"לא מפחד מאלה שחושבים שאני לא צודק" • מסע הפריימריס של ריבלין

איש הדוגרי

הם לא תמיד יודעים איך 'לאכול' את האיש.

יו"ר הכנסת, ראובן (רובי) ריבלין נולד בירושלים. אביו, הפרופ' יוסף יואל ריבלין, היה מזרחן, גם אמו רחל הייתה נצר למשפחת ריבלין, שעלתה ירושלימה בעליית תלמידי הגר"א.

מחד, אין ספק בכך שהוא ציוני בכל רמ"ח אבריו, איש ארץ ישראל השלמה, אוהב הארץ ואיש ירושלים בנשמתו.

מאידך, אמירותיו ה'דוגריות' לא תמיד התיישרו עם מה שהם חפצו לשמוע. קחו למשל את תוכנית ההתנתקות. הוא התנגד לה, מאד התנגד, אבל לא הצטרף אל מורדי הליכוד וגם 'הגדיל לעשות' וקרא לצדדים לשמור על איפוק, לציית לחוק ולמנוע קרע בעם.

כזה הוא האיש. הוא יכול לנהל ישיבות במליאה כשבפיו דברי פיוס ושוויון למגזר הערבי והכרה בצרכיו, כאשר ליבו מלא באהבת הארץ ובאידיאולוגיות ימניות, יש יאמרו אפילו קיצוניות.
למזלו, בימין למדו לאהוב אותו ולהעריך אותו למרות החספוס.

הסבא שגורש מבית הכנסת

כשעמד על דוכן הנואמים בכנסת כשהוא בולע את רוקו בכאב גדול לא יכולתי שלא להיזכר בסבו, הרב יוסף ריבלין, שהעז לעודד את בני ירושלים לצאת מהחומות.

היה זה בשבת בבוקר כשעמד על הדוכן ונשא את דרשת השבת שלו. עוד נאום לוהט על חובת יישובה של ירושלים וחיזוק שכונותיה. ואז, בהפתעה מוחלטת, נחתה עליו ההודעה החד-משמעית. "צא מבית הכנסת, צא מהשכונה".

רגע לפני שפסע לעבר פתח בית הכנסת, עושה את דרכו אל מחוץ לשכונה אליה לא ישוב לעולם, המשיך לשאת את דברו. "לפני תשע שנים, כשהלכתי במקום הזה, שהיה שומם לגמרי, היה לבי נוקפני בדבר אחריות וסכנה. דאגתי: מי יודע אם נצליח שיגורו כאן בני אדם. ועכשיו ברוך ה' זכיתי שיש כאן אפילו אנשים המגרשים אותי מהמקום".

שנים חלפו, והנה עושה בן נכדתו מסלול דומה עד לכאב. רק בבוקרו של יום עשה את צעדת הבוקר שלו באזור יער ירושלים כשהוא עדיין אופטימי. והנה כעת הוא עומד אל מול מליאה, אל מול אנשים להם סייע ועזר כל השנים, מגורש בבושת פנים מבית הנשיא אליו חלם להגיע.

לחיצת ידיים אמיצה לשמעון פרס, נשיאה התשיעי של מדינת ישראל, ואחר כך הודעה לתקשורת בקול חנוק מדמעות. "יחי נשיא המדינה. תחי מדינת ישראל". וגם לו, כסביו, לא נותר אלא לגשת אל הפתח ולצאת.

הרבנים בירכו

למחרת אותו יום קשה של חייו שוחחתי איתו. הוא סיפר לי על ביקורו אצל הגר"ח קנייבסקי. "אבא שלי היה אמנם פרופסור, אבל היה תלמיד חכם גדול", סיפר לרב, כשהוא מתאר את סבו, שהיה ראש כולל בירושלים, ואת סב סבו, שהיה עוסק בצרכי ציבור באמונה.

"אני כשליח ציבור עושה כל מה שאני יכול על מנת להאדיר את שמה של תורה כמיטב יכולתי. זכיתי ובעזרת ה' עשיתי למען עמי ולמען ארצי מבלי להתבייש", אמר, והוסיף את עובדת היותו קרוב למסורת ושומר שבת.

"קיבלתי ברכה", סיפר לי אז. אלא שאיש לא קבע שהברכה מכוונת לנשיאות התשיעית. ועדיין תולה הברכה בחלל, ועדיין לא נאמרה המילה האחרונה. בעוד כשנה ומחצה תמה כהונתו של הנשיא הנוכחי, או אז תוכל הברכה לשרות, אם אכן כוונה לנושא הנשיאות.

