שישלח את שרה ליום. נראה אותה רצה מממ"ד למטבח

עד לשעה 4 לפנות בוקר ישבו שרי 'התשיעייה' (שביעייה במקור, פלוס יובל שטייניץ, פלוס אבי דיכטר), כדי לדון בתנאי חמאס להסכם הפסקת אש.

בחמאס, כך נראה, לא ממש חשים כי ידם על התחתונה. שכן, מלבד הפסקת אש מצד ישראל, הם מציגים רשימת דרישות מגוונת: התחייבות להפסקת החיסולים בעזה; פיתחת מעברי הגבול הישראליים; פתיחת מעבר רפיח בצד המצרי; והקמת אזור סחר חופשי בגבולם הדרומי.

ישראל, מצידה, לא מוכנה לדון כעת על תנאי הפסקת האש ודורשת: הפסקת ירי מצד כל הפלגים תחילה. לאחר תקופת רגיעה - נדבר.

אלא שהחמאס לא מוכן לדבר על הסכם מדורג. גם לא על התפרקות מנשקו.

לכאורה, מדובר בהתקפלות ישראלית חסרת טעם. כמעט שבוע של ירי מאסיבי על הרצועה ולא נרשמה כל התקפלות בצד השני. יישובי הדרום ממשיכים לספוג רקטות, ילדים אינם יכולים ללכת ללמוד, גברים נשים וטף מבלים ימיהם ברביצה בממ"ד, ממתינים לעוד עשר דקות 'על השעון', כדי לבדוק היכן נפלו הרקטות, מי נפגע, כמה ועד כמה. אפילו התל-אביבים אינם רגועים לגמרי. אבל בעזה, כך נדמה, עסקים כרגיל. ויש להם אפילו תנאים משלהם.

הסלמה, סיכונים ואורחים רמי מעלה

כמה מילים על השיקולים המדיניים והצבאיים.

לאיש אין ספק שכניסה קרקעית של כוחות צה"ל לעזה כרוכה בסיכונים גבוהים בחיי אדם. אין ספק ששיקולים אלו עומדים לנגד עיני מקבלי ההחלטות בישראל (השלישיה בנימין נתניהו-אהוד ברק-אביגדור ליברמן וחבריהם מ'התשיעייה').

אין גם ספק שהמטריה הבינלאומית, שמספקת בשלב זה גיבוי למדיניות ההתקפית של ישראל, עלולה להיעצר בין רגע. גם כך, בעוד ארה"ב, גרמניה, בריטניה וצרפת תומכות בשיקולים הביטחוניים של ישראל, הרי שבאיחוד האירופי, למשל, כבר החלו להשמיע מנגינות שעל ישראל להפסיק את המבצע.

הממונה על יחסי החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון, הביעה דאגה מהמצב ואמרה: צריך למצוא "פתרון לטווח ארוך" ו"חייבים למנוע אלימות". וכן, צריך לקדם את פתרון שתי המדינות. בשוליים, הדגישה כי על החמאס להפסיק את שיגורי הטילים. אבל היה זה בשוליים בלבד.

דובר משרד החוץ של סין, מדינה רודנית שמפרה זכויות אדם, העביר בקשה 'דו צדדית' – לחמאס, אבל גם לישראל - לחדול מהאש לאלתר. הוא גם גינה את ישראל "על שימוש בכוח מוגזם". "סין מודאגת מאוד מהמתקפה הצבאית הרחבה והמתמשכת של ישראל נגד רצועת עזה. אנו מגנים את השימוש בכוח יתר שגורם למוות ופציעות נגד אזרחים".

בין לבין מגיעים לביקור בארץ אישים רמי-מעלה, ביניהם שר החוץ הגרמני, שנועד עם ליברמן, פרס (העניק גיבוי) ונתניהו. בהמשך יגיע מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון. אובמה, מצידו, ממשיך לנהל שיחות טלפון עם נשיא מצרים, ובין לבין מתעדכן בשיחות עם נתניהו.

