כאב המודחים, צהלת המנצחים • רשימה מהלב של ה'ליכודניקים'

רגע לאחר שאיתרנו חניה באזור העמוס לעייפה של גני התערוכה בתל-אביב, ניבט למול עינינו מראה הזוי: חיש קט קפצו עלינו מכל עבר פעילים, על חולצתו של כל אחד מהם שורטטה בקפידה תמונת נבחר כלשהו, כשהם טורחים לברר שוב ושוב "אתם מצביעים?"

נאלצנו להתנצל פעם אחר פעם ש"אנחנו רק עיתונאים", אך היה כבר מאוחר חלקית. הפרוספקט הצבעוני התורן - כבר נחת בידינו.

בתוך אולם ההצבעה הגדול הבחנו בשר האוצר, יובל שטייניץ, כשהוא עובר בין הנוכחים, מחייך לכל אחד מהם, ומקפיד להיות מנומס.

"אתם מכירים אותי?" שאל זוג מבוגר שהתהלך לידו. שיחה כלכלית קלה התפתחה בינו לבינם. לא בטוח שאדם מלומד כמו שטייניץ, דוקטור לפילוסופיה, ומי שמאחוריו ארבע שנים של ניהול נבכי הכלכלה הישראלית המורכבת, אמור להסביר לזוג מבוגר את פשר ההחלטות אותן קיבל.

עוד בנושא:
• קרנבל בגני התערוכה • ישראל ברדוגו מציג: חגיגות סיום הפריימריז

האמת, קצת ריחמתי עליו. הוא הסתובב שם כאחרון התגרנים, האמור לשווק את סחורתו. לשטייניץ הייתה אכן סיבה טובה לדאגה, בקרב פעילי הדרום הוא שובץ בכמה וכמה רשימות חיסול.

בקיצור, הוא התעסק עם האנשים הלא נכונים.

רובי ריבלין - הניצחון של משפחת רביץ

לקראת השעה 9 בערב עוד היה האולם ריק. את השולחנות שהוצבו בצד, כמו גם הבמות שהוכנו מבעוד מועד, איישו אנשי תקשורת בלבד. פה ושם חלפו פעילי שטח, אך לדמויות הנבחרים עצמם לא היה זכר.

ואז נכנס פנימה יו"ר הכנסת, ראובן (רובי) ריבלין. הוא היה החלוץ הראשון, ובהחלט ראוי לצל"ש על אומץ ליבו. אחרי הכול, לא נעים להיכנס פנימה כשאתה עדיין אינך יודע מה מיקומך, אבל רובי, ישיר, גלוי ואמיץ כהרגלו, לא 'שם חשבון' ודיבר בחופשיות עם העיתונאים.

השמועות בשלב ההוא דיברו שהוא כבש את המקום הראשון (אחרי נתניהו) הנכסף, אבל הוא עצמו כלל לא היה משוכנע בכך. למען האמת, כדי להשיג את המקום הראשון, אתה צריך להיות מדורג לא רק אצל חיים כץ, האיש החזק של הליכוד, אלא גם אצל פעילי הימין השונים. ריבלין הוא אדם ציוני בכל נשמתו וליבו, אבל הוא גם איש מאוד ישר, אחד שלא יציג הצגות. ריבלין הוא האחרון שיחניף רק כי 'ככה צריך לעשות כדי להשיג קולות'. ועם האמת שלו הוא ילך עד הסוף, גם כשהיא לא ממש מיישרת קו עם הימין הקיצוני.

בשל ישרותו זאת, לא זכה ריבלין לסימון ברשימות של כל קבוצות הימין. רק שזה לא ירתיע אותו, גם לא בשנות הפעילות הבאות שלו.

"יכולים להיות לפני עוד אחד, עוד שניים, זה לא הסיפור", אמר. בהמשך נשאל אודות השיטה, גם על הדילים. לא, הוא בפירוש לא אוהב אותם. אבל כשהוא נזכר בשיטות אחרות הוא מסכים שמדובר ברע במיעוטו. הוא עוד זוכר את שיטת השביעיות.