ניסיתי אז למצוא בין דבריו סימנים של אכזבה, של תחושות קשות, אבל לא מצאתי. "אני אדם מאמין בן מאמינים וככזה יודע שהכול נקבע מלמעלה", אמר לי.

אחר כך סיפר כי היה גם אצל "הרב עובדיה" וכי "הוא ברך אותי שאעלה מעלה מעלה". בירך, ולא התחייב להורות לחברי מפלגתו לתמוך. ואולי התכוון אף הוא לעתיד.

הגר"א והבעש"ט

באותה שיחה הציג בפני בגאווה בלתי מוסתרת את תולדות משפחתו, "השזורים בתולדות ירושלים", וכשהוא מונה את סדר הדורות ומגיע מצד האב עד לגאון מוולנא מצד אמו – עד לבעל שם טוב.

הוא הרבה לספר לי על אמו, חברת האצ"ל, שטיפלה במסירות נפש בפצועי מלחמת השחרור. "הווילה בו שוכן עד היום בית ראש הממשלה הוסבה לבית חולים, ושם אמי הייתה מתמסרת לחולים", סיפר. בווילה הזו פגש לראשונה את מנחם בגין, עת הגיע לבקר את הפצועים.

ימים ספורים אחרי שעזב צחי הנגבי את הליכוד, בדרכו לקדימה ("לבית אין משמעות", הסביר אז), פגש ריבלין את גאולה כהן, האם. כהן שיבחה אותו על שנשאר נאמן לליכוד. "אל תהללי אותי, תהללי את אמא שלי, שחינכה אותי טוב", עקץ אותה.

במהלך אותה שיחה ושב וסיפר לי על שנאת הרפורמים אליו, על עמדתו הנחרצת בדבר מיהו יהודי ועל כך ש"זה מה ששמר על העם היהודי מדורי דורות. "רציתי להציג מועמדות מתוך מחשבה שהיהדות החרדית תבחר בי באם יעמוד מולי אדם ששומר מצוות פחות ממני. יחד עם זה מעולם לא כעסתי ולא אכעס כי נפלאות דרכי הקב"ה ואת מה ששם במוחם של מי שהעדיפו שלא לבחור בי אקבל באהבה רבה", אמר לי אז.

האם יהיה זה ריבלין, צאצא הגאון מוילנא ונכדם של גדולי ירושלים, שיזכה להיות הנשיא העשירי של מדינת ישראל? ביום ההוא הבטיח לי כי "לא נכזבה תוחלתי, ואני עדיין מאמין במה שאומרים אחרי קריאת התורה בשבת. 'וכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה, הקב"ה ישלם שכרם'".

ריבלין נשאר ריבלין

כשלוש שנים לאחר מכן פגשתי אותו בבניני האומה בירושלים. היה זה ביום חמישי, כ"ז בתשרי, התש"ע, עת התאספו מאות מבני משפחת ריבלין לדורותיה כדי להשמיע את סיפורה של המשפחה לרגל 200 שנה מאז עלייתה ארצה.

לצד פשוטי עם, אנשים טובים, שגאוות שם משפחתם על לשונם, מצאתי שם גם נכבדים רבים. אישי תקשורת, שופטים, מדינאים, כולם בני המשפחה, ששמרו על שמם במהלך השנים מבלי שיעלה בדעתם לעברת אותו.

כאשר נכנס רובי אל האולם החלו אנשים לשלוף לעברו דפים לבנים, לסמן עליהם שמות וחיצים, למצוא הקשרים וקשרים. שמות כמו 'סבא הלל' ו''מומה מינה' ריחפו שוב ושוב בחלל.

"אם אתה ריבלין, אתה ריבלין", שמעתי אותו אומר לאחד מבני המשפחה.

"הערב הזה אנחנו רואים פה את שבט ריבלין המסועף, על ענפיו המרובים, כאשר מה שהיה מאפיין את אבות המשפחה היא האמונה הזו שאין לנו ארץ אחרת", אמר לי אז.

