כך עשיתי סוף לפירמוטים • טור אישי דומע

ראיתי באתר כתבה על 'שמור עינך'. אהבתי, ידעתי שאני יכולה להאיר מנקודת מבטי, והחלטתי לתת, יש עוד שמשוועים לעזרה ולא יודעים לאן לפנות, כך הייתי בעצמי, אני לא יודעת איך לכתוב את זה, או על זה, יש לי לא מעט לבטים, דבר אחד אני יודעת, אתם רוצים לדעת ולקרוא את מה שאכתוב בשורות הבאות. תועלת גדולה עשויה לצמוח לכם מהמשפטים הבאים. אני מתפללת לאבא שבשמיים שיצאו הדברים מהלב ויכנסו אליו.

הקדמה - אני אישה חרדית, נשואה למעלה מעשר שנים, למדתי בסמינר נחשב, זכיתי להתפרנס בכבוד (ב"ה מאוד) בתחום המחשוב, הייתי אם ורעיה, חייתי באושר, יחד עם בעל יקר תלמיד חכם, טיפחתי את הקן הפרטי שלנו, בין הריון להנקה העמיס בעלי בכתב יד מלוכסן וצפוף אין ספור דפים של חידושי תורה, 'חבורות', הוא קרא להן, לתוך קלסרים. וכך חלפו להם הימים בביחד נעים, שותפות כנה ורגועה.

עד לפני כשלוש שנים לא היתה לי שום עילה לכתוב מילה מהמאמר הזה, ההפך, אם הייתי נתקלת במאמר מהסוג הזה הייתי חושבת לעצמי שזו הגזמה פראית במקרה הטוב, עוד רואת שחורות ממורמרת המתעטפת באיצטלה של מוכיחה בשער, אבל הנסיון האישי מר מכדי שאתפס לזוטות... בכל מקרה אבקש שתקראו עד הסוף.

התמחיתי בעבודה המחייבת שימוש בטכנולוגיה עכשוית, וכך נכנס המחשב לביתנו. מהרגע הראשון היה ברור שיש רק יעוד אחד למחשב, העבודה שלי. הוא באמת לא עניין את בעלי. אני זוכרת איך נהג לשבת על הספה מולי בערב, אוכל את ארוחת הערב שלו ומתפעל מאצבעותי המהירות רצות על המקלדת, היה משהו תמים בהתפעלות הילדותית שלו מההקלדה העיוורת שלי.

פתיה שכמותי, אהבתי להרשים אותו, להראות לו שאיני טועה ולו פעם אחת. ניסיתי להסביר לו כיצד להקליד בעצמו, והוא התחיל, תמיד ידעתי שהוא מוכשר, עכשיו ראיתי כמה, בשניות הוא קלט את העניין, מבסוט מעצמו הוא החל להעביר את חידושי התורה שלו אל ההארד דיסק, בתחילה שמחתי, חשתי שהוא יוצק יידישקייט לתוך הברזל הקר והמנוכר.

בהמשך, כששמתי לב שהקלסר עומד באותו מקום בו עמד אתמול למרות שהוא שהה למעלה משלוש שעות ליד המחשב, הרמתי גבה, הוא אמר שהוא מנסה ללמוד דרך מהירה יותר להקליד... השיטה שהראיתי לו מעייפת אותו. הוא יבדוק את זה. נשימתי נעתקה, בלעתי רוק, אבל לא אמרתי מילה.

רק לאחר זמן שמתי לב שהוא נשאר מדי פעם בבית, אומר שיש לו כאבי ראש, וכאבי בטן, או סתם מיחושים בגרון, כשהחולשה הצטברה לימים ושבועות של היעדרות מהכולל, והצ'ק הדליל הכאיב לנו בכיס (לפי הקצב שהורידו לו שם את 'השמירת זמנים' נראה היה שהוא עוד חייב להם כסף...) שלחתי אותו לעשות בדיקות דם ובסוף התברר שיש עדויות לכך שפעם היה לו מונו – מחלת הנשיקה...