לצידו, מסורה כמו תמיד, רבקה רביץ מנהלת לשכתו. שבועות ארוכים 'לא היו לה חיים'. בחלומות הלילה ראתה רק פריימריז. הצלחתו - הצלחתה, וכל ביתה נרתם להצלחתו. הילדים בתפילה שבלב, הבעל המסור, הרב יצחק רביץ, בעבודה מאחורי הקלעים. ריבלין כבר מזמן לא רק ה'בוס'. הוא חלק מהמשפחה המורחבת.

כאב המודחים

אט-אט הולכות ומגיעות הידיעות מהשטח. עוד קלפי נספרת, עוד קולות נאגרים במאגר. הרשימה הולכת ומתבהרת, וככל שהיא מתבססת היא נוטה ימינה.

ההצגה האמיתית באולם מתחילה כשנחשפות תוצאות האמת. אל תוך האולם זורמים המנצחים, המפסידים מתכבדים להישאר בביתם, הם וצערם. מול עיני העברתי את הדמויות השונות, מצטערת בצערם, הגם ש'ככה זה בפוליטיקה'. היטיב להגדיר זאת המפסיד השר מיקי איתן. "שמונה פעמים זכיתי, הפעם לא הצלחתי, ככה זה", אמר - וקיבל ברוח ספורטיבית את התוצאות. אבל לך תדע מה קורה לו בתוך ליבו, מה חשים בני ביתו. לא קל אחרי קרוב ל-30 שנה כח"כ למצוא עצמך מובטל.

חשבתי על האיש הישר וההגון בני בגין, הבן של, אבל כפי שאמר עליו ריבלין באולם: "הוא לא רק בגין, הוא בני". וזה נכון. מפינת האולם נשקפה תמונתו של מנחם בגין, האב ז"ל, וקשה היה שלא לחוש בצביטה של כאב. בני בגין הלך עם האמת שלו בפרשת גבעת האולפנה, ולא ממש יישר קו עם רצון המתיישבים שם. ה'עונש' ניבט אליו מתוך הקלפיות. התמיכה בו בקרב מצביעי הימין הייתה חלשה לגמרי. אפילו תמיכת נתניהו לא הצליחה לרומם אותו.

בעיני רוחי ראיתי את דמותו של דן מרידור. על הנייר הוגדר תפקידו כשר לענייני מודיעין, אך מתחת לפני השטח זרמו תחת ידו שליחויות שונות, אותן ביצע בהצלחה. הוא בהחלט היה הסמן שיישר כלפי שמאל את הממשלה האחרונה, כשהוא מלווה באהוד ברק, ומעליהם - נשיא המדינה שמעון פרס. נתניהו היה זקוק לו כחמצן לנשימה, מן הסתם עוד יצטרך לו. ולא בכדי אמר בדבריו בסיום אחרי הצגת הרשימה כי אותו ואת בגין ירצה לצידו בממשלה החדשה.

חבל היה לי על יהודי יקר כמו ציון פיניאן, האיש שנכנס לכנסת הקודמת על משבצת מחוז הצפון ואשר פעל למען מטרות חשובות ונעלות. בש"ס, למשל, ראו בו הנציג ה-11 שלהם (לאחר לכתו בטרם עת של ח"כ חיים אמסלם), ולא הייתה בקשה שביקשו ממנו ולא נענו בסבר פנים יפות - ותמיד עם חיוך.

ואחרון חביב, מיקי איתן, השר שתמיד ידע לומר את אשר על ליבו, גם כשזה לא ממש מצא חן בעיני הקודקוד. הוא היה היחיד שהעז לצאת נגד האיחוד עם ישראל ביתנו, בעת שחבריו לסיעה כעסו - אך שתקו.

הכוכב העולה - משה פייגלין

ראיתי אותם, את נבחרת ה'קצת יותר מעשרים נבחרים', שעמדו על בימת גני התערוכה לטקס סיום הפריימריז. חלקם חדשים, הגיעו על משבצות שונות (קטי שטרית על משבצת הנשים, דודו אמסלם על המשבצת הירושלמית, שלמה פרג' על משבצת גוש דן, איוב קרא על משבצת המיעוטים, שי קינן ממחוז תל-אביב ודוד ביטן על משבצת השפלה). כולם נראו נרגשים לגמרי.