"האמונה הזו הייתה מלווה גם בהגשמה ובמעשים בפועל. כאשר הגיעו ארצה, בשנת 1809, עשו זאת במצות הגאון. סבא, ר' הלל, עזב את וילנא, שהייתה מכונה אז ירושלים דליטא, ואשר לא היה חסר לו בו דבר. הייתה זו שנת תק"ע, ובהוראת רבם הם החליטו לעלות ולבנות את ירושלים".

מנהל הכנסת האמיתי

מאז ועד היום השקפתי לעברו עשרות פעמים מעבר ליציע העיתונות, כשהוא מנהל בטוב טעם את דיוני המליאה. לעיתים בתקיפות, לעיתים בהתחשבות, פעם מעניק מילה טובה ל'שמאל', פעם 'לימין'. ריבלין, כך למדו לדעת אויביו וגם אוהביו, אינו 'עוד' פוליטיקאי. הוא אחד שעשוי מזן מיוחד. כאשר עלה על הפרק נושא שירת נשים בצה"ל סרתי אל לשכתו כדי לשמוע את דעתו של 'מנהל הכנסת' האמיתי.

הוא הפתיע כאשר גילה הבנה עמוקה לדרישותיהם הדתיות של חיילים שומרי תורה ומצוות. לומר באותה תקופה את הדברים שאמר לנו דרש אומץ לב מיוחד, באשר התקשורת 'בערה' סביב הנושא, כולל 'הדרת נשים' שהצמידו לו. אבל ריבלין, כדרכו, לא הלך עם הזרם.

במהלך השבועות האחרונים תהיתי לא פעם איך יעבור את תקופת הפריימריז. לא קלה היא התקופה לחבר כנסת או שר המבקש לעצמו מקום של כבוד ברשימה. זה מתחיל באיסוף כספים (דבר שריבלין סולד ממנו ומעדיף לדלג עליו) וממשיך בחרישת הארץ לאורכה ולרוחבה, מצפונה לדרומה.

ריבלין בחר לעצמו את המקומות בהם יבקר בקפידה רבה, התאים אותם לרעיונותיו, באשר הוא האחרון שניתן לצפות ממנו לדברי חנופה שאינו מאמין בהם.

ביום שלישי, לפני כשבוע ימים, בחר לסייר בין טרשי השומרון, כאורחו של ראש המועצה גרשון מסיקה.

נלווינו אליו, עושים את דרכנו יחד עם יועצו של מסיקה, יוסי דגן, האיש שהצליח להביא כבר עשרות עיתונאים אל השטח, מעמיד אותם משתוממים מול קרבת גוש דן אל השטח 'המסוכן' בעיניהם. לחלקם, כאלו הסבורים כי מדובר בשטח אותו יש להחזיר לידי הפלשתינים, הצליח גם לשנות את המתג במוח.

לא נרתעים

אנשי בטחון היו הדבר הראשון שראינו בהתקרבנו אל חוות גלעד. אחרי הכול, מדובר ביו"ר הכנסת, אחת מהאישים המאובטחים ביותר במדינת ישראל, ובמקום שמוקף כל כולו בכפרים ערביים.

חוות גלעד הוקמה לזכרו של גלעד זר הי"ד, שנרצח בצומת ג'ית הסמוכה. איתי ובצי זר הקימו אותה לזכרו של אחיהם הבכור. לא קלים היו חבלי הבראשית של המקימים. ה"שכנים" הערביים הציקו להם שוב ושוב, גם המשטרה וזרועות הביטחון לא הקלו מעליהם.

אבל כל אלו ועוד לא הרתיעו את התושבים, משפחות בודדות וכמה נערים. גנרטור ומיכל גדול של מים שמתמלא על ידי משאית עם מיכלית מים הם הציויליזציה הכמעט יחידה במקום. התושבים חורשים את אדמתם, זורעים אספסת ותלתן לסוסים, מעבר לכך הם אינם מסוגלים בהיעדר אמצעי להשקיה מסודרת. את הילדים הם שולחים ליצהר או לקדומים, הישובים הסמוכים.

"אברהם אבינו הלך ליושבי הארץ וקנה מהם מקומות בכסף מלא", סיפר ריבלין, ביושבו עם התושבים סביב השולחן הערוך בכל טוב. "חבל שמדינת ישראל לא מבינה שהקמת ישובים היא התשובה לרצח יהודים", המשיך עם דברי אידיאולוגיה. "אני לא מפחד מאנשים שחושבים שאני לא צודק", הבהיר ליושבים מולו, שיודעים כמו כולם כי כשריבלין אומר משהו, הוא לא מתכוון למצוא חן בעיני מישהו אלא מתכוון לכל מילה.

