הליכוד ביתנו: שידוך פוליטי מפוקפק של מזגזג ועקשן

האיחוד המוזר בין הליכוד לישראל ביתנו תפס את אזרחי מדינת ישראל, כמו גם את העיתונאים מכל כלי התקשורת - בלתי מוכנים. רק שבוע קודם לכן צפינו בתסריט הדמיוני של מפלגת שלושת הקודקודים, שהציגה את שובו הביתה של הבן האובד. אך דומה כי הסצנה החדשה מאפילה אפילו על קודמתה.

נתניהו וליברמן - איך בדיוק זה יעבוד?

הקפאה? ביבי: דה - איווט: נייט. שתי מדינות לשני עמים? ביבי: דה - איווט: נייט.

מידי כמה חודשים גורר עמו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, חבר זמני, עולה עמו מחובק על במה, ומכריז: מצאנו את הפתרון לתחלואי הפוליטיקה הישראלית. תחילה היה זה אהוד ברק, שזכה לחיבוק חם (יחד 'עצמאות'). הוא ונתניהו שבו והצטלמו, כשהם מגבים זה את זה, משבחים איש את רעהו, עד שחתלול שחור עבר ביניהם.

אז הפציע רכש חדש - יו"ר קדימה הנבחר, שאול מופז. לא פחות משלושה יעדים הציב נתניהו לעצמו, כשהציב אותו לצידו כממלא-מקומו וכשותף בכיר בקואליציה: שינוי שיטת הממשל; הכנת חוק טל חדש; והזזת גלגלי עגלת השלום התקועה. הסוף (העצוב) ידוע לכולם. מופז פרש, ומפלגתו התרסקה בנוק-אאוט אל קרשי אחוז החסימה.

עם התקרב מועד הבחירות, החל חשש לקנן בליבותיהם של אנשי הלשכה הראשונה. בעוד שבאופן רשמי הם שומרים על ארשת זחוחה כמימים ימימה, בחדרי חדרים החלו להישמע זמירות קצת שונות. סקרים פנימיים החלו לסמן בקיעים ראשוניים, וראש הממשלה החל להבין כי כדי לשמר את השלטון עליו לפעול ומהר.

ואכן, במהירות ראויה לציון נמצא הרכש החדש, בדמותו של האיש החזק, יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן. האיש שאצלו "מילה זו מילה". "הכוח להורדת מחירי הדיור", "הכוח לשלוט", ועל זה הדרך.

ליברמן הפך בין רגע לנסיך החדש, האיש שאיחוד עמו יפתור את כל תחלואי מדינת ישראל, ויביא את עגלת הליכוד למקום שכולו טוב. הליכוד-ביתנו, או אם תרצו מפלגת 'ביברמן' - היא המתכון המנצח שיביא מספר מנדטים גבוה - הרבה יותר מאשר בריצה נפרדת.

ליברמן מביא בובות? אז הכל בסדר

ואיך תסתדר הריצה המשותפת עם רעיון שתי מדינות לשני עמים? הקשה מי שהקשה, אל תטריחו את ראש ממשלתנו בשאלות סרק. מדיניות ניתן לשנות, במדיניות ניתן לשחק, עם מדיניות ניתן לזגזג.

מחד, בספרו 'מקום תחת השמש', הוא הביע את במוצהר את דעתו השוללת כניעה לטרור ומשא ומתן להחזרת שבויים, מאידך, כל זה לא הפריע לו להשיב את גלעד שליט הביתה.

מחד, הוא נטה בתחילת הקדנציה האחרונה שמאלה, נשא את נאום בר-אילן שנעם לאזני הימין, מאידך, יד שמאל שלו, שר הביטחון אהוד ברק, המשיך לשמור לו על ההקפאה בשטחי יו"ש ולבצע עבורו את הפינויים השונים: גבעת האולפנה, מגרון...