אבל הבולט שבהם, מי שלכד את מבט עיני יותר מכל, היה משה פייגלין. לפני כשנה ראיינתי אותו, ישבנו בלובי של מלון ירושלמי ושוחחנו. שמעתי את דעותיו, הן היו הרבה יותר מתונות ממה שהציג בעברו הרחוק. האם הייתה זו תאונת הדרכים הקשה שעבר בנו, והנס במהלכו התעורר במפתיע, ששינו את דעותיו ומיתנו אותם? במהלך שיחתנו התקשיתי לתת לעצמי תשובה ברורה לשאלה הזו, אבל זה בהחלט לא היה אותו פייגלין שהכרתי משנים עברו. ואולי הפוליטיקה היא זו שלימדה אותו כי כאשר אתה מתלהם ומקצין עמדות, אתה לא מגיע רחוק.

הוא ניצב על הבמה נרגש, אחרי שעות של מרדף תקשורתי בלתי פוסק, שהפך אותו למלך המרואיינים עוד בטרם נודעו התוצאות. דומה כי לא היה כלי תקשורת שדילג עליו. אין ספק שהייתה זו השמחה שבעצם הניצחון, אחרי שנים של אכזבה מתמשכת ובלתי פוסקת, אך במבעו ניכרה גם תחושת השליחות. עושה רושם שפייגלין פשוט משנן לעצמו - לא להתלהב, להתרכז במטרה העומדת בפניו בארבע השנים הבאות. אחרי הכול, פייגלין הוא אדם ערכי, לא אחד שהגיע כדי לראות מקרוב כסא עור בכנסת, גם לא מכונית ועוזרים.

"ביבי הוא המפסיד הגדול של הערב", לחשו קולות רבים. האמנם? מהתרשמותי מהאיש עד כה, הוא אינו יודע להפסיד. פוליטית, כמובן. כי בזירות אחרות – מדינית, ביטחונית – הוא הפסיד לא אחת הפסדים כואבים ולא תמיד שלט במצב. את עמוד ענן הפסיק קודם זמנו, עם אובמה חתך אפשרות ליחסים פוריים בעתיד, כשהזמין אל ביתו את המתחרה מיט רומני. אבל בכל הנוגע למהלכים פוליטיים - הוא בדרך כלל יודע לצאת מהם כשידו על העליונה.

ואולי זה מה שביבי רצה

האם באמת הרשימה הנוכחית היא לא זו בה רצה?

התיאוריה שלי אומרת כך: נתניהו חשש ממועמדותו של נפתלי בנט, יו"ר הבית היהודי. הוא עשה כל שביכולתו כדי למנוע את זכייתו, אנשיו שכנעו את השר דניאל הרשקוביץ להסיר את מועמדותו ולתמוך באויבו מבית זבולון אורלב. אלא שבמשחק הזה נתניהו הפסיד ובנט הפך לעובדה בשטח.

במהלך ימי 'עמוד ענן' הפך בנט למרואיין מבוקש מאוד, גם בכלי תקשורת מהעולם. הזירה האהובה על ביבי, המומחיות הגדולה שלו, נפלה בידיים זרות. ביבי עקב ועיניו כלות.

התשובה היחידה שעשויה להיות לו אל מול המתחרה החדש שצמח לו משום מקום היא רשימה ימנית, מסורתית. כשאצלו בבית יש כל-כך הרבה סממני ימין (דני דנון, ציפי חוטובלי, זאב אלקין, יריב לוין, משה פייגלין ועוד) מי צריך להצביע לבית היהודי?

מאוויים נוספים שלו שהתממשו אחד לאחד:

• תומך נלהב בשר החינוך גדעון סער – סער זכה במקום הראשון.

• 'לא מת' על יו"ר הכנסת, שלא פעם אומר לו את 'האמת בפרצוף' - נוח לו שריבלין ימוקם במקום השישי. לא גבוה מדי.

• סילבן שלום מוקם במקום גבוה - אחרי הכול הוא הפנים המזרחיות שנותרו לליכוד, וחשוב להבליטן 'במקום טוב' על המדף.

• חשוב היה לו שכרמל שאמה, האיש ש'טיפל' בטייקונים, יישאר בפנים. לא במקום מדי טוב, אבל בפנים. חשוב היה לו שחיים כץ, שהניח את ראשו של שאמה ברשימות החיסול שלו, לא ינצח. אולי גם בשל העובדה ש'הבריז' לו עם המועמד שלמה מעוז, כשביכר על פניו את אורי פרג'. אחרי הכל, בבקשה אישית של ראש ממשלה לא נהוג לזלזל.

