פיטורים המוניים של נשות אברכים

קבוצת האברכים שנכנסה לפני חג השבועות לבית הבני-ברקי הצנוע ברחוב חזו"א 5, לא מצאה שם את האוצר הגנוז, שיאפשר לנשותיהם לשוב לעבודה. הרציונליות האופיינית, שלטה בכיפה. "צריך לדבר עם חברי הכנסת", אמר להם מרן הגראי"ל שטיינמן. בנוכחותם של האברכים, הוא לא הפריח תקוות שווא. אחרי לכתם, הוסיף מרן ראש הישיבה לסייע במערכה החשובה מכל. המלחמה על עולם התורה.

אלו הן המשכורות האמיתיות - הלא רשמיות - של חובשי ספסלי בית המדרש. הסופה הכלכלית שגרמה לשחיקת מלגות הכוללים עד דק, פוקדת כעת את משכורותיהן של נשות האברכים. אי אפשר להתרגל למצב בו אברך חוזר לביתו בסוף החודש ללא מלגה, אבל לשרוד, ניתן איכשהו, כל עוד נשמר חוסנה של המשענת הכלכלית המשפחתית – פרנסת הנשים, שעל תעסוקתן עומד חוסנו הכלכלי של הבית. הבית ובית המדרש.

טרדת הטלטול בין הגלים, הופכת לסכנת טביעה של ממש, לנוכח החור הגדול שנפער בירכתי הספינה. במקרה זה, שהתגלגל לפתחו הצנוע, של מי שחש בגופו את מצוקת עולם התורה, מדובר בלא פחות ממאתיים נשים, רובן ככולן נשות אברכים, שקיבלו בשבועות האחרונים הודעה על הפסקת תעסוקתן לקראת שנת הלימודים הבאה. הנשים כמו בעליהן, לא עצמו עין, גם בלילות שלפני ואחרי חג מתן תורה. במצב נואש שכזה, הם מתדפקים על פתחי גדולי הדור, סובבים בין שרים וח"כים. בין לבין, בשעות הפנאי, הם מסתובבים סביב עצמם, כמי שעולמם חרב עליהם. המשבר הכלכלי שחירב את עולמם, מאיים גם עלינו. היום מדובר במאתיים, מחר - חלילה - עלולים אלו להיות אלפיים.

דבר אברהם


כשלנגד עיניו עומד המוטו ולפיו, אין לסרב לעולם לילד יהודי המבקש להתקרב, ייסד לפני תשע-עשרה שנה בדיוק, הגר"א פאם זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת' וחבר מועצת גדולי התורה באמריקה, את ארגון 'שובו'. היו אלה ימי העלייה הגדולה מרוסיה בשנות התשעים, והצורך המיידי לסייע לרווחתם הרוחנית של מי ששערי ברזל רוחניים ננעלו בפניהם במשך עשרות בשנים, בער בעצמותיו. מה שהחל כגוף מסייע לבתי ספר קיימים של החינוך העצמאי, הפך, אחרי מספר שנות פעילות, לארגון רב-זרועות העומד בפני עצמו, גם אם בצליעה (כלכלית. רק כלכלית).

הצורך הרוחני היה ברור. ילדי העולים, גם כשהתקרבו, לא הגיעו ברמתם הרוחנית לרף המינימלי של מוסדות החינוך העצמאי, מה שגרם במישרין לבריחתן של משפחות רבות, שרק התקרבו וכבר רוחקו בהגיע עת המבחן, של הכנסת ילדיהם למוסדות החינוך שלא פתחו את שעריהם בחדווה יתירה, ולעיתים רבות, רבות מידי, גם טרקו בפניהם דלת.

הפתרון נמצא במסגרת פתיחת רשת עצמאית, כתת-רשת של החינוך העצמאי. כך קרמו בתי הספר של 'שובו' עור וגידים, ואפילו העבו בשר. שתי הכיתות הקטנות שנפתחו באשקלון ובירושלים, הפכו ברבות העמל והיזע המקרב, לעשרים ושניים בתי ספר יסודיים הפרושים בכל רחבי הארץ מבאר-שבע ועד נהריה. אליהם מסונפים גני ילדים לרוב, תיכונים לבנות, בירושלים, פתח תקווה, אשקלון ועכו, ישיבה קטנה לבנים במושב כסלון, ואפילו כולל אברכים בשכונת גבעת שאול בירושלים, שמבוסס על טהרת הבוגרים, שהחלו את הדרך כעולים גלויי ראש וסיימו אותה כאברכים חובשי קאפלוט'ש.