במגזין האמריקני 'דיילי ביסט', למשל, דיווחו כי בשיחות טלפון בין אובמה ונתניהו, התחייב האחרון כי הוא ערב אישית שכרגע אין לישראל כוונה לפלוש קרקעית לעזה, וכי פלישה כזו תבוצע רק אם יסלים החמאס את ירי הרקטות.

מהי הסלמה אם לא המשך ירי של מאות רקטות ביום? לנתניהו פתרונים.

הססנות, ביקורת ואכזבה של ליכודניק

אם נצרף את שני השיקולים - הסיכונים הכרוכים בתקיפה קרקעית, לצד הלחצים הבינלאומיים שיגברו ביתר שאת במקרה של מתקפה קרקעית - מקבלים משוואה בעייתית מאוד לגבי המשך הלחימה.

אלא - וכאן מגיע ה'אבל' הגדול - שקשה לגורמים המבקרים את החלטת הדרגים הגבוהים להשתחרר מהתחושה שראש הממשלה מגלה מדיניות של הססנות. "נכון שיש קשיים, אבל הוא מגזים בחששות, יותר מדי זמן עבר עד שנכנסו אווירית לרצועה, ההיסוסים כרגע אינם מתאימים". חלק ממביעי הביקורת הם בדרגים גבוהים למדי.

שלא לדבר על השטח, ה'בוער'. "אם בתחילת המלחמה נתנו כולם גיבוי מלא למתקפה והיו מוכנים להמשיך ולסבול תחת אש, אבל לתת לצה"ל למצות את יכולותיו, כיום אנחנו מבינים שהוליכו אותנו שולל. אז נכון, חיסלו להם, הרגו להם, פוצצו להם, אבל במבחן התוצאה - אפס. אנחנו ממשיכים לספוג ממטרי ירי, אין לנו חיים תקינים, צריך ראש ממשלה אמיץ".

הקולות הללו, אגב, אינם נשמעים רק מפי גורמי אופוזיציה. דווקא אנשי השמאל, האופוזיציה של נתניהו, אינם מתלהבים מהמשך מתקפה, בטח לא ממתקפה קרקעית. עבור חלקם לפחות, סבלם של ערביי עזה צריך להילקח בחשבון לפני שחושבים על סבלם של תושבי הדרום. הביקורת הקשה נשמעת דווקא מפי תומכי נתניהו, פעילי ליכוד וותיקים.

עם אחד מהם שוחחתי אמש. הוא ביקש שלא לכתוב את שמו - "לבל יבולע לי, את יודעת איך זה, נתניהו הוא מלך המרכז והוא יכול לסגור איתי חשבון, למה לי" - וכך אמר: "שימי לב ששרי הליכוד נמנעים מלרדת לשטח. את יכולה לראות אנשים כמו ציפי לבני, שאול מופז או שלי יחימוביץ' באים, שוהים אתנו במקלטים, מצטלמים עם הילדים שלנו. אבל לא תראי שר בליכוד שעושה כך. ואת יודעת למה? גם בגלל שכולם שם עסוקים בדילים ובשטיקים. אבל, לא רק. הם פוחדים להסתכל לנו בעיניים, יודעים שאין להם תשובות.

"לפני פרוץ המבצע הם הגיעו לכאן (גדעון סער, רק לדוגמה), הצטלמו, אמרו שצריך לתקוף ושהממשלה תחליט בימים הקרובים. מה יספרו לנו כעת? טונות של ארטילריה פוזרו בעזה, שום תוצאה בשטח לא נראית. בקיצור, כישלון. אז יופי, יש להם 'וי' על כל מיני מטרות שחוסלו. אבל תגידי, כשאני מביא את אשתי למיון עם חרדה, הנייר הזה יכול לעזור לה במשהו?"

שרה, אולמרט והאוזן של ביבי

מבט מדוקדק על מפת הביקורים בשטח מעלה: הצדק עמו. שרי הליכוד מגיעים, אם מגיעים, רק לפגישה נקודתית (שר האוצר הגיע היום לשדרות, כדי לבחון בעיות כלכליות בלבד). הם אינם יורדים לשטח, לא מתערים עם התושבים, לא רצים איתם למקלטים באזעקות.