כשהתיישבתי בערב בהיר אחד ליד המחשב 'וחלונות בעייתים' קפצו לי, התקשרתי אחוזת תזזית לספק האינטרנט המסונן ושאלתי אותם מי שלף לנו את הניצרה... לא הצלחתי להבין מיהו זה הפושע שבחוסר אחריותו העמיד את משפחתי בסכנת החרבה. הטכנאי ההמום לקח פיקוד על המחשב מרחוק ולאחר בדיקה מהירה נתן לי את ההסבר המפוקפק ביותר ששמעתי מעודי, מישהו הצליח בתחכום רב לעקוף את החסימה שלהם...

בטח, גם כן טכנאי, מצאתם תירוץ חלול לאזלת ידכם. הגעתי למסקנה שמהתיש הזה לא יצא חלב, ועברתי לספק אינטרנט אחר, בתוך ימים נדלקה לי נורה אדומה בוהקת נוספת, דקות לאחר שהתחלתי לעבוד החלו לרצד על המסך בלי סוף הודעות שגיאה, ניסיתי לעשות הפעלה מחדש, אך המחשב לא נדלק. לטכנאי שהגיע אחר כבוד לביתנו היתה מסקנה אחת, המחשב מלא וירוסים, בני עשר שנים ויותר, כאלו שנכחדו ממרחבי הרשת ונשארו רק באתרים מפוקפקים... כדי להמחיש עד כמה הכונן נגוע הוא אמר שממזמן הוא לא ראה כזה מחשב פצוע...

בעלי הצדיק עמד לידי בחוסר נוחות בולט ולקח על עצמו את האשמה, "הכנסתי למחשב דיסק און קי והעתקתי ממנו שיעורים מבלי שסרקתי אותו קודם עם האנטי וירוס". הטכנאי הביט בו במבט משונה ואמר לאט, טוב, אולי, יתכן, מעכשיו תסרקו כל דבר שנכנס למחשב, חמישה ימים לאחר מכן איש המחשבים היה צריך לבוא אלינו שוב, ואני ידעתי שאנחנו בבעיה.

בדקתי את ההיסטוריה וראיתי שהיא לא קיימת, כל הקבצים הזמניים נעלמו בשיטתיות, אני אולי תמימה, לא מטומטמת, לא צריך להסביר לי שהיסטוריה לא נמחקת מעצמה, מישהו מוחק אותה וכנראה כדי שאני לא אהיה בהיסטריה.

מה שהכניס אותו להיסטריה, היה שהפתעתי אותו ליד המחשב, הוא זינק ממקומו כנשוך נחש, טען שנבהל, ניסה לסגור את החלונות הרבים הפזורים מלוא המסך, ברגע האחרון, נואש, הצליח לכבות אותו, אבל אני ראיתי, ומה שראיתי הספיק לי.

נגעלתי, תחושותי מעורבות, המון בלבול, מצד אחד דחיה ופחד, ומצד שני חמלה, רחמים, הוא נראה כל כך תלוש, אבוד, נתפס בעליבותו. אין לי מושג מהיכן שאבתי את הכוחות, לא שלי הם, פשוט כיביתי את המחשב. ובשתיקה רועמת יצאתי מהחדר.

יומיים לא יכולתי להוציא מילה מהפה, בכיתי, התפללתי, נזכרתי ששמעתי פעם מישהי אומרת באיזו הרצאה שכשהיא מבולבלת, הכתיבה עוזרת לה לעשות סדר במחשבות. אז התיישבתי לכתוב, מה שבלט מיד מעבר לזוועה שראיתי שם, היה שהאיש שלי לא שיתף אותי, וזה מאוד לא התאים לו, אנחנו באמת חברים, תמיד שיתף לא התבייש להודות בשגיאותיו, וכאן הוא לא העיז, ואם הוא לא מצא את האומץ לומר משהו סימן הוא שזה פשוט חזק ממנו.

הייתי בצרה ולא ידעתי לאן לפנות, להורים? של מי? שלי? בשביל לשרוף אותו לחלוטין? להורים שלו? עדיף כבר לא לומר כלום, שם בטוח אין שום פיתרון. התקשורת עם אבא שלו רופפת ואנחנו בקשר פורמלי בלבד. לרב שלנו? זו בהחלט היתה אפשרות אבל מעבר לבושה העצומה שחשתי, חששתי שהוא יסתגר, יגיב לא טוב 'לעזרה' שהרב יכפה עליו...

