כך נתפסתי מגרגר מרק ב'חדר האוכל' • ביקורת מסעדות

לפעמים, כל מה שאדם צריך - זו צלחת מלאה בכל טוב, שתזרוק אותו במנהרת הזמן כמה שנים טובות לאחור. זה מה שקרה לי בשבוע שעבר, כשהחלטתי שאני יוצא לחבק את החורף.

ראשית, לא היה אדם שמח ממני על החורף שהגיע סוף כל סוף, לאחר קיץ מתיש ומיותר. כמו מתנה שמיימית, הטמפרטורות צנחו באחת, השמים נמלאו בעננים, והגשם שניתך ארצה, שטף זוהמה שמנונית שהצטברה בקיץ האכזרי בכבישים ובצידי הדרכים.

מעבר להצלה הפיזית ולחסד שבהסדרת הנשימה, זו היתה סיבה מספיק טובה בכדי לרענן את קולקציית הבגדים שלי, ולעבור לז'קט החורף החמים האהוב עליי.

אבל הרגשתי שזה לא זה, שחסר לי משהו. ובדיוק אז, באותו בוקר חורפי, הלב אמר לי - ירושלים. גם בקיץ העיר הזאת מהווה עבורי מפלט ראוי מהחום המאוס. אבל עכשיו ממש השתוקקתי לנשום אוויר נקי וצלול, ואין כמו טיפוס לגובה בשביל להעצים את החוויה.

מי שמכיר אותי יודע שאינני טיפוס נוסטלגי. אבל לו ידעתי שהגיחה הזאת לירושלים תעלה לי במפלס לא מאוזן של רגשות וזיכרונות שיציפו אותי, יכול להיות שהייתי דוחה את הביקור במקצת, או לכל הפחות נערך אליו בכובד הראש הראוי.

למען האמת, זכות הראשונים להמלצה על המקום הגיעה דווקא מכיוון גיסי. אחד שגם אם הוא אוכל משהו, זה בכמויות קטנות ומדודות. פעם אחת כשהתארח אצלי בשולחן השבת, היתה בפיו המלצה/פקודה חד משמעית: "הרצל, אתה חייב לאכול בחדר האוכל".

הבשורה שבפיו סיפרה על אוכל פשוט ועממי שמוגש בצלחות לבנות וצחורות כמו של פעם, והכי חשוב, במחירים שפויים.

לרגע אחד הבטתי בו בתימהון. "בחדר האוכל?!" שכן, למשמע מילים אלו עלתה לי בראש תמונת חדר האוכל בישיבות בהם גדלתי והתחנכתי, וזה אפעס, לא בדיוק מקום אידיאלי מבחינה קולינרית. למרות שבינינו, אם יש מקום שאני מתגעגע אליו באמת, כשתחושת החמצה מתלווה לכל זיכרון משם, זו הישיבה בה למדתי. אבל בהחלט מדובר בחילול הקודש להתרפק על הישיבה במונחים גשמיים, כשאנו שקועים עד מעל לאוזנינו בצלחת מחממת לב וקרביים.

לא שאיני מעלה לעיתים רחוקות באוב רגעים ותמונות מהעבר, אבל הנבירה הנוסטלגית הזו מעוררת אצלי בכל אופן את המחשבה והרצון לחזור לאחור בגלגל הזמן, אל אותן נקודות שבהן אתה חושב שהחמצת או פספסת. וכפי שציינתי, חדר האוכל של הישיבה, שסיפק לי הרבה רגעים של נחמה גסטרונומית חפוזה ומשביעה, נמצאת במקום רגיש וטעון אצלי, גם במרחק זמן של 20 שנה ויותר.

ובכלל, זה כמעט בלתי אפשרי לנסות להסביר ולתאר לדור העכשווי, עולם נטול פלאפונים ומסכי טאצ', כשהאפליקציה הדומיננטית באותם ימים, באה בצורת כרטיס טלכרט והמתנה ממושכת לשפופרת פנויה, תוך כדי עישון בשרשרת.

בכל מקרה, לאחר שרשמתי ביומני פגישת עבודה מבעוד מועד בעיר הבירה, חיפשתי לי לאחריה מקום שבו אוכל לסעוד את ליבי בשעת הצהריים. כאן נכנס עמיתי לפגישה ולארוחה, לסיפור המוצלח הזה, כשהוא אומר לי: "רוצה לאכול אוכל טעים, עממי ופשוט? בוא נקפוץ ל'חדר האוכל'. אתה תאהב את זה". לקח לי שניה וחצי עד שזה היכה בי. "היי, אתה לא הראשון שאומר לי את זה", אמרתי לו בהתלהבות. "גיסי גם ניסה לשכנע אותי לקפוץ לשם. תגיד, זה באמת מקום כזה טוב? מה זה? זה חדר אוכל קיבוצי עם אוכל סינטטי כמו פירה ושניצל דג?" שאלתי אותו בהתרסה ובקטנות אמונה משוועת. הוא רק חייך חיוך של ניצחון ואמר לי: "בוא, זזים".

