בעל מידות טובות. וגם ניהל יפה מאד את התנועה ב-12 השנים האחרונות. מחמאות רבות נקשרות לראשו גם בניהול הכלכלי, אחרי הכול הוא הצליח להוביל את הספינה הש"סית אל מקום מבטחים מבלי שיירשם בקופתה שקל של גירעון, ואדרבה, נותר עודף מרשים.

אבל, ניהול סגפני של קופה מוליד ביקורות. השטח אוהב שמפזרים לו כסף והטבות. אבל אלי היה שונה, לא מספיק טרח למצוא חן בעיני כולם. גם עיסוקיו הרבים במשרד הפנים, כמו גם בעניינים המדיניים, לא תמיד אפשרו לו לפתור את מצוקות השטח. הוא לא תמיד היה שם בשבילם, וחלקם זוכרים לו את זה ביום פקודה.

ויש גם את הממורמרים. אלו שפוטרו מסיבות כאלה ואחרות. אחד מהם היה שם אתמול כדי לבעוט ביו"ר הקודם, כדי להכפיש אותו קבל עם ואולם. מאחר ובסיומו של האירוע טרח לעלות ולהתנצל על שפיכות הדמים שעשה - לא אזכיר כאן את שמו, רק אומר שמדובר באדם שהיועץ המשפטי של משרד הדתות הורה לפטרו. השר יעקב מרגי הקים ועדת בדיקה, נמצאו ליקויים בתפקודו, וישי נאלץ לפטרו. מטבע הדברים הוא קנה לעצמו שונא.

עקבתי באותם רגעים בהם הוכפש שמו של ישי אחר תגובתו של דרעי. התגובה הספונטנית, שפת הגוף, הדברים איתם לא ניתן לשחק. הוא זעם, בכנות, הוא כמעט רקע ברגליו. "הרסת לי את התנועה", צעק על האיש דקות אחדות לאחר שהתפרץ. ממקום עומדי, מאחורי המסך הלבן, מוסתרת מעיני הקהל אך צמודה לבמת הכבוד, יכולתי לראות הכול באופן אותנטי.

אחר כך דרש ממנו אריה לעלות לבמה ולהתנצל. לא תאמינו, אבל האיש עשה זאת. אין ספק שאלי נפגע, כל אחד מאיתנו היה נפגע, אבל כמי שמכירה את האיש, ברור לי מה חשב באותם רגעים. ככה זה בפוליטיקה, תמשיך בעשייה למען מרן, אל תתייחס.

קשה גם להתעלם מהעובדה שאת הכנס הזה ארגנו אנשי השטח של דרעי, ובראשם האיש (המוצלח מאד) חיים ביטון. הפעילים מבינים בהחלט בשביל מי הם עובדים במערכת הבחירות הקרובה, וברור היה לגמרי שהאולם יריע יותר לאריה. גם העובדה שבקרב הקהל הורמו אל על, כביכול בספונטניות, שלטים ועליהם תמונתו של דרעי, אינה מפתיעה. מדובר בקהל הבית שלו. "התגעגענו", ראיתי כתוב על אחד מהפוליגלים שנישאו אל על. ולצד המילים, תמונתו של אריה. הרבה מאד תמונות של אריה.

עד כאן הכול טבעי. מכאן ואילך יש את אריה סוחף ההמונים, את אריה שהאנשים סוגדים לו, את האיש לו ציפו למעלה מעשר שנים. ואי אפשר לקחת את זה מאריה. "יש לו את זה", הוא מחשמל קהלים, הוא מזרים אנרגיות, הוא עושה את זה לפעילים. נכון, מעל לכל מרחפת דמותו של מרן, ותמונתו הענקית נתלתה מעל לבמה. אין ספק שמרן הוא שעושה את התנועה והוא ספק הקולות הטוב ביותר שלה. ובכל זאת, ההמונים רוצים אופיום, העם הש"סי רוצה ריגושים, הוא רוצה את אריה שלו כאן ועכשיו.

למי שנוהג לעקוב אחר הסקרים נתגלתה תופעה מוזרה ביותר במהלך התקופה האחרונה. כולם קיוו כי הבשורה הגדולה על שובו של אריה תדליק את השטח ותזניק את מספר המנדטים, זה לא קרה עד כה. טובי המוחות ניסו לפענח וישבו על המדוכה. נכון, הסוקרים אף פעם לא קראו נכון את ש"ס, שבכל פעם הצליחה להפתיע אותם מחדש, ובכל זאת, ברור היה לכל כי משהו חסר פה.