במהלך חודשים ארוכים הילכו שמועות, שהתבססו על דבריהם של אישים ששוחחו עם ראש הממשלה, על כך שבדעתו לנקות את האורוות ולנער את הליכוד ממעוזי הימין שבתוכו. היו שדיברו על פירוק הליכוד ועל הקמת מפלגה תחת שם חדש, היו שניבאו תזוזה של 14 ח"כים (למעלה ממחצית מפלגה) שילוו את ביבי ב'מפץ' נוסח אריאל שרון, תוך נטילת השם המקורי של המפלגה. אך בסופו של יום לא ביצע נתניהו דבר, והעדיף את החבירה למופז כדי להצטייר כמי שנטה שמאלה עם מפלגתו.

ואז באה פרישתו של מופז מהקואליציה הרחבה. ונתניהו נאלץ להשיג את כוכב הרכש החדש. הוא ימני מדי? הוא יטה ימינה את הממשלה הבאה? הוא שר חוץ שהתקשה ליחצ"ן כהוגן את ישראל בארצות המערב, והתמקד ברוסיה ואוקראינה? אל תתפסו לקטנות ...מנדטים הוא מביא? 15 בובות אותן הוא מציג ומנווט כראות עיניו הוא מביא? מה יותר נוח מזה.

המהפכים הללו הם הרבה יותר מזיגזגים. דומה כי אף המילה זיגזג מתביישת כאשר משתמשים בה לתאר את המהפכים שחווה ראש ממשלתינו.

כשלאומית הפכה ללאומנית

בשלב זה קשה שלא להבין לליבה של יו"ר קדימה לשעבר, ציפי לבני. "ועידת הליכוד מחר לא תדון על ערכים אלא על מספרים. מספרים של מנדטים. מי יבחר ומי לא", היא אומרת, ובצדק.

ציפי מספרת כי נולדה בתנועת החירות. "כילדה חיי נעו במשולש שבין בית הורי - ביתו של בגין - ומצודת זאב. זוהי התנועה שנתנה בית למי שנדחה על ידי הממסד. בית אמיתי וחם. תנועה שקידמה אנשים צעירים מהפריפריה, שהפכו לימים לראשי ערים ושרים. הדיון אז לא היה על עוד מזרחי ברשימה, אלא דובר על מתן כבוד לתרבות שונה".

מול עיניה ראתה ויכוחים אידיאולוגיים על שילומים מגרמניה, ועל הסכם שלום אותו חתם בגין עם המצרים למרות שכלל החזרת שטח "שכולנו אהבנו". במשך שנים ציטטה את ז'בוטינסקי, סיפרה על שני הדגלים של הליכוד, ואז ראתה איך "משנה לשנה מתכווצת הלמד של הליברלית", ונשארת "רק למד לאומית", שהפכה ל"למד לאומנית".

"זה לא קרה ביום חמישי", היא אומרת. "זה קרה לאט לאט. עוד הצעת חוק מתלהמת, עוד דיבור פרוע, עוד עצימת עין מול שנאה וגזענות".

לא עם כל דבריה אפשר להסכים. בטח לא עם אלו המדברים על ה"מונופול החרדי". אבל קשה להשתחרר מהתחושה שלא לליכוד הזה התכוון ז'בוטינסקי, גם לא מנחם בגין.

ליברמן - איש של קווים אדומים

עשר שנים לאחר שעלה ארצה מבריה"מ התמודד ליברמן על מקום ברשימת הליכוד בכנסת. כבר אז ראה במפלגה את ביתו הטבעי. כאשר נבחר נתניהו לתפקיד יו"ר הליכוד, בשנת 1992, מונה ליברמן כמנכ"ל הליכוד.

עם בחירתו של נתניהו לראשות הממשלה, בשנת 1996, מונה ליברמן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. אלא שכעבור חודשים ספורים החזיר את המפתחות ועזב את הלשכה. יש שאמרו "יחסים עכורים בלשכה", ויש שתלו זאת בתיק החקירה שנפתח נגדו בתקופה זו (ונסגר בהמשך).