• שר האוצר יובל שטייניץ הפך במהלך השנים האחרונות לאהוב משפחת נתניהו. חשוב היה לנתניהו שהוא יישאר בפנים, ולא רק כשר אוצר במינוי מבחוץ.

למה ההתעקשות על בחירות ממוחשבות?

כל הנקודות הללו ועוד מעלות תהיות באשר לתוצאות הבחירות.

לא שחלילה אני מנסה להטיל בהן דופי. אבל כאן המקום להביא את קולם של קבלני קולות שונים, שפנו אלי בזעם גדול וביקשו שאפרסם את דעתם. "לא יתכן שאחד כמו גדעון סער, למשל, שלא היה מומלץ בכל רשימות הימין, קיבל מקום ראשון, גבוה יותר מריבלין למשל. לא יתכן שכרמל שאמה, שכל-כך הרבה בחרו שלא לתמוך בו ו/או לחסל אותו פוליטית, נכנס פנימה. ואיך חדר לרשימה שטייניץ? משהו ברשימה הזו מוזר", שבו ואמרו.

למה אתם שותקים? שאלתי.

"מה נעשה? נגיש ערעור? למי? מה? כל המערכת זה 'יד רוחצת יד'", הבהירו.

הקונספירציה שלהם אומרת ש"לא סתם היו תקלות במחשבים, תביני לבד למה".

האמת שלא הבנתי. הגם שקל מאוד לתכנת מערכת כך שבחירה במספר מסוים (נגיד, מועמד 123) תניב תוצאה של שבע פעמים במקום ספירה בודדת. לולאת תכנות פשוטה, כל מתכנת מתחיל יודע.

לא שחלילה זה נעשה. אבל אם רוצים - זה אפשרי.

מאחורי הקלעים גם מפתיעה התעקשותו של נתניהו ללכת על מערכת ממוחשבת. אחרי הכול, מי לא זכר את התקלות שאירעו לפני ארבע שנים, ולא רק בליכוד. למה לשוב לסוס מת. מדוע לנסות בשנית.

סיפר לי מנכ"ל חברת אימג'סטור, מוישה רייך, שהחברה שבבעלותו הציעה לליכוד הצעה בשישית המחיר, תוך מתן בחירות ידניות בפתקים, ואיסוף ממוחשב של התוצאות. הם לא הבטיחו תוצאות בו בלילה, אבל בהחלט התחייבו על תוצאות למחרת ב-2 בצהריים. מה רע? אם אפשר לחסוך מיליונים למה להתעקש על הצבעה ממוחשבת?

ובכלל, מה לבאסטיונרים של הליכוד ולהקשות על מקלדת ומסכי מגע משוכללים. תנו להם פתק, תנו להם שמות, תנו להם דפים, תנו להם ארגז קלפי עם חריץ. אל תסבכו אותם עם מערכות אלקטרוניות. זה לא בשבילם. בפעם הקודמת היו מהם שהקישו הקשות שגויות רק כי התבלבלו מההוד האלקטרוני שאפף את עמדת ההצבעה.

וכי קודקודי הליכוד לא יודעים נפש מצביעיהם? לכו תדעו.

רק הליכוד יכול

ביום שאחרי, עם רשימה ימנית ביד, יוכל נתניהו לבוא אל הבוחר ולומר: "רק הליכוד יכול". מן הסתם ישוב על הבטחות נושנות של "נחסל את החמאס", "נביא שלום לתושבי הדרום", "נפריח את הכלכלה", וגם "נשמור על כל חלקי ארץ ישראל" – כי הליכוד הוא הלב, הליכוד הוא בראש, ורק הליכוד יכול.

הכול יהיה כל-כך יפה. עד ליום שאחרי הבחירות, היום בו ישקע אבק הפרסום, והליכודניקים ינחתו אל קרקע המציאות. כך קרה להם גם בפעם הקודמת. פתאום נואמים להם על שתי מדינות לשני עמים, הורסים למתיישבים בתים ומקפיאים את היישובים ("לא אני, זה ברק", "לא אני, זה בג"צ", "לא אני, זה אובמה").