בעשור האחרון, כשהזרם הרוסי העולה על גדותיו הפך לזרזיף דק, החלו גם ילדים למשפחות ישראליות, לנהור לבתי הספר. החינוך היהודי, רמת הלימודים הגבוהה, גם במסגרת לימודי החול, ובעיקר המסירות היא ששבתה את לב ההורים. אותה מסירות שקיימת רק אצל המורה החרדית, שנותנת את הלב והנשמה למקצוע. זהו אופיה של האם החרדית, שתלמידיה הופכים לתכלית הכל, רגע אחרי שהיא מכניסה את זאטוטיה לגן, ונכנסת לשערי בית הספר שבו היא מלמדת, קרובים כרחוקים.

מינוס מרצון


תשע-עשרה שנים אחרי, והתוצאות מדברות בעד עצמן. לא כל הבוגרים מסיימים את המסלול כשכיפה לראשם, גם לא רובם, אבל היהדות ניטעת בליבם. "דתיים בלב", והרבה יותר מזה. סיפור הצלחה רוחנית.

גם כלכלית זועקות התוצאות בעד עצמן. במובן ההפוך בדיוק. חצי מיליון דולרים, היה תקציבו של הארגון אז, עם פתיחת שני המוסדות הראשונים. לא פחות מעשרים ושישה מיליוני דולרים הוא תקציבה של העמותה כיום. סכום עתק, בכל שער חליפין.

"ברוך ה' שאנחנו במינוס", הייתה סיסמת הארגון בארצות-הברית, אז לפני תשע-עשרה שנה, בימי ההקמה. הגר"א פאם, הוא שהתווה את המדיניות. השקפתו הייתה התרחבות וגדילה, ללא כל התחשבות במשמעות הכלכלית. מבנים שופצו ונשכרו, מורות נוספות הועסקו. המילה 'לא', לא נאמרה אף פעם. הוצאה מהלקסיקון בכל השפות. בעברית וברוסית – היא לא נאמרה מעולם לצובאים על דלתות המוסדות. באנגלית וביידיש – לא הסכים הגר"א פאם לשמוע את המילה, כשגייס את הכספים בקרב נדיבי ארה"ב, שלא יכלו לעמוד בקסמו ופתחו תדיר את ליבם וכיסם.

בשמונה השנים האחרונות, לאחר פטירתו של המייסד הגר"א פאם, מתמודדים ב'שובו' עם מציאות קשה. כשהמתרים איננו, התרומות אינן כשהיו, אבל להחזיק מעמד עוד ניתן היה. לצלוח שנה אחר שנה, כל עוד זרחה השמש בארה"ב והנדיבים האירו פנים. עד להתקדרות העבים, עם פרוץ המשבר הנוכחי. התורמים של אתמול, הפכו בחלקם לנזקקים של היום. המערכת, עומדת בפני קריסה.

מדוע זקוק מוסד חינוכי מוכר, לסיוע מאסיבי מתרומות נדיבים? זהו כבר סיפור בפני עצמו.

הריחוק הפיזי של 'המתקרבים', מצריך בדרך כלל את הסעתם של הילדים מכל רחבי העיר והאזור, למבנה בית הספר. הסכום הכולל לשנה, עבור תקצוב ההסעות לבדן, עומד על קרוב לשבעה עשר מיליון שקלים. מוסדות 'שובו' יושבים למעשה על פלטפורמת החינוך העצמאי, הרעועה גם כך ובכל הנוגע למימון המדינה, הם ניצבים בפני שוקת שבורה. על פי הקריטריונים של משרד החינוך, לא ניתן לממן הסעה למוסד חינוכי של מסגרת 'המוכר שאינו רשמי', כל כמה שיש מסגרת אחרת, קרובה יותר. כך יוצא, שאם תלמוד-תורה חסידי, קרוב יותר פיזית, למקום מגוריהם של העולים, ההסעה, לבית הספר של 'שובו', לא תמומן על ידי המדינה, אף לא בהשתתפות סמלית.

לעיתים, מדובר גם בהתנכלות מכוונת, של הרשות המקומית שלא רואה בעין יפה את התחרדותה של מערכת החינוך הממלכתית. כשנציג ההורים בכפר סבא יובל לוי, נפגש בשעתו, עם שרת החינוך דאז יולי תמיר, על מנת לקדם את הענקת הרישיון לבית הספר, הטיחה בו תמיר, בנוכחותם של אחדים משרי ש"ס: "תעביר את הילדים שלך לחינוך ממלכתי, ותקבל את כל מה שאתה רוצה". הוא לא העביר ולא קיבל. כיום, עומד בית הספר של בנו, בסכנת סגירה.

