טובעים בלי מים

כשבגדיו מאובקים ממלחמות התקציב, עלה נתניהו על המטוס בואכה ארצות-הברית, והותיר את הנציגים החרדים מאחור, לספירת מלאי כלכלית. "אאמץ את סיסמת יהדות התורה בבחירות, 'האחריות מחייבת", סיכם יו"ר ועדת הכספים מוישה גפני, את דיוני הוועדה שדנה בסוגיית תקציב המדינה, שאושר בממשלה.

אלא שגפני, כך דומה, ייאלץ להכריע בין האחריות הקואליציונית לאחריות המגזרית. שכן התמונה האמיתית – הלא ממש ורודה - הולכת ומתבהרת השבוע. מסתבר, כי בה בשעה שנציגי הציבור החרדי בממשלה ובכנסת, התרוצצו בדיר, בניסיון להוציא ממנו את עז הקצבאות, הצליחו אנשי האוצר להחדיר לספר, היטלים שמשמעותם גזירות כלכליות בשיעור גבוה בהרבה, שיושתו, כבר בשנת התקציב הנוכחית, על כתפיהם השחוחות של המשפחות החרדיות.

בעונת המלפפונים, הפכה הטלת המע"מ על מחירי הירקות, לדגל המאבק של שרי ש"ס, שהצביעו כנגד התקציב בממשלה, אבל התבוננות מעמיקה בסניפי התקציב, מגלה כי יד אחת נותנת והשנייה נוטלת. קצבאות יהיו, אבל את הכסף הגדול נשלם בסעיפים אחרים, תמימים לחלוטין. "הציבור החרדי הולך להכפיל את הסכום שהוא משלם מידי חודש עבור צריכת המים", אומר משה אבנון, לשעבר מנהל המינהל למשק המים ברשויות המקומיות, וכיום היועץ לענייני מים וביוב של מרכז השלטון המקומי, מומחה בתחום, ששוחה בפרטים, כדג במים.

זהו אורי מקלב, ששם את האצבע על הסכר. כ'איש האזרח הקטן', היו שטענו כי חליפת המחוקק גדולה למידותיו, אבל דווקא בסעיפים הקטנים הללו, שנחשפו השבוע על ידו, יש כדי ללמד, כי בדיוק את האיש הזה – גדול בפרטים הקטנים, צריכים אנו בכנסת ישראל.

לא מדובר בסוגיה הרת גורל, כמו תקציב הישיבות, גם לא בכותרת קליטה וגורפת דוגמת הירקות והקצבאות, אבל הפגיעה הפיננסית בכיסה של המשפחה החרדית, קשה, ותגיע - אם יאושרו בכנסת הסעיפים שכבר אושרו בממשלה – עד לכדי אלפי שקלים לשנה, להערכתו המקצועית של אבנון.
קצת יותר מחמישה קוב (5.2 למען הדיוק הנאות), הינה כמות הצריכה החסכונית הממוצעת לנפש, בישראל ובמדינות המערב. עד כה, נקבעו המחירים בהתאם, כאשר כל חריגה מכמות זו, נקנסה בחשבון המים, ב'תעריף ג', שמחירו עד לשנה זו היה למעלה משבעה שקלים לקוב (לעומת חמישה שקלים לתעריף א'). לא עוד. על פי חוק ההסדרים החדש, לחריגה תיחשב, כל צריכה שהיא מעבר לארבעה קוב לנפש, שתמוסה במסגרת תעריף ג', שמחירו יוקפץ בעשרים שקלים נוספים, במסגרת מה שהאוצר מכנה כ'היטל בצורת'.

כאן בדיוק טמון המוקש המימי. בניגוד למצב דהיום, הרי שמעתה ואילך ככל שהמשפחה תגדל, כן יגדל המחיר. משפחה בת שמונה נפשות, גם אם תחסוך ותצרך חמישה קוב לנפש, תתחיל את החודש בחריגה של למעלה מתשעה קוב. "להערכתי, משפחה ברוכת ילדים, תשלם מהיום והלאה קרוב לשלוש מאות שקלים נוספים לפחות בכל חודש, לפחות", מתרגם אבנון למספרים, את משמעות מפל המים שעומד לשטוף את ראשכם.