בהנחה שהבוחר הישראלי יקנה את הסחורה הימנית שתוגש אל פתחו בידי הליכודניקים, גם הפעם מחכה בפינה נציגת השמאל. האלטרנטיבה: 'התנועה'.

לא ברור למה הפציעה ציפי לבני מביתה היישר אל הזירה הפוליטית. למה היא פה כשהסקרים מנבאים לה בקושי 10 מנדטים (שוב לחמם את ספסלי האופוזיציה?). אבל ציפי לבני שוב איתנו, ובכל ליבה גם מאמינה כי תביא מספר מנדטים הגדול מהגוש של נתניהו. ("גם בפעם הקודמת נתנו לי הסקרים 16 מנדטים בלבד, וכי לא עליתי עליו במנדט?" – היא תשאל בתמימות נשית של מי שעוד לא למדה את לקחי העבר הפוליטי).

לא קלים חיי המועמד

אל מול הג'ינגלים המתנגנים, כאלה המזכירים את ארץ-ישראל של פעם, את ימי מנחם בגין שלא ישובו עוד, כיף להתחבר אל התנועה העממית הזו. זו שיש בה ספרדים ואשכנזים, זו שיש בה דתיים ומסורתיים. על הנייר הכול כל-כך יפה בה, בתנועת הליכוד.

הייתם צריכים לראות את כניסתו של גדעון סער לאולם, מלווה באוהדיו, אנשי לשכתו, יחצניו ודובריו. הוא נישא על כפיים, לצלילי מנגינות חתונה מסורתיות לגמרי. "ולנו יש את מלך העולם", נישא השיר מפי גרונות ניחרים ופרצופים נרגשים, שהביטו במנהיג המנצח בפנים מעריצות. ראיתי שם את איש הפרסום המבריק מאיר גל, ולא יכולתי שלא לחשוב לרגע שהוא כאן בחתונה של מישהו מילדיו. הוא היה נראה כה מאושר, כל-כך נרגש. לקול צלילי הטייפ המרוחק שהשמיע שירים מזרחיים בקצב, השמיעו אנשיו של גדעון שירי יהדות, מסורת ואמונה, לצד מנגינות אותן שרים לחתן ביום חופתו. כך הרגישו, כך ביטאו את עצמם.

לרגע חלפה בי המחשבה שרק הליכוד יכול להפיק גילויי אהדה עממיים שכאלו. שרק הליכוד יכול לנגן ברקע מנגינות עם כה יפות, לצד שירי מסורת ואמונה. לא תמצאו זאת בשום מפלגה אחרת. כן, למרות קבלני הקולות שהסתובבו סביב כדבורים אחר הדבש, חלקם אינם יודעים אפילו קרוא וכתוב. "אני מתביישת שאל הרמה הנמוכה הזו צריך השר 'שלי' להתלקק", אמרה לי אחת מהעוזרות הנאמנות של אחד מהשרים. אבל אוי לו אם לא ילקק.

כדי לזכות בקולות אתה חייב לקפץ על גבעות בשומרון, להתחבק (ולהצטלם) עם נוער גבעות, להרים על ידיך ילדי חמד בגני ילדים של התנחלויות, לדאוג לתקציבים (אם אתה שר) למתיישבי הימין, לגזור סרטים, לחנוך כבישים, להיזהר על כל התבטאות בכנסת, ואוי לך אם החלקת בלשונך ואמרת את אשר על ליבך. שמך נכנס לרשימת חיסול מאיימת, מסומן בלורד אדום.

לא קלים הם חייו של מועמד לרשימת הליכוד לכנסת. הם יכולים להתקנא במזלם הטוב של הח"כים החרדים, שכל שעליהם לעשות הוא להגיע אחת לארבע שנים אל ביתו של יהושע פולק, ו/או להיכנס מעת לעת לביתו של הרב/האדמו"ר ולדווח על המתרחש.

אפרופו דמוקרטיה. אם תשאלו אותי, ובשקלול של כל המראות הגועליים הנגלים במערכות פריימריז, אני מעדיפה את השיטה 'שלנו'. השיטה בה יוצא גדול הדור מחדרו, רגע לפני הגשת הרשימות, ומודיע לבני הבית (והם לעיתונאים) מה החליט ומי יוצב באיזה מקום.

אני מעדיפה כך בכל הכנות, ולא רק כי חונכנו על ברכי אמונת חכמים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!