"תתפללו, זה יציל אותו!"

• תלמיד ישיבת מיר ביקש סיגריה - ונפצע קשה

טרם יציאתי לבית החולים, אני מרים טלפון לבית משפחת רז, ביתו של הבחור יחיאל ברוך (את השם יחיאל הוסיפו היום, לאחר התיעצות עם רבנים) שנורה ברחוב הנביאים בירושלים. הקול מהצד השני של האפרכסת, היה אדיב. לשאלתי אם אוכל לשוחח עם אחד ההורים, השיב: "ההורים עדיין המומים מהאירוע, קשה להם לדבר עכשיו".

לא קשה להבין אותם. ההלם הנורא, הזעזוע, והאימה שמתלווים לאירוע מעין זה, גורמים למילים לאבד את משמעותם. המח כולו עסוק בדאגה אין-סופית לבן הפצוע. לא קל לשלוח בן לישיבה ולקבל אותו בטיפול נמרץ בבית החולים. החלטתי לנסוע לבית החולים. לחוש את התחושות, להרגיש מקרוב את המשפחה.

בבית החולים 'הדסה עין כרם' הפנתה אותי הפקידה שמאלה ומיד ימינה. אחרי הימינה נתקלתי בשלט: חדר ניתוח. מה שהזכיר לי שבית חולים אינו מקום רק ליולדות...

הגעתי לחדר המתנה קטן, אפוף תוגה, קירות שקטים צבועים לבן אדישים לאוכלוסיה היושבת בתוכם. אני מוצא את אימו של הבחור יושבת צמודה לדלת חדר הניתוח, רוצה להיות ראשונה לדעת, לא מוכנה לפספס את הרגע אפילו ממרחק ישיבה של עוד מטר בודד מהדלת. ראשה טמון בספר תהילים קטן, מתפללת בדביקות, מתעמקת בכל מילה, לא חוסכת בדמעות.

בני המשפחה שיושבים על ידה, שקועים אף הם באמירת פרקי תהילים. לא קשה לראות עד כמה הם אוהבים את יקירם. הם יושבים בדבוקה אחת, מנסים לנסוך כוח אחד בשני, מעבירים בניהם מבטים אוהדים מלאי חמלה.

כמה דקות חולפות. אחות של ברוך מגיעה אף היא, עם בעלה, צועדת כמעט בריצה לחדר ההמתנה, צמאה לעדכון מהאם, שמצידה פורכת ידיים ומהנהנת בראש אל ספר התהילים. ה' יעזור, היא לוחשת. הבת מתיישבת אף היא ומצטרפת לאמא בקריאת התהילים.

תוך כדי מצלצל הטלפון של בעלה, גיסו של ברוך. חבר מתקשר לחזק, להשתתף איתו ברגעיו הקשים, המתוחים כל-כך. הוא משיב בחיוך עגמומי ופולט יהיה בסדר, תתפללו.

המסך שתלוי בקיר החדר, מתעדכן מדי פעם ברשימת המנותחים ומצבם, האם מצידה מסובבת את ראשה מדי פעם אל מאחורי גבה, אולי יש חדש עם הבן יקיר שלה, ונוחלת אכזבה בפעם המי יודע כמה. הראש שוב חוזר מורכן אל הספר הפתוח, שפתותיה ממשיכות למלמל פרקי תהילים.

פעם בשעה יוצאת אחות חדר הניתוח בכדי לעדכן את בני המשפחה בתהליך הניתוח. בכל פעם היא קוראת בשם מנותח אחר, למרות זאת קמים גם בני המשפחה, בתקווה לקבל מידע גם על יקירם שלהם. אך כמו להכעיס, היא משיבה את פניהם ריקם.

בדרך לתפילת מנחה, אני פוגש את שמעון, אחיו של ברוך. הוא נראה נסער ומתוח, חרד לגורל אחיו, אך עם זאת חדור תקווה. הוא מספר על עלם חמד, שאוהב ללמוד, חייכן ומלא שמחת חיים, בן תורה של ממש ואהוב על משפחתו וחבריו. "תראה מה רגע אחד יכול לעשות", הוא אומר ומבטו מצטעף, מדמיין אילו אחיו היה בוחר בסמטא אחרת, ברחוב אחר, רק לא שם, לא באותו מקום.

הפרסומים בכלי התקשורת שסיפרו על כך ששכניו של היורה התריעו בפני המשטרה כבר לפני כחצי שנה, כי מדובר באדם שאינו שפוי המחזיק נשק ברישיון, אולם המשטרה התעלמה מפניותיהם וטענה כי אין ממצא המצדיק את לקיחת הנשק מהאיש - לא משפיעים על בני המשפחה. הם חדורים באמונה, לא מאשימים איש. משתדלים להתכנס בתוך ספר התהילים המנחם, המרגיע, המלטף.

בלילה, בשעה עשר וחצי, שמעון מתקשר אלי.

"ברוך ה' הרופאים הצליחו להוציא את רסיסי הקליע מהראש, עשו לו 'סיטי' , הם אומרים שהמצב יותר טוב, אך לא בוודאות, זאת ידעו רק בעוד שלשה ימים, תמשיכו להתפלל". עדיין הוא סובל מבעיות בעמוד השדרה, עדיין לא תמה סאת יסוריו, אבל יש אור בקצה המנהרה.

הבוקר הוא מתקשר שוב: "מחר (ה') תהיה תפילה בכותל בשעה 14:00, אפשר לתת לזה פרסום? אנחנו ממש לחוצים. הרופאים לא יודעים מה יהיה. המצב קריטי".

אנחנו נפרסם, אני מבטיח לו, וניתן לשמוע את אנחת הרווחה אותה הוא מוציא מפיו. אם יתפללו הכל יהיה בסדר, הוא אומר בלי קול.

נא התפללו עבור יחיאל ברוך בן בת שבע.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!