מדובר לכאורה במטרה ראויה לשמה – חסכון במים, אך בפועל, יש כאן פגיעה קשה דווקא במשפחות ברוכות הילדים, ללא כל התחשבות בכך שהן לא תעבורנה את רף הצריכה החסכוני. "ישנו משבר מים, אבל לפתור את הבעיה דווקא על חשבון המשפחות החלשות? זה נשגב מבינתי", אומר האיש, שכל קשר בינו לבין הציבור החרדי, מקרי בהחלט. קשר עם היגיון בריא, יש לו ועוד איך.
וזהו רק הסעיף האחד מבין שניים במסגרת היטלי המים, שיפגע ישירות, בכיסו של האזרח החרדי. נושא נוסף הינו 'היטלי הפיתוח' שמושתים על רוכשי הדירות. אם עד היום בסעיף הביוב והמים, נקבע גובה ההיטל על פי גודל הבית, הרי שעל פי הצעת האוצר, מעתה ואילך, גובה ההיטל, ייקבע על פי גובה צריכת המים הביתית, כאשר משפחה ברוכת ילדים הצורכת יותר מים, תשלם היטל גבוה יותר, גם אם היא מתגוררת בדירה קטנה יותר.

השורה התחתונה – עבור אלו שקריאת הסעיפים הקטנים קשה להם – ברורה וכואבת. הציבור החרדי על משפחותיו ברוכות הילדים, הוא זה שנבחר על ידי פקידי האוצר, כמי שישא על גבו הדואב את נטל הבצורת. וכל זאת נעשה, בממשלה שבה היהדות החרדית, היא ציר מרכזי. דא עקא, וכשציר הדלת סובב אך ורק סביב קצבאות וישיבות, ניתן להחדיר דרך צנרת המים, גזירות והיטלים לרוב, וכמעט אין פוצה פה ומצפצף.

כמעט אמרנו, והתבוננו על מקלב, איש פניות הציבור, שהעתיק את משכנו מעיריית ירושלים לכנסת ישראל. השבוע, כשגילה את הסעיף שמאיים להטביע את המשפחות החרדיות מרובות הילדים, הוא יצא למלחמה. למזלו, הכלים לניצחון בקרב, נתונים בידי חבר תנועתו. "ישנה כתובת אחת ברורה שיכולה עדיין לעצור את המחטף, וזהו יו"ר ועדת הכספים", אומר לנו אבנון, היועץ החילוני של השלטון המקומי, שמבקש להמחיש את גודל האבסורד, בהשוותו בין הסעיפים שח"כינו מצאו את הפנאי להיאבק עליהם, לבין סעיף המים שנותר מאחור: "מדובר בגזירה שסך התשלום הכולל שלה למשפחה לשנה, גדול יותר מהעלאת הלחם, מחירי הירקות והקיצוץ שהוצע לקצבאות, ביחד". כל שנותר הוא לקוות, שבמקרה זה, המים יחדרו את אבן ליבם של פקידי האוצר. מזלנו, שהדבר תלוי ביו"ר משלנו.

יום ירושלים


קשים חייו של שר הדתות שצריך להכריע בין גור לבעלזא - לא בחיפה האדומה, אלא בירושלים הקדושה. "יש לי ברדיוס של אותה שכונה, את בית המדרש של גור ושל בעלזא, מדובר בשניים מבתי-הכנסת הגדולים בירושלים, אם לא הגדולים ביותר. את מי מהם נמנה כנציגי בתי-הכנסת בגוף הבוחר לרבנות העיר?", הפנה בכיר במשרד הדתות 'שאלת קיטבג' לעברו של גורם בכיר במשרד המשפטים. "תבחרו בגבאים משני בתי הכנסת", ענה לו המשפטן. "ובבג"ץ זה יעבור?", הקשה איש שירותי הדת. "לא", הודה נציג משרד המשפטים. "אתה מבין מה אתה אומר לי?", הוסיף הבכיר הדתי ותמה. מן הצד השני השתררה שתיקה נבוכה.

'דברים שרואים מכאן לא רואים משם'. המשפט הנדוש, שהפך לתירוץ האולטימטיבי לאי-ביצוען של הבטחות בחירות, הוא אמת לא מטויחת, ככל שמדובר במשרד הדתות. יעקב מרגי הגיע ללשכת השר לענייני דתות שברחוב כנפי נשרים בירושלים, מלא כוונות טובות, שיכולת מוכחת כמנכ"לה הדינמי של ש"ס, בצידן. אט-אט הוא מגלה שאין די בכך. "אני עדיין בשלב של ניקוי השולחן", הוא נאנח השבוע. המערכת הפקידותית, מסורבלת. הבירוקרטיה המשפטית, כובלת. היעד שהוצב לו ברחוב הקבלן – העמדת רב עיר לירושלים בעגלא ובזמן קריב – כמעט בלתי אפשרי. "זה יכול לקחת גם שנתיים", אמר לנו השבוע הרב אבנר עמר, היועץ המיוחד שמקדם את נושא מינוי הרבנים. זמן שהוא בבחינת נצח, גם בעיר שמצפה לגאולתה, אלפיים שנה.