אפילו גן ילדים קטן הכינו לעצמם. הכול מאולתר, בלי תמיכה ממשלתית, אבל בהחלט גן מרשים בכל קנה מידה.

כמו כולם ניסו גם הם לבקש את עזרתו, אולי יביא את דבר מצוקתם הלאה אל קודקודי הליכוד. מדובר ביישובים קיימים המתקשים בחיי היום יום שלהם, ניסו להסביר. אבל גם הם כמוהו יודעים שמדובר במשימה לא פשוטה עד כמעט בלתי אפשרית. אילוצים שמעבר לים, לחצים משפטיים – כל אלו ועוד מקשים על ממשלה, תהא ימנית כאשר תהיה. ובפרט, אם בראש מערכת הביטחון שלה עומד שר ש'מוצאו' מהצד היותר שמאלי של המפה, מפלגת העבודה.

"בכל מקום שיהודים יושבים על אדמות שנרכשו בכסף מלא, על הממשלה לסייע בהסדרת מגוריהם וביצירת תשתיות מתאימות", הבהיר להם. ובטח שהדברים אינם יכולים להיעשות כמחטף, "בתקופת 'בין הזמנים' המפרידה בין הכנסת ה-18 ל-19", כפי שהסביר להם ריבלין.

מחד, מטרתו של כל מפגש כזה הוא לאותת לקודקודי הקבוצות הימניות לתמוך בו בפריימריז. זה לא סוד, וכל אחד מחברי המפלגה, על ח"כיה ועל שריה, נזקק לעלייה לרגל מהסוג הזה. אלא שבניגוד לאחרים, המגיעים לשטח ואומרים דברים שליבם מרוחק מהם, אצל ריבלין הכול עושה רושם של 'אמיתי' ו'מהלב'.

אנו בעלי הבית

מחוות גלעד עשתה השיירה, ורכבנו בתוכה, את דרכה אל היישוב רחלים. לא לפני שחלפנו על פני כפרים ערביים סמוכים, את אחד מהם חצינו ממש בטבורו.

ההזנחה בולטת. קשה לומר שהרשות הפלשתינית מאד משקיעה במראה החיצוני של הכפרים. מחד, חנויות רבות ממלאות את צידי הדרכים, מאידך, היעדר מדרכות רמזורים ותשתיות 'נורמליות' בולטת במראיה. המבטים הננעצים אל תוך הרכב עוינים, אבל כל תקרית לא נרשמת. האם המאבטחים הרבים הם אלו שמונעים זאת? תושבים עמם שוחחתי טוענים כי במהלך השנים האחרונות נשמר השקט באזור בקפידה. בדרך כלל, צריך להדגיש. כי היוצאים מן הכלל מדממים ופוצעים את הלב. הרצח באיתמר הוא רק אחד מהם, לדוגמה.

היישוב רחלים הוקם בחורף שנת 91' לאחר פיגוע קטלנו בו נרצחו שניים מתושבי האזור – רחלה דרוק ויצחק רופא. הוא החל כמאחז, בהמשך הגיעה לגור משפחה שגרה שם באוהל לבדה במשך שמונה חודשים, ואז הגיעו עוד ועוד משפחות והמאחז הפך ליישוב של ממש.

למען האמת, בלילה הראשון אישר צה"ל רק לחברותיה של רחלה דרוק ולעוד שלושה שומרים להישאר במקום, איש לא חלם כי ההיתר הזה יהפוך לעוד יישוב בשטח.

בתחילה לא ניתנו אישורים לשהייה במקום, אבל ממשלת יצחק רבין נתנה את ההסכמה שבשתיקה. עם הזמן הגיעו לרחלים שישה בחורים מישיבת בית אל, בשליחותו של הרב זלמן מלמד, והקימו בה את מדרשת יצחק על שם יצחק רופא, נהג האוטובוס שנהרג בפיגוע במקום.

ב-98', כאשר הצטרפה 'מולדת' לממשלת נתניהו, הציגה תנאי: אזרוח ההיאחזות. כך אירע שמשרד השיכון אישר באופן רשמי את בניית השכונה ברחלים.