במשך החודשים הבאים עסק ליברמן בעסקים פרטיים שונים, בשווקי המזרח ובשווקי המערב, אך לאחר זמן קצר בלבד הפתיע וחזר למגרש הפוליטי. ב-3 בינואר 1999, כינס מסיבת עיתונאים והכריז על הקמת מפלגת "ישראל ביתנו".

מאז ועד היום הלכה המפלגה וטיפסה לצמרת, כשבכל מערכת בחירות היא זוכה ביותר ויותר מנדטים. לא רק איחודה עם מפלגות אחרות הוא שהביא לה את שגשוגה (מולדת, תקומה, איחוד לאומי). היה משהו עקבי מאד בהתנהלותו של ליברמן.

כך למשל, עם מסירתה של שכונת אבו סנינה בחברון לידי הפלסטינים (בשנת 2001), החליט ליברמן, יחד עם חברו לסיעה רחבעם זאבי, לפרוש מהממשלה. גם לאחר שהצביע נגד תוכנית ההתנתקות (בשנת 2004) פוטר ליברמן מממשלת שרון השנייה.

בשנת 2006 הצטרפה מפלגתו לקואליציה בראשות אהוד אולמרט כשליברמן ממונה כסגן ראש הממשלה ושר לעניינים אסטרטגיים. אלא שלאחר שגילה כי הממשלה ניהלה משא ומתן עם הרשות הפלסטינית שב והודיע על פרישתו ממנה (16 בינואר 2008).

עקביותו העיקשת בנושאים ביטחוניים ובנושאי ארץ ישראל - הביאה לו עוד ועוד תמיכה מהשטח. העובדה שאצלו "מילה" הייתה "מילה", הפכה אותו למנהיג קשוח בעל קוים אדומים, שאינו מתפשר על עמדותיו וצועד לאורן בעקביות. כמה מוזר שדווקא הוא מחליט לחבור לנתניהו, האיש שכל כולו זיגזג אחד גדול.

היחסים בין השניים ידעו עליות ומורדות: בתחילת 2011 זעם ליברמן לאחר שנתניהו מינה - כמעט מאחורי גבו - את עוזי ארד, היועץ לביטחון לאומי היוצא, לתפקיד השגריר בלונדון. המשבר נפתר, לא לפני שהותיר אחריו אדמה חרוכה במסכת היחסים בין שני המנהיגים. "כל השגרירים וכל ההחלטות יהיו של שר החוץ בלבד", נשא אז ליברמן דברים נחושים במסיבת עיתונאים אותה כינס בכנסת. נתניהו זעם, אבל איך אמרו אז ב'ישראל ביתנו'? ליברמן "לא סופר את נתניהו".

גם מינויו לשר חוץ 'חרק', באשר נתניהו שב וסיפר למקורביו כי ליברמן הוא "שר חוץ לענייני רוסיה ואוקראינה". הדברים דלפו שוב ושוב לאוזני ליברמן, שהעדיף לשתוק ולא להגיב.

במקביל, שב ליברמן והביע דעות המנוגדות לעמדת נתניהו הרשמית. כך היה בנושא המשבר עם טורקיה - עת היה הוא זה שהתעקש כי אל לה לישראל להתנצל בפני הטורקים בנושא המשט.

כל זאת, עד לנסיעתו האחרונה של נתניהו לפני כחודש כדי לשאת את נאומו באו"ם. פתאום דאגו השניים לטוס באותה טיסה, ואף נצפו כשהם עורכים פגישות משותפות, חלקן סודיות.

זו הייתה הנקודה בו נכנס יועצו של ליברמן - ארתור פינקלשטיין - לתמונה, כשהוא שב ומשכנע את שני האישים כי במקרה שלהם, האיחוד יעשה להם רק טוב, והשלם יהיה גדול יותר מסך חלקיו.

אם בתחילה נראה הרעיון מוזר, בהמשך הצליחו שני האישים להתאהב בו ולהפכו להלכה למעשה. במסיבת העיתונאים המשותפת, אותה ערכו בסוף השבוע הקודם, הודיעו לכולנו כי עידן חדש נפתח ביניהם, עידן שכולו טוב.

