פקח, אני פורק סוכה • טורו של ידידיה מאיר

1.

עמית בן-דוד הוא הדוס הכי לא מאיים שיש בעולם. הוא גר ברמת השרון עם אשתו סנדרה, קוסמטיקאית במקצועה, ועם ארבעת ילדיהם המתוקים דן, רום, מיכאל ואורי. בכל יום אחרי תפילת שחרית הוא יוצא על האופנוע שלו למגרש הטניס של הפועל בשדרות רוקח בצפון תל אביב. הוא מאמן שם עשרות אנשי עסקים מגוש דן שמשקיעים מזמנם ומכספם כדי להצטיין בספורט האופנתי.

והוא מאוד אוהב את סוכות. אני זוכר שכבר לפני חמש שנים, כשרק הכרתי אותו, השיחה הראשונה שלנו היתה על מצוות הסוכה. נפגשנו באחת משבתות החורף בבית הכנסת "גאולת ישראל" של רבו הנערץ, הרב יעקב אדלשטיין, שבעקבות ההיכרות איתו הפכה משפחת בן-דוד לשומרת מצוות.

איך אני זוכר שנים אחרי המפגש ההוא על מה בדיוק דיברנו ומתי זה היה? כי באותה שיחה הוא סיפר לי, כמשיח לפי תומו, משהו שעשה עליי רושם גדול. הוא אמר שלמרות שסוכות כבר חלף מזמן, הוא עדיין נוהג לשבת מעת לעת בסוכה. למה? כי חג הסוכות והסוכה שבמרכזו כל כך ממלאים אותו ואת משפחתו באושר, שהם לא יכולים לפרק אותה. לא הוא ולא הילדים. ממש לא מסוגלים. אז הוא הלך ושאל רב שפסק לו שזה בסדר. אם כל כך קשה עליו פרידתה, אז שימשיך. אין שום איסור בזה, ובלבד שמיד אחרי החג, לפני שמחת תורה, יפסול את הסוכה, כדי שלא תהיה כשרה ולא יהיה חשש של "בל תוסיף".

שמע בן-דוד את הפסק, שמח שמחה גדולה, וחזר לשבת בסוכתו המשמחת. לא יום ולא שבוע אחרי סוכות יושבת משפחת בן-דוד בכל שנה בסוכה, אלא כחודשיים תמימים. עד שכבר ממש נהיה קר בחוץ, וגשמים חזקים יורדים, וחייבים לפרק את הסוכה האהובה והפסולה. כך הם נוהגים מאז חזרו בתשובה וגילו את המאור שבסוכה.

2.

בקיץ האחרון עברה משפחת בן-דוד דירה בתוך העיר. הדירה החדשה, שהיא חלק מפרויקט מגורים חדש ויוקרתי ברמת השרון, מרווחת יותר, נאה יותר, אבל יש לה חיסרון אחד שהפריע להם כבר מהרגע הראשון: אין לה מרפסת סוכה. אבל נו, בסדר, רמת השרון מספיק גדולה כדי שאפשר יהיה למצוא בבוא העת מקום מתחת הבניין כדי לבנות סוכה לחג.

וכך היה. מיד אחרי יום הכיפורים ירדה משפחת בן-דוד אל המדרכה הסמוכה לביתה החדש כדי לתקוע יתד ראשונה לסוכה. ולפני הפטיש והמסמר הם לקחו בריסטול ירוק, לורד צבעוני וסלוטייפ והדביקו על המראה במעלית הבניין שלט חגיגי בזו הלשון: "הורים וילדים יקרים, כולכם מוזמנים להיות האושפיזין בסוכתנו. בשמחה, משפחת בן-דוד". ולמטה, בתוך ציור של לב גדול, הם הוסיפו "כל ילדי הבניין מוזמנים בשעות הבוקר לבוא לעשות קישוטים בסוכה".

ההיענות היתה מעל לכל הציפיות. עוד ועוד שכנים ירדו למטה ביחד עם ילדיהם וחברו למיזם הקישוטים בשמחה של מצווה. הם הכינו עיטורים, גזרו שרשראות וציירו ציורים עד שבעל הסוכה נאלץ לנסוע לבני ברק על האופנוע כדי לקנות עוד בדים ולהגדיל סוכתו כך שתוכל להכיל את כל הנוי שלה.