אל מול עינינו נשקפה הגינה הציבורית, מלאה במתקנים וגם בילדים עליזים ומשתובבים. כחמישים משפחות מונה כיום היישוב, ויש בו גם מעון וגני ילדים. ילדי בתי הספר נוסעים אל היישוב הסמוך שילה. בית כנסת, מקווה, משחקייה, מועדון וגם היקב המרשים, יקב הבוטיק "טורא".

וכמו תמיד התמונות המעניינות של הרמת ילדים בזרועותיו, שיחות עם מנהלי היקב וגם טעימת היינות השונים.

"אנו מצפים ממשלת ישראל לנהוג כבעל בית ולאפשר את הליכי התכנון והבניה ביהודה ושומרון כמו בכל אזור אחר בארץ", אמר לו מסיקה.

"הם קודם מאשרים ישוב, אחר כך 'תוקעים'", סיפרו לו התושבים. ריבלין התחלחל. "לא יתכן שרחלים שהיא מוכרת על ידי הממשלה לא תקבל שיוך מוניציפאלי משל עצמה", אמר. "הממשלה צריכה לקבל החלטות", השמיע בלי פחד ביקורת, שמן הסתם תגיע אל האוזניים הנכונות גם אם לא תפעל את פעולתה. לא, הוא אינו מביע את דעתו, אבל שמע שביום העצמאות האחרון הממשלה החליטה להכיר ביישוב, ולכן אינו מבין את פשר ההתמהמהות.

עדיף ליברמן מברק

למען האמת, אחרי ששמעתי קולות כה רבים של ליכודניקים המתנגדים לחיבור עם 'ישראל ביתנו', היה מעניין לשמוע את תושבי שומרון, לפחות רבים מהם. כן, הם בעד החיבור, חד משמעית – הבהירו לי בזה אחר זה. לדעתם אביגדור ליברמן הוא איש ארץ ישראל בכל ליבו, ליכודניק של ממש, אולי הוא 'יעשה קצת סדר' עם נתניהו, שלדעתם די בגד בהם. הם לא אהבו כמובן את נאום בר אילן, את רעיון שתי המדינות לשני עמים, ובטח שלא שמחו בהקפאה שנמשכה באופן רשמי חודשים אחדים אך עקבותיה מלווים אותם עד עצם היום הזה.

"הממשלה האחרונה עמדה בצילו של אהוד ברק", הם מסבירים לי, כשהם מזכירים את שמו בסלידה של ממש. מבחינתם, אם הבחירה היא אהוד או אביגדור אין כל ספק במי הם בוחרים. "הוא קיצוני מדי?" – נו, טוב, רק את השפה הזו מבינים הערבים. ומי כמוהם מכיר את שכניהם. "לישובים פה, לפחות לרובם, אין גדר היקפית. רק ככה הערבים פוחדים מאיתנו. כשאתה מקיף את עצמך הם מתחילים לקבל אומץ. כשאתה מגודר, הם יבואו. כשאתה מראה שאתה לא שם עליהם הם רועדים מפניך", הם מסבירים לי את הטקטיקה המלווה אותם באופן יומיומי.

"זה לא הפחד שמקשה עלינו את החיים פה, זה התנאים הקשים", הם ממשיכים ומסבירים. ומה להם, חובשי כיפות, אנשי ארץ ישראל השלמה ולתנועת הליכוד? "אז זהו", הם לוחשים לי, "לרובנו אין כל קשר למפלגה, אנחנו גם לא מצביעים לה. לא הצבענו בעבר גם לא נצביע בעתיד. לא לפני החיבור עם ליברמן ולא לאחריו. אבל בהיותינו חלק ממתפקדי הליכוד אנחנו מצליחים להשפיע 'מבפנים'. אנחנו קובעים את דירוג החברים ברשימה, ברצותנו הם מקודמים, ברצותנו הם זזים לאחור". אין זה סוד כי קבוצתו של פייגלין מונה כעשרת אלפי איש, גם לגרשון מסיקה (ליד האריכתא שלו, יוסי דגן) קבוצה מרשימה משל עצמו. ויש עוד אי אלו קבוצות קטנות. את ריבלין, הם מבטיחים, ידאגו למקם "במקום יפה", "יפה מאד אפילו".

"ולא, לא בגלל שהוא בא לכאן עכשיו, בערב הבחירות. אנחנו קולטים כשזה לא אמיתי. הוא תמיד איתנו, גם כשמתנגד לנו, ליבו איתנו", הם אומרים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!