..עד לסכסוך הראשון, עד למציאת הפרטנר הבא. (יאיר לפיד? שלי יחימוביץ'? למען האמת, אצל נתניהו קשה לנבא מראש. הוא בוחר אותם בקלות, גם מתפטר מהם באותה קלות)...

החרדים ונתניהו: מה'מוסר היהודי' ועד 'ציר איווט-אריה'

מי אתה בנימין נתניהו?

בני הדור הצעיר מכירים את נתניהו המעניק כבוד מלכים לגר"ע יוסף ולנציגו בכנסת "רבי אליהו ישי". אם יהיה צורך, הוא יפנה את מערכת היחסים המצויינים אל היו"ר החדש, אריה דרעי, האיש עמו ועם משפחתו ידע יחסים מעולים - אותם ניתק כמעט בין לילה, רק כי היה 'בוס' אחר בסביבה. כזה הוא נתניהו, יתעקשו מי שמכירים אותו היטב. ויש רבים כאלו, חלקם ספגו את מנהגו זה על בשרם שלהם.

לא רבים זוכרים את היום בו קיבל לידיו את תנועת הליכוד כיו"ר. היה זה בטאון ש"ס, יום ליום, שתקף אותו אז בחריפות (נשמע מוזר לחשוב על כך בנתוני ההווה, אך הדברים כתובים). הרקע, כפי שהוסבר שם שחור על גבי עיתון: האיש לא עבר את "מבחן המוסר היהודי" (ולא נפרט), וכן בשל תמיכת הרפורמים במסע הבחירות שלו.

היה זה בחודש מרץ 1993, באחד מגיליונות ערב שבת של העיתון.

"איננו מצפים מהליכוד שיבחר מנהיג שמקיים מצוות, אבל לפחות שיכבד את הערכים היהודיים. ביבי נתניהו עבר את מבחן הטלוויזיה אך הוא לא עבר את המבחן של המוסר היהודי. חבל שאלפי יהודים רואים במי שבעט במוסד המשפחה ואף עשה לזה פומבי, מנהיג. בתקופה של שבר תרבותי ומוסרי, בתקופה שדם יהודי נשפך בחוצות, איננו זקוקים לאחדות המפלגה, אנו זקוקים לאחדות עם, אנו זקוקים לחוסן מוסרי, את החוסן הזה אי-אפשר לינוק ממודלים אמריקאיים. המודל שלנו הוא תורת ישראל ומסורת ישראל. תמיכתה של התנועה הרפורמית במסע הבחירות של ביבי היא רק עדות אחת לגישתו של המנהיג החדש למסורת ישראל וערכי ישראל סבא".

עד כאן ציטוט מ'יום ליום'. לא נגענו.

בהמשך, מנה העיתון, ביטאון באותם ימים, את רשימת אילי ההון האמריקנים והאוסטרלים הרפורמים, שתמכו בו בריצתו. "הרפורמים מצפים לתמורה הולמת בעתיד מביבי, ממי שמקווה להיות ראש ממשלת ישראל, תוך שיתוף פעולה עם המפלגות הדתיות והחרדיות... דוד לוי איננו הקרבן של ביבי בבחירתו למנהיג הליכוד. כולנו נפלנו קרבן על מזבח הערכים הזרים לנו כל-כך".

אוי, כמה יחפצו בש"ס לשכוח את האמירות הללו. הם עוד בונים על קואליציה משותפת איתו גם הפעם. יש אומרים שה'גוש' החדש אף סגר בסתר עם הבוס הש"סי החדש (על בסיס הידידות העתיקה איווט-אריה), תוך הבטחה לאחות הקטנה מיהדות התורה (איווט-אריה-ליצמן?) שלא זזים בלעדיה.

גם הגראמ"מ שך זצ"ל לא חסך את שבט לשונו מנתניהו. "עמדתו של נתניהו לגבי ערכי היהדות מוטלת בספק בגלל קשריו ההדוקים עם התנועה הרפורמית, ועלינו לבדוק ולראות כיצד ינהג, כדי שנקבע עמדה בבוא היום, כמו שנאמר: 'מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך'", אמר.