ניתוח מעמיק הביא תשובה לשאלה. נכון שהחזירו את אריה, אבל לא באמת הביאו אותו לקדמת הבמה. בכנס הפתיחה בבנייני האומה כמעט החביאו אותו, יחד עם שאר חברי ההנהגה. כל ניסיון לשיר שיר של שאגה נחנק בעודו באיבו. הקודקודים למעלה לא אפשרו זאת וביקשו לשמור על מסר של אחדות. ימים חלפו, והתברר לכולם כי 'זה לא עובד'. עם כל הרצון לשדר 'שלישיה', לא זה יביא את הקולות. העם רוצה את השאגה, שירה אדירה של אריה, הש"סניקים רוצים שיקפיצו אותם אל על, יחד עם אהובם משכבר הימים, שיתנו להם ללחוץ את ידו, למאושרים שבהם יניחו אפילו לנשקו, לפחות שיזכו לראות אותו, לשמוע את הפאתוס שבקולו. למעלה מעשר שנים חיכו, הם לא מוכנים שיחניקו אותם עוד.

אין ספק שמוטיבי השאגה שנראו אתמול בכנס היו באישור מלמעלה. מישהו הבין שאם רוצים שבן אדם יביא קולות, חייבים לתת לו חופש פעולה כדי לעשות זאת בדרך שבה הוא יודע (ויודע!) לעשות זאת - מבלי לקשור את ידיו ורגליו.

גילו את האקסטזה

על הקיר, בענק, תלתה תמונתו של הגר"ע יוסף, ולצידה הכיתוב האקטואלי "את אחי אנוכי מבקש". מתוך פרשת השבוע. הבטתי סביב על היושבים באולם, ראיתי שם אנשים עם כיפות 'יום כיפור', כיפות 'נח נח', כיפות סרוגות, הרבה חולצות צבעוניות, מאד מעט כובעים וחליפות. החרדים של הצפון הם חרדים לא פחות, גם אם לבושם לא תואם קודים חרדים. במרן הם מאמינים בכל ליבם, ואת כל אשר יאמר להם יעשה. אמר אחדות? שם שלושה בראש? כך יהיה, וכך ייעשה. ברוך הוא, וברוך שמו.

ברקע התנגנו באוזניי מנגינות קצביות, שירם של ישי סודרי ובני אלבז. "חוזרים הביתה לבית שלי", הסעירה השירה האדירה את הקהל, שהריע, צפצף ושרק. בין לבין הנעים בזמירותיו המזרחיות יניב מדר, כשיצחק חיק על הקלידים. אפילו את שירו של מרדכי בן דוד, 'את אחי אנוכי מבקש' לא הצלחתי לשמוע פה. אל האולם הזה הכניסו 'רק ש"ס', רק זמר מזרחי אותנטי. פה זה לא בנייני האומה, על אברכי הצפון לא צריך 'לשחק אותה' אשכנזים.

מעל לכל החרישו את האוזניים הקריאות הקצובות של "אריה, אריה". זה היה אמיתי, זה היה מהלב, וכל מי שאומר לכם אחרת אינו אלא טועה או מטעה. בשוליים היו אולי קולות מתוזמנים, אבל לב ליבו של הקהל היה עם הרכש החדש של ש"ס, עם אריה שלהם.

"תשמעי", אמר לי אברך צעיר מרכסים, "אני לא גדלתי על אריה, לא מכיר את התקופות ההן, אבל סיפרו לי, אז הנה עכשיו השטח בוער שוב ואני יכול לטעום את הטעם של פעם". עיניו נצצו. הוא אפילו לא ביקש שאכתוב את שמו, שום עניין להחניף, הוא אמר את אשר על ליבו. בכנות גמורה.

"תקשיבי", ניגש אלי עוד פעיל ש"סי. "אני מנהריה", הציג את עצמו. "ותדעי לך שאני ימין קיצוני, תמיד הצבעתי למפלגות ימניות מאד. אבל הפעם אני עם ש"ס רק כי אריה חזר. אני אוהב אותו אישית". לא שאלתי אותו על הסכמי אוסלו, על כך שאריה נחשב שמאל, אני לא בטוחה שהיה מבין את השאלה. את הש"סניקים מרחבי הארץ מעניינת האקסטזה, רוחה של ש"ס, האריה, מרן, שאלות מדיניות לא בוערות להם. יותר חשוב הקוטג' שביקש הילד הקטן.