"את יודעת מתי יבוא פתרון?", שואל רטורית בן שיחי, ליכודניק וותיק. "אם ביבי ישלח את שרה שלו לדרום, לאיזה בית בשדרות, לשבוע. את יודעת מה? ליום אחד. נראה אותה רצה מממ"ד למטבח, מארוחת בוקר לרביצה במקלט, נראה אותה לא משתגעת. אחרי יום אחד כזה, שלא לדבר על שבוע, היא צועקת הצילו כזה שנשמע עד לאוזן של נתניהו. ואז נראה מה יחליט לעשות".

הביקורת, צריך לומר, יכולה לשנות את מפת הבחירות הקרובה. לפני פרוץ המבצע דובר על חזרתו לזירה של אהוד אולמרט, אולי בלוויית ציפי לבני (הגברת החושבת) - ולנתניהו בהחלט הייתה סיבה לדאגה.

אחר-כך, כשבוצע חיסולו המוצלח של רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי, וצה"ל החל לפעול, זינק מדד התמיכה בליכוד לגבהים. עכשיו, אחרי כמה ימי לחימה וכמעט אפס תוצאות, יש מצב שהתמיכה בליכוד תרד.

אם כך יקרה, ואם זה מה שיראו הסקרים בסופי השבוע הבאים, לא מן הנמנע שאל הזירה ישוב ויפציע האיש ששב משדה הקרב של בתי המשפט.

יתושים, פחד והפלת החמאס

מי שמעז למתוח ביקורת קשה על נתניהו, מימין, הוא יו"ר הועדה לביקורת המדינה, ח"כ אורי אריאל. כבר אמש, קודם שהתכנסה 'התשיעייה', הזהיר: "הפסקת המבצע עכשיו תהיה כניעה מוחלטת של נתניהו לטרור ופגיעה קשה בהרתעה הישראלית. במקום לתת לצה"ל לנצח, נתניהו מלמד את העולם האסלמי שניתן לתקוף את תל-אביב ואז לזכות בחסינות. נתניהו חייב לעשות היום בעזה מה שעשתה חומת מגן ביהודה ושומרון".

הבוקר, לאחר שפוזרה 'התשיעייה', אמר: "ישראל טועה בהערכת המצב. התנהלות הממשלה דומה למי שהורג את היתושים שעולים מן הביצה במקום לייבש אותה. תנו לצה"ל לנצח אינה רק סיסמא. המציאות שנוצרה ביהודה ושומרון היא בזכות חומת מגן, ואם ייתנו את ההוראה הנכונה לצה"ל הוא יידע לעשות את העבודה".

אם נצרף לכך את דברי ראש המטה לביטחון לאומי, יעקב עמידרור, עם הפסקת מבצע 'עופרת יצוקה', לא נוכל אלא להתפלא על כי כיום אין דעתו נשמעת. בשעתו שב וטען: "הפסקת המבצע ללא כיבוש עזה תגרום לישראל תדמית של אומה פחדנית, כזו שמנצלת את כוחה האווירי ובכל פעם שיש התנגשות קרקעית היא מהססת ומחפש דרכי מילוט‏". הדברים הללו רלוונטיים גם כיום.

באותה עת התנגדו מפלגות האיחוד הלאומי, המפד"ל וגם ישראל ביתנו והליכוד להפסקת האש וקראו להשלים את המבצע ולהכריע את החמאס‏. בנימין נתניהו ביקר אז את התנהלות הממשלה, שב והזכיר כי המלאכה לא הושלמה, וכי יש להפיל את החמאס בהזדמנות הקרובה. במבצע הנוכחי, הפלת החמאס לא הייתה אפילו אופציה. יובל שטייניץ הביע אז את דעתו כי יש להשתלט על ציר פילדלפי.

מה קרה לקולות ההם? האם בדרך לאוזנו של ראש ממשלה הססן הם הושתקו? שמא כלל לא הושמעו באוזניו? ל'תשיעייה' הפתרונים.