בהמשך הופצה שמועה לפיה, כביכול, עתידה להתקיים פגישת פיסגה בין ה'ראש' לבין הרב. היה זה בימים בהם עדיין לא חש נתניהו כי החרדים 'מונחים בכיסו'. מבית הרב מיהרו להגיב ולומר כי מוטב שלא יפנו, כי הרב יסרב. גם בשל הפרסומים השונים אודות "אורח חייו".

ימים חלפו, האיש שזיגזג בחייו הפרטיים, הפך את מלאכת הזגזוג לאומנות של ממש (איך לא חלמנו על כך קודם? – יתהו עיתונאים מאוכזבים, וישכחו כי במודל של זגזוג מקצועי אין שום דרך שבעולם לנבא מראש מהלכים). והאיש שקיבץ אליו את מצביעי תנועת חב"ד בבחירות 96', הלך מאז כברת דרך שמאלה, והבריח כמעט כל מחשבה חב"דית על הצבעה לליכוד (ואם יש, הרי היא בשוליים בלבד).

האם האיש השתנה? האם נתניהו של בחירות 2013 הוא נתניהו ימני יותר? אשרי המאמין.

ישראל ביתנו? סניף של מצודת זאב

הפעילים בשטח זועמים, חלקם, בלית ברירה, ייאלץ ליישר קו. אחרי הכול, כולם יודעים מיהו בעל הבית, והיכן בדיוק מרוחה החמאה. לליברמן אפילו את כאב הראש הקל הזה אין, אחרי הכול הוא משחק בחברי מפלגתו כבכלי שחמט, ברצותו מקדם, ברצותו מזיז לאחור, ברצותו מכה, וברצותו מכתיר לגדולה.

בישראל של שנת 2013 לא באמת מובן הצורך במפלגת עולים. רוב רובם כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מהישראליות, ובמערכת בחירות, כמו ביום יום, דעותיהם שונות, כמו גם המפלגות בהן יבחרו.

אם בשנת 98', לאחר פרישתו מ'הליכוד', חיפש איווט לעצמו 'נישה פנויה', יתכן שהוא מרגיש כי מיצה אותה זה מכבר. כמוהו כאדם שהגיע להתגורר בעיר חדשה, חיפש לפתוח לעצמו עסק, שאל ודרש 'מה עוד אין פה', נענה כי 'חנות פלאפל' חסרה, קם ופתח אחת שכזו. וכי הוא מאמין ב'פלאפל'? לאו דווקא. ביום בו יחוש כי מיצה, לא יהסס לפתוח חנות חדשה.

כל עוד הרעיונות שליוו אותו נותרו אותם רעיונות - אין כל זיגזוג במשעולי דרכו הפוליטית של ליברמן: ליכוד-ישראל ביתנו-ליכוד.

שיקול נוסף שיתכן שעמד מול עיניו, קשור להכרעתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, בכתב האישום. אם וכאשר יחליט להגישו, ייאלץ ליברמן להתפטר מתפקידו כשר בממשלה הבאה, הגם שזה לא יפריע לו לעמוד בראשות המפלגה. צעד שכזה עלול באופן טבעי להשפיע על התנהלות המפלגה. לכווצה, אם יקרה הדבר קודם לבחירות, ולרסקה, אם יתרחש אחרי. זה הזמן לפנות לשומר, שיואיל בטובו לשמור על הפיקדון עד ליום בו יידרש חזרה, ונתניהו שש לקבל לידיו את המתנה החינמית, ונמצא כאיש המתאים בזמן המתאים.