וכך הונצחתי באמצע הגרגרנות

להפתעתי גיליתי שהמקום אכן נושא את השם המקורי "הצלחת - חדר אוכל", ושהוא מסתתר בשורת החנויות הראשונה ביציאה מהר נוף לרחוב כנפי נשרים, כמעט ממול לתחנת הדלק. ללא ספק מיקום אסטרטגי, כשסצנת האוכל מהווה אלמנט דומיננטי במקום התעשייתי הזה.

בן לוויתי, שהוא אושיה לכשעצמה, מאחד ממשרדי הפרסום היצירתיים במגזר, המליץ לי על מרק הרגל שלהם, לא לפני שהוא מתקבל על ידי אחד העובדים כסועד קבוע וותיק במקום. ואני, שהפעם האחרונה שאכלתי מרק רגל ראוי, היה בכלל בלוס אנג'לס - על קצה המילניום הקודם, נדרכתי כקפיץ מתוח.

מה אומר ומה אדבר, גם הציפיות הגדולות לא הצליחו להרוס לי את החוויה. המקום אמנם קטן וצר מלהכיל. אבל כל השאר, רק יעיד על גדלותו. החלונות השקופים חושפים את הצללים האנושיים הרכונים על הצלחות המזמינות. העיצוב הפנימי הוא שילוב של רטרו ועתיד גם יחד. והכי חשוב - יש אווירה של חדר אוכל אמיתי במקום. כולם מכירים את כולם, הפטפטת בדציבל הנכון, והאוזניים גם הן כרויות לרחש המכסים הנפתחים ונסגרים מאחורי הדלפק בקצב בלתי ניתן למעקב.

האוריינטציה היא מזרחית-תימנית, כשלמנות העיקריות מתלוות צלוחיות של חמוצים, חריף וחילבה, לצד הלחם התימני המכונה סלוף.

המבחר נהדר. החל ממנת חומוס בהרכבה עצמית, כשאתה בוחר לעצמך את הירקות שילוו את מנת הטחינה והחומוס, דרך שקשוקה, תבשילי קדירה ומרקים, מנות עיקריות של בשר ודגים, וכלה בתוספות מתובלות וריחניות שקורעות אותך לגזרים. מי אמר שהחיים קלים?

כמובן שהלכתי על מרק הרגל. זה השתלב והתבקש במזג האוויר החורפי שעטף את ירושלים באותן שעות. ובשביל לצאת ידי חובת סעודה ממש, ביקשתי גם מנת רבע עוף עם אורז.

לרגע לא הצטערתי על ההיכרות עם המקום הזה. המרק היה כל כך טוב, חמצמץ ושמנוני במידה הנכונה, שרק בשתי הכפות האחרונות של המרק, גיליתי שהחבר שמולי בכלל עסוק בלתעד אותי באחת מהתנוחות הפחות סימפטיות שלי, משל הייתי גרגרן חסר תקנה. התמונה כמובן המשיכה הלאה בתפוצת נאט"ו ברשת הסלולארית, והדרך להודעות נאצה מחבריי הירושלמים כמו: "אתה לא מתבייש? הלכת לאכול בחדר האוכל ולא קראת לי?!" לא אחרו לבוא.

מנת העוף היתה גדולה יחסית לרבע העוף שאני מכיר מאזור המרכז, אבל לא בכך גדולתה. הבשר היה רך וספוג כולו ברוטב חגיגי, כשהאורז הטרי מהווה בסיס ראוי לארוחה הקסומה והפשוטה ביותר שאכלתי בשנים האחרונות. נכון, המקום פתוח במקביל לשעות יום העבודה הסטנדרטי, קרי מעשר בבוקר ועד לחמש בערב, אבל מה כבר אפשר להתלונן, על מקום שהחזיר אותי לילדותי בשנות השמונים?

וגם המחיר מדבר

המחירים: מצחיקים. באמת. הייתם מאמינים שחמישים ושבעה שקלים מפרידים ביניכם לבין מרק הרגל התימני, הסלוף החמים ומנת העוף והאורז כולל שתיה קרה? נכון שלא?

חשק לצאת משם אין, אבל בדלת כבר עומדים שלושה אורחים נוספים, וגם בחוץ מתחילה התגודדות. זה הזמן לברך ולצאת מהמיצר למרחב במובן הרע של המילה. הבטחתי לחבר שאיתו או בלעדיו אני עוד אחזור לשם, ולו בכדי לדגום מנות נוספות שנראו לי מזמינות במיוחד.

כתובת וכל השאר...

הצלחת חדר אוכל - גלאט כשר למהדרין בהשגחת הרבנות ירושלים.
רחוב כנפי נשרים 36, ירושלים
02-6501020

שעות פעילות:
א'-ה': 10:00-17:00

אפשרות למשלוחים באזור

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!