מתחתית הבור, לא נותרה להנהלת המוסד ברירה, אלא להשית חלק מהעול הכלכלי על כתפי ההורים, שנתבקשו לפתוח את כיסם ולממן חלק מההוצאות. ואין מדובר בעניין של מה בכך, עבור הורה שמעבר לכביש הסמוך לביתו, עומד בית הספר הממלכתי ששעריו פתוחים לכל דכפין, חינם אין כסף. דא עקא, והמיתון ההולך ומעמיק, גרם לכך, שכל מה שהוסיפו ההורים, נחסר ובכפל כפליים, עם סגירת ברזי התרומות מיהדות העולם.

בצר לה, שכרה הנהלת הרשת, בארץ ובחו"ל, את שירותיו של יועץ חיצוני - גדעון וליס, שעבר ממקום למקום ובדק את עמידותו הפיננסית של כל בית ספר ובית ספר, כביכול מדובר במפעל רווחי, ולא רוחני. אחרי אסיפת הנתונים, הגיעה זמנה של תוכנית ההבראה, שפירסומה, החריב את עולמן של כמאתיים משפחות אברכים.

המורות היו האחרונות לדעת. להפנים הן עדיין לא הצליחו, עד לעצם ימים אלו. ההנחיה ניתנה בלב כבד, הפטיש הוטח על ראשן של העובדות. לא פחות מחמישה בתי ספר, שניים יסודיים ושלושה תיכוניים, ייסגרו לקראת שנת הלימודים הבאה, כצעד ראשוני, שאין כל וודאות שיהיה בו די. האברכים כבר מזמן אינם מקבלים את המשכורת הדלה, כעת הגיע זמנן של הנשים העובדות.

ממעמקים


'שובו' כמשל. הנמשל הוא המערכת כולה. לא מדובר במקרה היוצא מן הכלל, אלא בסכנה ממשית העומדת אחר כותלנו. הפגיעה הישירה שבה יחוש הציבור החרדי במשבר הכלכלי במלוא עוצמתו האימתנית, אינה ב'יד הקלה על הברז' של האוצר בכל מה שנוגע לישיבות ולכוללים, אלא בסגירת מקומות התעסוקה, שמספקים משכורות למפרנסות הבית.

וזו בדיוק הסיבה, שבגינה יצא מרן הגראי"ל מגדרו ונרתם אישית למערכה. מצד אחד, המצב הנוכחי (לעת עתה ב'שובו' ובעוד יום-יומיים מי יודע בעוד כמה מוסדות...), הוא בגדר הבלתי אפשרי. לא ניתן לדרוש ממנהל מוסד תורני, להכניס עצמו במודע לבור תקציבי עמוק, יותר מזה שהוא מצוי בו. ומה עוד, שאין כל טעם בהעסקת עובדות שמידי חודש בחודשו תשלום משכורותיהן מוטל בספק. מן הצד השני, המשמעות ברורה. סגירת מוסדות בעת הזאת, כמוה כגזר דין מוות כלכלי למשפחות האברכים המתפרנסים מהם. "בכמה משפחות מדובר?", ביקש ראש הישיבה לדעת. אומנם דין משפחה אחת, כדין מאה, אבל המאסה הגדולה, הופכת את הבעיה מפרטית, לציבורית. מדאגה, לחרדה.

ר' אברהם (אייב) בידרמן, מנכ"ל הרשת שנכנס השבוע למעונו, הגיע מארה"ב לישראל, כשבידיו הנתונים. כמאתיים נשות אברכים הושלכו לבתיהן, נידונות למקרר ריק ולסלים שלא ניתן למלאם. הגראי"ל נחרד. "תפנו בשמי לחברי הכנסת", הוא אמר, ואף הבהיר כי יפנה אליהם בעצמו.

אין מזרזין אלא למזורזין. המצוקה הגיעה וגם נדונה במשכן הכנסת. ערב חג השבועות, התאספה סיעת יהדות התורה בהרכב חסר לכינוס מיוחד, בצוותא עם מנהלי הרשת, שאליהם נלווה הגר"ש קוק, רבה של רחובות שחרג כבר מזמן מתחומי הרשמיים של עיר רבנותו, וגם במקרה זה, גמר אומר לסייע ככל שניתן להצלת המפעל התורני החשוב, כמו גם משרותיהן של נשות האברכים, החשובות לא פחות. גם הש"סניקים הובאו בסוד העניין, אם כי יוזמה לכינוס משותף של שתי הסיעות, לא צלחה. כאיש אחד בלב אחד, כל עוד לא 'במקום אחד'.