"בראש תנועת ש"ס יש לנו את האדם הגדול ביותר שיש עלי אדמות, את מרן הרב עובדיה יוסף שכולנו הולכים לאורו, זכיתם להיות החיילים שלו", אמר להם הרב שי פרי, שנאם בלהט. והם הריעו, האמונה נשקפה מעיניהם.

בין לבין, מטבע הדברים, עקבה התקשורת אחר גילויי החיבה בין שלושת המנהיגים. אמירה כמו "ידידי להנהגה הרב אריה דרעי, איש עתיר זכויות למען תנועת ש"ס", מפיו של ישי, זכתה לתשומת לב, כך גם החיבוקים שהרעיף אריה עליו. כשהקהל הריע לאלי "אלי, אלי", דאג אריה לקרוא לעברם "תמשיכו תמשיכו".

"מעולם לא עזבתי את הבית"

המסרים היו אלו שילוו את התנועה במהלך התקופה הקרובה.

"ש"ס היא כיפת הברזל של השכבות החלשות", אמר השר ישי, וזה היה המסר המרכזי שלו. לצד ה"נילחם למען התורה, למען לומדי התורה, למען הזהות היהודית". אין ספק שהעוני הוא הסיפור המרכזי שיוביל את מערכת הבחירות הבאה בתנועה.

את הישגו הגדול של בלימת ההסתננות נאלץ להסתיר, בהוראה מלמעלה של צוות האסטרטגים. אם לדעתי היו שואלים מדובר בהישג פופולארי מאד של כל מי שסבלו מהתופעה, אולי לא בקרב אנשי הצפון, אבל מבני ברק דרומה. גם אם התקשורת לא ממש אוהדת את המהלך.

השר אטיאס התרכז בשלט שמאחור, נצמד לחלוטין לבריף של משרד ההסברה ושל האסטרטג המנוסה יגאל רווח. "מורנו ורבנו הוא כמו יוסף הצדיק. הוא אומר לכולנו 'את אחי אנוכי מבקש', הוא רוצה מאיתנו שנהיה מאוחדים, שנאהב אחד את השני, שנלך ביחד, שנמחק את הכל. זה הכוח שלנו, עם זה ננצח", אמר.

"אני מתרגש כשאני עומד בפניכם. אני כמעט שבע שנים בתנועה, ולא הייתי מהנואמים הגדולים. אבל אני מתרגש לעמוד בפניכם ולראות את כולם נקבצו בשביל דבר אחד: לקדש שם שמים, לעשות נחת רוח למרן. יש בסוף תפקידים, ויצר הרע שנכנס, אבל תפקידנו להתעלות".

גם הוא דיבר על החומה הבצורה של ש"ס, זו העומדת בפני כל הסכנות הרוחניות והחברתיות, אך דומה היה לי כי מרכז דבריו הייתה השליחות שהוטלה עליו: לעשות נחת רוח למרן.

הנרגש משלושתם היה, ללא ספק, אריה דרעי. האיש, שחלומו לחזור לתנועה התגשם, למרות שלא במלואו. "זכיתי וחזרתי הביתה", קרא. ואצל אריה, כמו רק אצל אריה, כל משפט קריאה נרגשת, כל משפט הדי ענק של מחיאות כפיים וסערת ענק באולם. "מעולם לא עזבתי את הבית, אבל התרחקתי".

מחיאות כפיים סוערות, קריאות נרגשות של "אריה, אריה", שריקות, חיבוקים באוויר, נשיקות מופרחות. "זה היה חסר לי מאוד", הודה, והחיוך שאותו הם כל-כך אוהבים, שוב נראה בזווית פיו.

"יש קטרוג", סיפר בעצב. "מיד בצאת השבת ישבנו בתל אביב, כמה שעות, ישבנו ועבדנו. תאמינו לי, ברוח הכי טובה שיכולה להיות. אני מסיים ושומע בכלי התקשורת על מתח גדול ועל סכסוכים ומריבות. בבוקר אני שוב שומע על זה ברדיו. בעשר אנחנו שוב נפגשים, יושבים שלושתנו 4 שעות, היום כולנו פה, מחר שוב בתל אביב, בשלישי בירושלים. תאמינו לי אשתי מקנאה. תבוא גם הביתה קצת, היא אומרת".