מרץ השחור, אריק וכניסה קרקעית

למה מתכוון ח"כ אורי אוריאל כשהוא נזכר בערגה בימי מבצע 'חומת מגן'? ובכן, היה זה מיד לאחר הפיגוע הנורא במלון 'פארק' בנתניה, בליל הסדר של שנת 2002. ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, מיהר לעלות על מסוק, היישר מחוות השקמים הדרומית אל הקריה בתל-אביב, כשהוא מכנס את שרי הקבינט. התוצאה (שרון היה רחוק מלהיות הססן): מבצע חומת מגן, כניסה קרקעית לשטחי A ביו"ש ופעולה נרחבת למיגור תשתית הטרור.

את פירות המבצע ההוא אנחנו אוכלים מידי יום, כאשר נכנסים אל הכבישים הסמוכים לאותם שטחים. רק לפני מספר שבועות נסעתי בשטחי יו"ש ברכבי, כאשר התלוויתי אל יו"ר הכנסת, ראובן רובי ריבלין, והתחושה הייתה כי המצב שם, באופן כללי, די רגוע.

בחודש מרץ ההוא - 'מרץ השחור' - ספגה ישראל אבדות קשות. המספר הגבוה ביותר מבין כל חודשי האינתיפאדה השניה. רצח חיילים ואזרחים, פיגועי התאבדות. כמעט לא חלף יום באותו חודש ללא פיגוע עם הרוגים. לשיאם הגיעו הפיגועים בטבח במלון 'פארק', בעיצומו של ליל הסדר.

שרון היה אז שנה לאחר כניסתו לתפקיד ראש הממשלה. לצדו כיהנו כשר ביטחון בנימין בן אליעזר, וכרמטכ"ל - שאול מופז.

הפלישה הקרקעית הייתה קשה אז, לא פחות מאשר היא עלולה להיות היום, ברצועת עזה. הנה, למשל, שכם. הקסבה בעיר נחשבה לאחד ממעוזי ההתנגדות הפלסטינית. הקרב בוצע דרך הקירות, בעזרת פטישים וחומרי נפץ, תוך פתיחת תעלות מאובטחות לאורכה. במהלך הקרב על העיר נתקלה חטיבת הצנחנים בעשרות מטענים שהונחו על הצירים, במשאיות תופת ובמעבירי מים שעל הכביש, ובעשרות מחבלים שירו על הכוחות הפורצים.

גם בג'נין התנהל קרב עקוב מדם. המקום מולכד באלפי מטעני חבלה, מארבים הונחו בסמטאות הצרות, הלחימה נעשתה בית אחר בית, תוך סיוע של מסוקי קרב, טנקים ודחפורי די-9 שניקו מטענים ופתחו דלתות ממולכדות. ההתקדמות הייתה איטית ולוותה באבדות לא מעטות. גם שם התבצרו המחבלים כשהם מוטמעים בקרב אוכלוסייה מקומית.

לחצים, החלטות ואנשים שבאים חשבון

גם אז, כמו היום, הביקורת הבינלאומית לא איחרה לבוא. מחד, גילתה ארה"ב הבנה למרבית הפעולות, אולם בשלב מסוים, הכריז הנשיא בוש: "מספק זה מספיק". שבוע לאחר מכן שלח את קולין פאואל כדי לנסות ולהביא לרגיעה.

האם השפיעו הלחצים הללו על החלטות הדרג המדיני? לא. אריק שרון עמד בתוקף על כך שישראל זקוקה לחודש נוסף על מנת להשלים את המבצע. לא חיכה להסכמה בינלאומית, והצביע ברגליים.

למה חשוב לספר זאת? כדי להזכיר לכולנו שבמלחמה, כמו במלחמה, אף פעם לא קל. אבל כאשר למעלה ממיליון תושבים ישובים מפוחדים בבתיהם ועסקים קורסים - יש רגעים בהם צריך לקבל החלטות.

האם מסוגל לכך בנימין נתניהו? ימים יגידו. אם יחליט לפעול - יקבל את כל הגיבוי מהשטח. ולא - את מערכת הבחירות הבאה כדאי שלא יראה כמונחת עמוק בכיסו.

הליכודניקים מהדרום עוד יבואו אתו חשבון.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!