"הרי אנחנו מביאים כספים מחו"ל, מעסיקים מאות נשים. המשבר הכלכלי פוקד אותנו ומחייב אותנו לפטר אותן, מדוע שלא נקבל סיוע, כפי שמקבלים עובדי פרי הגליל?", שאלו בהנהלת 'שובו' ולעת עתה טרם זכו לתשובה.

יש לנו יו"ר ועדת כספים משלנו, סגן ראש ממשלה, סגן שר אוצר, סגן שר חינוך, ומכתבי הפיטורין עדיין בתוקף. רק לפני שבוע, באכסניה זו, הבהיר שר האוצר יובל שטייניץ, כי לקראת שנת הלימודים הבאה, לא תפוטר אף מורה. ורק כשמגיעים הדברים לחרדים משתנים לפתע הכללים. אז נכון, מדובר בגרעון שאינו נובע מהפסקה ישירה של תקציבי המדינה, אלא מהתנכלות רבת-שנים, בעיקר באמצעות קריטריונים מפלים. מה לעשות ואת המורות המסכנות, זה ממש לא מנחם.

הפינג-פונג הבין-סיעתי כבר החל. "אם יהדות התורה, תקצה מהכסף הקואליציוני שלה להצלת המורות, נשתתף גם אנחנו ונקצה כספים מהמאה ושלושים מיליון שלנו", אומר לנו שר בש"ס, שיש לו יד וגם שתיים, בכל הנוגע לשינוע הכסף הקואליציוני. האם מן הצד השני, יהיה מי שירים את הכפפה? לעת עתה, לא. הקריאה 'שובו הביתה' כלפי אותן מורות, עדיין בתוקף. אלו היסודות של 'שובו' שמתערערים. אבל רעידת האדמה הכלכלית הזאת, פוקדת את כולנו. התוצאה? מי ישורנה.

הבשורה


מעל לפני הקרקע, פריחה משגשגת. מתחת, משוועים השורשים למעט מים. במרכז התעסוקה במודיעין עילית, עסקים כרגיל. אבל מפה לאוזן, שמענו גם שמענו, יזמים בכירים, שמדברים על סגירת שערים וקיפול ציוד. מעבר לכך, ישנם גם טפטופים של פיטורין, יהיו שיאמרו אי-התאמה, יהיו שיטשטשו זאת ב'ארגון מחדש'. כך או כך, השורה התחתונה ברורה, חרב הפיטורין מגיעה גם לאימפריית התעסוקה החרדית.

זהות המעסיקים במפעלי היזמים במודיעין עילית וב'שובו', שונה לחלוטין. גם מטרותיהם, רחוקות זו מזו כרחוק שמיים מארץ. אבל זהות המועסקות תואמת לחלוטין. נשות אברכים, שרק המחשבה על פיטוריהן ההמוניים בעת שכזאת, מעוררת צמרמורת.

אם תרצו, זוהי ההוכחה, שאפשר גם אחרת. להיערך כראוי בימי משבר. לחבור לגופים ממשלתיים ולהטיל עוגן תקציבי המנסה לא רק לייצב את הספינה המיטלטלת ולשמר את הקיים, אלא גם התרחבות ובנייה, ככל שהמונח רלוונטי, באזור המוקפא שמעבר לקו הירוק.

מי שרואה את ראש עיריית מודיעין עילית יענק'ל גוטרמן, האיש שמזוהה יותר מכל, עם תעסוקה לנשות אברכים, מסתובב כאחוז תזזית במסדרונות האוצר, מבין את חומרת המצב. הפעילות השבועית האחרונה והתוצאה המסתמנת, באה כמים קרים לנפש עייפה. תוכנית הסיוע הממשלתית, אותה הוביל ויזם שר התמ"ת דאז אלי ישי, שמה את הדגש על סיוע תעסוקתי לחרדים ולערבים, על פי המודל התעסוקתי של מודיעין עילית, כפי שנכתב בשעתו בהחלטת הממשלה.

התוכנית המצויה בשלבי גיבוש אחרונים במסגרת 'מחקר ופיתוח – מסלול תעסוקה' על פי החלטת הממשלה אותה הוביל בשעתו ישי, קובעת כי עסק שיפתח בכל רחבי ישראל, ובמסגרתו יועסקו לפחות חמישה עשר עובדים, כאשר תשעים אחוזים מהמועסקים בו יהיו חרדים או ערבים, ייהנה מהסיוע, אותו מקבלים כיום המפעלים הקיימים במודיעין עילית. המדובר בסכום עתק שהוקצה לתוכנית, של לא פחות ממאה וחמישים מיליוני שקלים. אם עלה החשש שהחלטת הממשלה דאז לא תיושם, באה פעילותו של גוטרמן כיום ומסייעת להפעלתה. בא יענק'ל לעזור לתושבות מודיעין עילית ונמצא מסייע לכלל ישראל החרדית.