"יש מדינה של אלו שיש להם, ויש מדינה של אלו שאין להם. במדינה של אלו שאין להם אין כיפה, אין צבע ואין דת", חזר גם הוא על המסרים. אבל אצלו, כל מילה מלווה בעצירה, בדרמה של ממש בקהל.

אחר כך סיפר שכאשר הסתיימה המחאה, ואנשי מעמד הביניים שבו לביתם, כאשר הגיעו לשדרות רוטשילד העניים האמיתיים, פתאום נזכרה העירייה שיש שם סמים, עכברושים, שזה מפריע לשכנים. "במשך חודשים הם שתקו, לא ראו כלום".

"אוהה מי זה בא... ראש הממשלה הבא", לרגע דומה כי את הקהל לא עניין המלל. הערב הזה הוא הגיע כדי לחבק ולהתחבק, ממש לא כדי לשמוע. "מי ייצג את מי שאין להם שמן? סוכר?" – הדהדה שאלתו של אריה בחלל. "אריה, אריה", השיבו לו האוהדים.

"המצוקה בדם שלנו, כולנו גדלנו במשפחות מצוקה, היינו מחלקים ביצה לשניים, אנחנו היינו שם", שאג שאגת האריה, כשהוא מסיים את דבריו בקריאה הנרגשת של "צו 8, לעבודה". אחרי הכול מדובר בפעילים שצריכים להתחיל להפשיל שרוולים ולעבוד, ואת האהבה הגדולה שהרעיפו פה הם צריכים לתרגם לקולות בקלפי.

כמה היו צריכים אנשיו להיאבק כדי לנסות ולחלצו מהבמה אל רכבו. ההמון לפת אותו כמעט בכוח.

ולשלישיה - טפלו באנשים שלכם

רגע אחרי, תפסתי את ח"כ דוד אזולאי, מלך הצפון של ש"ס, לשיחה. הוא הסכים לדעתי. "הציבור כאן לא חי את כל התככים של הריכוזים החרדיים, הוא באמת מאמין שיש אחדות כי הרב עשה אותה. ראית שם את הלהט בעיניים. וראיתי אותו גם כשאלי דיבר, גם כשאריאל דיבר וגם כשאריה דיבר. הציבור שידר אחדות. ראית אנשים שבאמת אכפת להם, שבאמת באו מתוך אהבה ושידרו אהבה. ראיתי וזה באמת עשה לי נחת רוח גדולה".

אפילו ח"כ אזולאי, נבחר ציבור שזקוק למידע תקשורתי, לא ממש מחובר. אין לו אינטרנט בבית, הוא לא רואה מה כותבים עליו ועל התנועה, 'צפוני' בכל ליבו ומאודו. "אני הולך לישון כל ערב לא לפני שאני שואל את עצמי דוד, מה עשית היום למען הציבור?"

"מעל לכל יש לנו את מרן, כתר על ראשנו, וזה מה שחשוב", סיכם.

כמו תמיד, קשה לעזוב את הצפון ולנחות חזרה אל קרקע המציאות. הכול כל כך ורוד שם, יפה, מאוחד. אבל ברגע שאחרי כבר מתחילים להתנגן צלצולי הסלולארי והתדרוכים השונים יוצאים לדרך. בעוד הקודקודים שותקים, בולעים, מוחקים משקעי עבר ומתחבקים, עושים אנשי השטח בשדה התקשורת כבשלהם, הורסים ומחבלים. אולי היה צריך מישהו שם למעלה להרים את הכפפה ולהתחיל לנקוט במדיניות דומה לזו שבה נקט נתניהו עם הקבינט שלו. מדליף? מתדרך נגד האינטרסים של התנועה? החוצה מש"ס.

עד שזה לא יקרה, יכולה השלישיה להתאמץ ולסור אל כל מוקדי הפעילים בארץ, אפילו בעולם, להתאמץ לחייך אל המצלמות, לרקוד ריקוד משולש - אבל תמונת האחדות תישאר מזויפת. שלישייה נכבדת, עשו סדר במחנה שלכם פנימה, האחרון לעשות סדר הוא הראשון שיפסיד.

כי רגע לפני שהגר"ע מבקש "את אחי", ופונה אליהם בקריאה נרגשת מלב אוהב וכואב, הוא מבקש אתכם, את הנציגים שלו, ואת האחדות שלכם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!