תבלין לשבת, עונה שניה • פרשת לך לך

וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (בראשית, י"ב, ג').

"יש אגדות רבות, וזהו פשוטו: אדם אומר לבנו תהא כאברהם, וכן כל ונברכו בך שבמקרא, וזה מוכיח (בראשית מח כ) בך יברך ישראל לאמר ישימך א-להים כאפרים וכמנשה" (רש"י שם).

כזו ברכה עוצמתית של 'אברכה מברכיך', מי יחפוץ בכלל לקלל עד כדי כך שצריך לומר גם 'מקלליך אאור'. כאן באה הברכה והקללה יחדיו, מי שיברך יבורך, מי שיקלל יקולל, הכל תלוי בבחירת האדם - אבל נברכו בנו כל משפחות האדמה.

הורים יקרים, תאמינו שיש בכם את הכוח לשנות רק על ידי אהבה ואמונה בקב"ה שלא עוזב את ילדיו; שלא מעמיד אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו.

בילדינו יש ניצוץ אלוקים חיים. הקב"ה נותן לנו את הברכה, והתורה חיברה אותה לקחחה - "מקלליך ומברכיך", כי אכן זה תלוי בנו אם ניקח את הברכה או חלילה את הקללה. הקב"ה מבטיח להחזיר לנו לפי מה שאנו מרגישים. בידינו לברך את ילדינו, או חלילה הפוך מזה.

זכרו: מה שילדיכם עובר כעת זה רק לטובתו ולטובתכם.

זכרו: גם אם הדבר נראה בעיניכם כקללה חלילה, יש בידינו להפוך אותה לברכה.

הפחד מאובדן השליטה

כאשר ילד מידרדר, שלא נדע, זהו דבר שיכול להוציא את כל הבית מאיזון, עוד לפני שלקחנו בחשבון גם מצב גרוע יותר בו הוא עלול לגרור את שאר הילדים אחריו, אם לא נתפוס את זה בזמן, ובצורה נכונה ומקצועית.

לא ניתן לעולם לשפוט תגובה של הורים במצב כזה. לפני שאנו נוגעים בזה, עלינו להבין שהכאב הוא עצום וכבד.

אחת התגובות שאני נתקל בהן לא אחת במשפחות אשר אחד מבני הבית מדרדר היא שבירת הכלים האישיים.

יש כאלה שמביעים את השבירה בפעולה של זריקת של הילד מהבית או לחילופין בניסיונות כושלים של כפייה. לרוב, כל זה קורה בגלל סיבה אחת: פחד מאובדן השליטה עצמו, ופחד להודות בכך שאיבדנו שליטה, ואינני יודע מי גובר על מי.

כך או כך, בסופו של דבר כולם משלמים מחיר כבד ולחינם.

גנן בלי לחץ דתי

לפני מספר שנים, יצאתי לפגוש נער בן 18 שעזב את דרך התורה והמצוות, נטש גם את ההורים והמשפחה ועבר לגור עם כמה מחבריו החדשים. הוא עבד למחייתו בגינון והצליח במעשה ידיו.

הפגישה החלה כתוצאה מכך שהוא ביקש להיעזר בניסיוני (בין היתר, כקבלן בניין בזמנו) להיכנס לפרויקטים בגופים גדולים.

לאט לאט, תוך כדי כך שהקשרים בינינו עוסקים ב'ביזנס' נטו ומצידי השקעתי זמן ומרץ על מנת לקדם את עסקיו, ללא כל מילה על תורה מצוות, הוא התחיל.

"איך זה שאתה לא מנסה להשפיע עלי בכלל", הוא שאל.

"מטרת הקשר בינינו כפי שאתה בקשת ממני היא לעזור לך להרחיב את עסקך. וזה בדיוק מה שאני עושה מבלי לנצל עמדה כזו או אחרת".

לקראת ראש השנה, שאלתי אם אפשר להזמין אותו לחוג בחברתנו. "אני עם חברים", הוא ענה ולא לחצנו. אבל כאשר הוא שאל בהיסוס אם יוכל לבוא עם חברים, הבעתי את שמחתי והסכמתי עד גבול מסוים של מספר החברים.

הנושר שהפך ל'מחזק'

במהלך החודשים שלאחר מכן, מיוזמתו, הוא החל לקיים מצוות, אפילו ללא ידיעתי. גם כאשר ניסה לעדכן אותי, אמרתי לו שלא יעשה זאת מתוך צורך להיראות כביכול חייב לי משהו. "זה בינך לריבונו של עולם וכך תשאיר את זה", אמרתי לו.

בנר שמיני של חנוכה, התקיים בביתנו ערב לביבות. אותו ערב היה שמח במיוחד בשל כך שזכינו במכרז גדול עליו עמלנו זמן רב.

בסוף הערב הוא ביקש לדבר ביחידות. "אני רוצה להגיד לך תודה", הוא פתח, "תודה על העזרה והתמיכה, על המידע היעיל שנתת, אבל יותר מהכל, תודה על זה שנתת לי להרגיש לאורך כל הדרך שאתה מאמין בי ושנתת לי הרגשה של שווה בין שווים בלי לשפוט אותי".

פתאום, הוא הגיש מעטפה, הניח על השולחן וקם ללכת.

קראתי לו לחזור וטענתי כי המעטפה אינה מספקת אותי.

"כמה שווה המכרז בו זכית? 230,000 ₪ בשנה? כמה שעות השקעתי בך? ואתה נותן לי רק 5000 ₪?".

הוא קפא במקומו במבוכה. "כמה אתה רוצה?" שאל כשהתעשת.

"בכמה אתה מעריך את התרומה שלי לך ולעסק שלך למשך חייך?.

"אין לזה ערך, אני לא יודע להעריך".

זה מה שרציתי ממנו. משהו שאין לו ערך. ביקשתי ממנו עזרה לקבוצה של 'חבר'ה' שנזרקו מישיבות וממסגרות והם זקוקים לאדם כמותו שיעזור להם להתרומם, לשוב לעצמם.

עיניו נפתחו מתוך צעקה: "אני??? מה אני יכול לתרום להם? אני שעד לא מזמן הייתי...."

כן, בדיוק הוא. מי שעבר את זה, מי שחי את זה, מי שעזב את הכל וב"ה חזר מתוך הפנימיות שלו ולא בגלל שמישהו אמר לו משהו.

ברוך השם, היום אני יכול להיות גאה בשותפי לדרך, האחד שעוזר ללא שיעור לנערים ונערות שמתקשים בדרך הישר.

שאלות שמאמן היה שואל אותך באימון:

מה מצב ילדיך יכול ללמד אותך עליך ועל יכולותיך?

איך אתה יכול להראות לילדיך שאתה עדיין אוהב אותם ותומך בהם?

יוסף חיים בולטון, מאמן בכיר בקאוצ'ינג: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!