'העדפה מתקנת' מסתבר, כבר אינה נחלתו הבלעדית של השר לשעבר ראלב מג'אדלה הזכור לנו לטוב. הנה כי כן, בניגוד לכל תחזית וצפי, נוהגים על פיה גם אנשי מרכז ההשקעות בתמ"ת, כמו גם אנשי אגף התקציבים באוצר. אלה עושים זאת, לא מאהבה יתירה, ולא רק מחמת החלטת הממשלה, אלא גם, שלא לומר בעיקר, משיקול כלכלי של רווח והפסד. הנתונים לנגד עיניהם. הקמת מתחמי התעסוקה לנשים חרדיות, מצרפת מאות ואלפי נשים חרדיות למעגל התעסוקה. במצב עניינים שכזה, ההשקעה – כמעט כל השקעה – משתלמת.

תשעים אחוזי העסקת חרדים, מקנים הטבה. ורק השאלה 'מיהו חרדי' בתוקפה עומדת. תמיהה שכבר הועלתה בעבר על ידי גופים ממשלתיים רשמיים (בית ספר לפוליטיקה 'מיהו חרדי'). הפעם, לנערי האוצר פתרונים, כאשר במקום לקבוע הגדרות מסבכות הדורשות מעקב אחר מקום תפילתה, ואורח חייה של משפחת המועסקת החרדית, אימצו הללו את הצעתו של גוטרמן ולפיה, לחרדי יוכר כל מי שילדיו לומדים במסגרות החרדיות הרשמיות של 'המוכר שאינו רשמי'.

אלא שבימים שכאלה, גם בכך אין די. 'מסלול ההטבות' פורש את ההעברה התקציבית למפעלים במודיעין עילית על פני חמש שנים. על מנת להקדים תרופה למכה, ועל רקע החששות שעלו, מביעים באגף התעסוקה בתמ"ת ובאגף התקציבים באוצר, הסכמה עקרונית לפרישת התשלום לשלוש שנים. קבלת ההצעה תגדיל את הסכום המועבר מידי חודש בחודשו לבעלי המפעלים והפרויקטים, שמעסיקים את מאות הנשים. לא זו אף זו, הפריסה בשלוש השנים לא תהיה שווה, כאשר אם יחפצו בכך בעלי המפעלים יחולק הסכום כך שבשנה הראשונה יקבלו מימון של ארבעים וחמישה אחוזים מסך התקצוב, בשנה השנייה שלושים אחוזים, ובשנה השלישית עשרים וחמישה אחוזים. המטרה הינה, לדרבן את בעלי המפעלים להעסיק נשים חרדיות, על ידי מתן מענק מוגדל בשנה הראשונה, השנה שבה ההשקעה עולה על התפוקה, לאין שיעור.

ואחרי שלוש השנים, מה יהא על המפעלים ועובדיהם? חזקה על הראש החרדי שימצא פתרון, בתקווה שעננת המשבר, תחלוף גם היא. כעת, זוהי העת להציל ולשמר את הקיים, לא לחשב קיצין, של מעבר לשלוש שנים.

מחוץ למשרד, אך לא מחוץ למשחק, מתבונן יו"ר ש"ס אלי ישי בעיניים בוחנות על התפתחות תוכניתו. את קידום תעסוקת נשות החרדים, הוא רואה כגולת הכותרת של תקופת כהונתו במשרד. כעת יושב שם שר כבד משקל, שהקשר בינו לבין החרדים, מקרי. אלי ישי מודאג. מודע למציאות שעלולה להכות בכל רגע ובכל מקום. בכל הנוגע להותרת מדיניות ההטבות, הוא עומד על המשמר ומרשה לעצמו להביע ביטחון, שיזכה לסיוע של השר הנוכחי פואד בן אליעזר. אם בתוכניות משרדו זה לא ישתלב, ידאג ישי שפוליטית, זה ישתלם.

"זו הכלכלה, טמבל", הייתה סיסמת הבחירות שהובילה לניצחונו של קלינטון הבעל על בוש האב. ההיסטוריה וגם ההיסטריה חוזרת. מי שאינו מבין זאת היום, עשוי להרגיש זאת מחר. אם לעת כלשהי הגיעו פוליטיקאינו למלכות, הרי שזוהי העת. ניתן לחשות, תשאלו את נשות 'שובו'. ניתן גם לעשות, תשאלו את נשות מודיעין עילית.

בית ספר לפוליטיקה, טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת קו עיתונות דתית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!