הליכים מהסוג הנ"ל עלולים לקחת זמן - חודשים, אולי אף שנים, תלוי בטיבו של כתב האישום. נתניהו כבר הודיע בעבר כי עיניו נשואות לקדנציה אחת נוספת בלבד, למה שלא ימנה את יורש העצר במו ידיו? למה לתת את התפקיד במתנה לגדעון סער, גלעד ארדן או משה כחלון? יתכן כי באופן אמיתי, ליברמן, בעיניו של נתניהו, הוא האיש המתאים ביותר, אך גם יתכן שמה שעמד לנגד עיניו של ביבי היא רק טובתו האישית לטווח הקרוב. ליברמן מביא סחורה טובה, קודם רוכשים, אחר כך דואגים לקדנציה הבאה בליכוד.

בל נשכח ששרשרת האישים אותם גורר ליברמן - שייכת בחלקה הגדול לליכוד, את חלקה הנוסף אפשר למלא באנשי ליכוד, ודי ב'למזכרת' זוטרה שתהיה מורכבת מעולים חדשים דוברי רוסית. אישים כמו עוזי לנדאו, דני איילון ויצחק אהרונוביץ' - המאיישים כבר כיום את מפלגתו – הם 'לשעברים' בליכוד, הליכוד הוא חלק מעצמם ובשרם. הרכש החדש, יאיר שמיר, בנו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, אף הוא ליכודניק. יחד עם אביגדור ליברמן עצמו - מדובר בשליש מפלגה 'ליכודניקית'. זה הזמן למלא אותה בעוד שליש כזה, ובין השיטין לשבץ מעט עולים.

מה גם שתוכנית הביטוח נמצאה - בדמות ריצה בשתי מפלגות נפרדות, כאשר רק רשימת החברים משותפת ומסודרת במשולב. התקציבים נפרדים, כל סיעה מקבלת את חלקה מהכנסת, גם המערכת המשפטית עומדת בכל סיעה בפני עצמה. אם וכאשר, חלילה, ייאלץ ה'זוג' להיפרד, הליך הגירושין יהיה בלתי כואב בעליל.

הפחד מה'לוזר' או חשש מאולמרט?

נכון לעכשיו מנבא ארתור פינקלשטיין ל'בני הזוג' לא פחות מ-46-47 מנדטים (לעומת 27 פלוס 15 במצבן כיום - 42 סך הכל).

מה רע?

ואם לא כך יקרה - תמיד ניתן לסגת לאחור. מעבר לפינה ממתינים עוד הרבה חברים טובים שאפשר לחבק אותם כל הדרך אל הבימה האקראית.

למה?

למה, בעצם, הוא עשה את זה? למה זה השתלם לו, לנתניהו? האם רק הרצון לגרוף עוד 15 מנדטים בקלות הביא אותו להחלטה?

יש אומרים כי נתניהו ראה את הסקרים ופחד מירידת בכוחו; יש הטוענים כי היו סקרים שהוכיחו כי אם וכאשר חוזר אהוד אולמרט לזירה "אבוד לך"; היו שהפחידו אותו עם חזרתו של אריה דרעי, שתזנב בו מאחור.

הגדיל לעשות הפרשן בן כספית, שמעלה קונספירציה לפיה חששו של נתניהו היה מפני שובו לזירה של ...שמעון פרס. האיש המסיים עוד כשנה ומחצה את הקריירה שלו כנשיא מדינת ישראל, חולם לחזור לראשות גוש מרכז-שמאל גדול, הוא טוען, והחשש הזה ריחף מעל לראשו של נתניהו.

או שכן או שלא. כך או כך, לא חסרו לנתניהו פחדים לרוץ איתם כל הדרך אל הקלפי, וריצה משותפת טובה להרפיית מתחים ופחדים.

השאלה הגדולה היא האם יצעדו השנים יחדיו בשלום ובבטחה? האם הניגוד הבולט השורר ביניהם (ביבי ההססן, לעומת איווט המנהיג הבלתי מתפשר) לא יפריע? האם לא יראה ליברמן משם בדיוק את מה שראה מפה? האם ביקורתו רבת השנים על נתניהו תהפוך למחמאות של אמת?

ימים יגידו. עד אז, תושבי מדינת ישראל בכלל, וחברי הליכוד בפרט - שפני הניסיון החדשים של ראש הממשלה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!