ואז, דקות אחרי שהסוכה עמדה על מקומה במלוא הדרה לשמחת כל דיירי הבניין, זה קרה. לפתע הגיעה לשם ניידת פיקוח של עיריית רמת השרון, מוארת וירוקה, וממנה ירדו שני פקחים. הם אמרו לבן-דוד שהוא חייב לפרק את הסוכה מיד משום ששכנה מאחד המגדלים הסמוכים התקשרה למוקד העירוני והתלוננה שהסוכה חוסמת לה את המדרכה. בן-דוד לא הבין איך הסוכה במדרכה שלצד הבניין שלו מפריעה לשכנה שגרה בבניין שנמצא בכלל מעבר לכביש, מרחק כשלושים מטרים (שישים אמה) מהסוכה שלו, מה גם שהוא הראה לפקחים את המעבר הרחב שהקפיד להשאיר להולכי הרגל, אבל הם עמדו על שלהם: תפרק את הסוכה או שאתה מקבל דו"ח על בנייה לא חוקית בשטח ציבורי.

אחרי דקות ארוכות של מאמצי שכנוע, ובמקביל ניסיונות לפנות אל השכל הישר ואל הלב היהודי של בכירים בעירייה, סוכם על פשרה בתיווכו של יעקב קורצקי, הנציג הדתי במועצת העיר: משפחת בן-דוד תעביר את סוכתה לחנייה בחזית הבניין, וכך לאיש לא תהיה תלונה על מיקומה. אגב, אני במקומו הייתי פשוט אומר לפקחים: "טוב, השתכנעתי, אתם צודקים. זה באמת לא בסדר. אני מפנה את המבנה הלא חוקי תוך שבוע ימים מרגע זה". אבל בן-דוד היה נדיב יותר, הוריד את הסכך, פירק כמה דפנות ותוך שעתיים-שלוש של עבודה – הסוכה עמדה על תילה במקום החדש.

3.

לא עובר יום, ושוב מגיעים פקחים של העירייה, ושוב מבקשים להרוס את הסוכה. למה? כי זה מפריע לשכנים. לאילו שכנים? כל דיירי הבניין פה מאושרים עם הסוכה, הנה, תראו את כל השרשראות-נייר שהילדים שלהם הכינו! לא מעניין אותנו, אומרים הפקחים, יש שכנה מאחד המגדלים שם, מעבר לכביש, שהתקשרה עכשיו למוקד שלנו ואמרה שיש פה סכנה מיידית לשלום הציבור כי הסוכה הזאת עומדת בכניסה לבניין, והרי לפי החוק החנייה הזו בחזית אמורה לשמש רכבי חילוץ והצלה במקרה של שריפה או רעידת אדמה. אבל תבינו, זועקים הבן-דוידים, כבר היו כאן פקחים אתמול וכבר הזזנו את הסוכה אחרי שהם אישרו לנו את המיקום החדש. פקחים שמקחים, עונים הפקחים החדשים, אנחנו לא יודעים מי היה כאן אתמול. אתם תעשו את מה שאנחנו אומרים לכם עכשיו.

ושוב, ניסיונות שכנוע וטלפונים לחלונות הגבוהים בעירייה הובילו לפשרה: הסוכה תישאר על מקומה, אבל במקרה של אסון טבע – היא תפונה באופן מיידי כדי לאפשר ליחידות החילוץ של פיקוד העורף ולכוחות הסיוע הבין-לאומי לפרוץ לבניין.