מחשבה חדשה עלתה בראשי, אולי הוא לא הראשון שנחשף לתופעה הזו, החלטתי לערוך חיפוש מהיר ברחבי הרשת, מה שהביא אותי לאתר מדהים – 'שמור עינך'. מצאתי שם המון חומר על התופעה. לאחר היסוס קל יצרתי איתם קשר, בתוך שעות חזרו אלי, זו מחלה. פסקו. מחלת ההתמכרות. אבל עד לרגע שהמחשב נכנס לבית לא היה מאומה, שאלתי בהגיון. נכון, ענו לי, זו טבעה של ההתמכרות, היא מתפתחת אצל אנשים שונים בגילאים שונים ובאופן שונה, מהותה החמרה וחוסר יכולת לעצור.

ההתמכרות מצטיירת אצל רבים כדבר דוחה השייך להומלסים שמקבצים נדבות בצמתים, מזריקים סמים בסימטאות חשוכות בשכונות פשע, אך למעשה יש סוגים שונים של התמכרויות, כאלו 'שהחומר' הממכר מיוצר על ידי הגוף עצמו, זו אחת מהן, ההתנהגות הכפייתית משחררת את 'הסם' - סוג של מוליך עצבי שנקרא דופמין בתוך המוח, התוצאה זהה לחלוטין למה שלדוגמא האלכוהול עושה למוח – 'מרדים' את החלק החושב והמכור פועל על פי דחפים בלבד, חוזר על אותה פעולה שוב ושוב מבלי יכולת להפסיק. פחד.

זה לא הספיק לי, לא קלטתי עדיין, תהיתי, איך יכול להיות שבן אדם רציני ירא שמיים הולך לאבדון כל כך מהר, אחרי שתיקה ארוכה מעבר לקו, נאמר לי שזה יהיה לא רציני לאבחן את בן זוגי דרך הטלפון, אך רצוי שאדע שיש פיתרון. הוא לא קל, יש דרך לעשות, אבל ניתן לעצור את הפעילות האובססיבית.

אחרי שהסבירו לי שם שזה כמו אלרגיה לבוטנים, חייכתי. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהם באמת מבינים את העניין. לא רק מידע מקצועי, שיש להם שם נסיון. יש לי במשפחה קרובים עם אלרגיה, אני יודעת מה זה, התמונה פשוט הסתדרה לי, אני בן אדם תכליתי ומיד שאלתי מה עושים, התשובה היתה שהוא צריך להגיע למצב שהוא מעוניין בפיתרון, תני לו את מספר הטלפון והוא יצור קשר לכשירצה. (הסבירו לי שכל מקרה לגופו ויש מקרים שצריך לנהוג גם אחרת)
לא היה קל לעמוד מולו, סהדי במרומים שבלעדי עזרתו הרחומה הייתי נשברת, זהו ללא ספק האתגר המשמעותי בחיי, אבל בחסדו הגדול לא נרתעתי, פעלתי כפי שהם הציעו לי, הוא הרים את הכפפה כניצול האוחז בגלגל ההצלה, החיבור היה מוצלח, הוא נרשם לפורום ועלה בחסד ה' מיד על דרך המלך.

החבר'ה המקסימים בשמור עינך הצילו אותנו ועוד רבים וטובים אחרים, יש שם מלאכים אנונימיים שכל מטרתם היא לספר שאפשר אחרת. לתת תקווה למיוסרי נפש, לחבק אותם, להושיט להם יד. המדהים הוא שפגשתי שם גם חברות, נשים כמוני, גיבורות שלא הרימו ידיים, אמיצות לב שמבינות שיש להן תפקיד, לא תמיד קל, זהו 'עסק' מאתגר, אבל יש אור בקצה המנהרה וזה לא אור פנסה של הרכבת הבאה ממולנו...

תודה לך בורא עולם שבהתעטף עלי רוחי, ידעת נתיבתי...

נ.ב. למעלה משנה לא פירמטנו את המחשב בבית...

קישורים:
אתר שמור עיניך

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!