למחרת בבוקר נשמעו דפיקות על דלת דירת הקבע של משפחת בן-דוד. בפתח עמד כתב של רשת 'ידיעות תקשורת'. באתי לבקש את תגובתכם לפרשה, הוא אומר למשפחת בן-דוד, שכבר התחילה לחשוב שאולי הכל בכלל מתיחה. אבל העיתונאי היה רציני לגמרי: אני רוצה את תגובתכם לכתבה על הסוכה שלכם. כן, הסוכה של משפחת בן-דוד הפכה לאייטם חם, לידיעה חדשותית מסעירה במקומון של השרון (כולל פולו-אפ ב-Ynet). השכנה, שהבינה שמאנשי העירייה לא תצמח לה הישועה, החליטה לפנות לפקחי התקשורת. היא שלחה להם העתק של פנייתה לראש עיריית רמת השרון, יצחק רוכברגר, ואז גם התבררו מלוא טיעוניה. ובכן, חסימת המדרכה או גישת החרום היו רק התירוץ. העניין העיקרי הוא חשש מהתחרדות רמת השרון. כן, כן, כך זה מתחיל, בסוכה תמימה. זה קרה גם בירושלים, כידוע, שהיום כבר נכבשה לחלוטין על ידי מאמני טניס וקוסמטיקאיות.

4.

ביום ראשון שעבר, ערב חג הסוכות, אחרי כל הפקחים, המכתבים, הכתבות, התחקירים - עמדה הסוכה של משפחת בן-דוד במלוא תפארתה. זר שהיה נכנס אליה לא היה מנחש לעולם כמה תסכול, עוגמת נפש ובעיקר זיעה ומאמצים הושקעו סביב בניית הסוכה השלווה והנעימה הזאת. עוד מעט יחזור עמית מבית הכנסת, ביחד עם סנדרה והילדים, יחלק את הכיפות הלבנות לשכנים שהוזמנו לסעודה ויברך בשמחה: "אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון וקידשנו במצוותיו". כמה צריך להתאמץ בשביל ההתקדשות במצוות היקרות האלה. כמה היה קשה לו להתחיל לפני כמה שנים לשמור שבת ולהפסיד בכל חודש אלפי שקלים על אימוני הטניס של שבת בבוקר (זה הרי הפריים-טיים של המקצוע!), וכמה לפעמים אפילו מצווה חביבה וכיפית כמו בניית סוכה לא באה בקלות.

אבל זה לא קרה. את הסעודה הראשונה של סוכות לא זכתה משפחת בן-דוד לעשות בסוכה שלה. לא השכנה – ייתכן שאם זו היתה היא, זה היה מצער פחות – אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שפך את הקיתון ושלח בערב החג רוח גדולה שהרסה, כידוע, סוכות רבות ברחבי הארץ. זה קרה בירושלים, בביתר עילית, בבני ברק, וגם אצל בן-דוד. הסוכה נהרסה כליל. פשוט נמרחה על המדרכה. סליחה, על מעבר כוחות החירום.

5.

קוראיו הקבועים של הטור הזה בטח מצפים עכשיו לאיזה סוף הרואי שיסגור את הסיפור. נגיד, שהשכנה בסוף באה וביקשה סליחה, ועזרה למשפחת בן-דוד לבנות את הסוכה, והבן שלה שהתרגש ממסירות הנפש שלהם חזר בתשובה ופרסם מודעת אירוסין ביתד נאמן. אבל לא. זה לא קרה. או לפחות עוד לא קרה.

אבל בעצם, יש בכל זאת סוף הרואי לסיפור הזה: מיד במוצאי החג הראשון של סוכות, ברגע שיצא הכוכב השלישי, לקח עמית פטיש ומסמר ותוך שלוש שעות עבודה, בחום ובלחות הבלתי נסבלים ששררו בשבוע שעבר בגוש דן אחרי הרוחות הגדולות, עמדה שוב הסוכה על תילה.

ואולי זה בעצם סוף הסיפור: ביום שני בלילה, במוצאי שמחת תורה, מיד אחרי הבדלה, ירדה משפחת בן-דוד ופירקה מהר את הסוכה. השנה, לראשונה מאז החלו עמית, סנדרה והילדים לקיים מצוות, הם לא יישבו בסוכה, כמנהגם, עד חודש כסלו.

הרחמן הוא יקים לנו את סוכת בן-דוד הנופלת.

טורו של ידידיה מאיר מתפרסם ב'בשבע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!