עגלת הבחירות לרבנות ירושלים תקועה. שקועה בביצה הירושלמית. במקום להוציאה מהבוץ, ולהסתכן בכך שידבק בבגדי המחלצים, החליטו בלשכת שר הדתות הנכנס, להניע את התהליך מראשיתו. ביום חמישי זה, אמורה מועצת הרבנות הראשית להתכנס על מנת לשוב ולאשר את נציגה בגוף הבוחר - הרב דוד אבוחצירא, ולהכריע בדבר זהותו החדשה של הדיין שיעמוד בראש הוועדה – הרב שלמה בן שמעון. ההליך עצמו, כבר בוצע בקדנציה החולפת, אבל על מנת להקדים תרופה משפטית למכה בג"צית, החליט מי שהחליט שלא להסתמך על ביצועי עבר.

די להתמקד בסעיף תקנוני אחד, כדי להבין מה רבה ונפתלת מלאכת מינוי הרבנים: בקשנו כדוגמא שאינה יוצאת מהכלל, ללמוד על בחירתם של גבאי בתי הכנסת לגוף הבוחר של רבנות ירושלים. משקלם של הגבאים, מכריע. חמישים אחוזים. עשרים וארבע מתוך ארבעים ושמונה חברי הגוף הבוחר.

אלף חמישים וארבעה בתי-מקדש-מעט, מתפרשים על שלושים ותשע שכונות בירושלים. מתוכם נדרשים במשרד הדתות, לקבץ את עשרים וארבעה גבאי בתי הכנסת הגדולים ביותר. "בפינצטה אי אפשר למצוא אותם", אומרים במשרד ומסבירים מדוע: החלוקה צריכה להתבצע על פי מפתח שוויוני, כאשר מחצית מהגבאים אשכנזים ומחציתם ספרדים, תוך מתן ייצוג לעדות הבולטות, כאשר דילמת גור ובעלזא כדוגמא, יש בה כדי להמחיש את גודל הקונפליקט.

נפתולי התקנות קשים למעבר, כמו סמטאותיה הצרות של ירושלים. "אפילו פשרה של נציג לכל שכונה, לא יכולה לעבור. יש לנו יותר שכונות מנציגים בגוף", מסבירים במשרד הדתות. הבג"צים יוגשו בבירור. רק זהות המגישים, טרם נודעה.

הפוך בה והפוך בה. כאילו לא די בדילמה לכשעצמה, נאלצים במשרד להתמודד עם תת-סעיף נוסף בתקנה, הקובע, כי רק לבתי כנסת שרשומים כעמותות תינתן זכות הבחירה. המשמעות הישירה: מאות בתי כנסת שמתנהלים ברוח ישראל סבא ולא דווקא על פי רוח תקנוני רשם העמותות, לא יזכו לייצוג. ועל כל אלה, מתווספת לה השאלה הבאה: האם נדרשים אישורי מינהל תקין, או שמא די בעובדה שמדובר בעמותה רשומה? מה שלא יוחלט, יעמוד למבחנו האיטי של הבג"צ.

חשבתם שבכך תמה מסכת התלאות? טעיתם בגדול. ולהזכירכם, מדובר בסעיף אחד מיני רבים, שכולו תסבוכים. על-פי הנדרש בתקנות, אין די בבחירתם של גבאי עשרים וארבעה בתי הכנסת הגדולים. גם בתוככי בתי הכנסת, נדרש הליך בחירה מסודר, כאשר על ועד העמותה, מוטל לאפשר למתפללי בתי הכנסת שיחפצו בכך, להגיש תוך ארבעה עשר יום את מועמדותם כנציגי בית הכנסת בגוף הבוחר. די בבית כנסת אחד שבו סכסוך יהודי אותנטי בין מתפללים לגבאים, יביא לטרפוד הבחירה, כדי לתקוע את ההליך כולו. כל יהודי, 'בעל הבית'. כל מתפלל, 'בעל תוקע'.

פחות מחודש במשרד, הספיק להם כדי לתפוס את הראש בין הידיים. בלשכתו של שר הדתות החליטו להתמגן משפטית. אם הבג"ץ יגיע, לפחות נהיה מן המפתיעים ולא מהמופתעים, אומרים שם. בימים אלו, הם עורכים, בין השאר באמצעות גופים חיצוניים, מיפוי שקוף ומדוייק של כל בתי הכנסת בירושלים. בשלב שלאחר בחירת הגוף הבוחר, הם מתכוונים לכנס ישיבה אליה יגררו את אנשי הפרקליטות בציציות ראשם. לדרוש הכרעה, בכל סוגיה. להכריע, בטרם שתוגשנה העתירות. האם יהיה בכך די בעומדם בפני בג"צ? אין לדעת. אבל הברירה האחרת היא, להרים ידיים. הפריבילגיה הזאת, אינה שמורה לשר הדתות, בעומדו לפני דין הבוחר האמיתי, בשכונת הר נוף.

'שכונה' בלשכה


זו לא רק ירושלים, שרבנותה לא שוחררה, אלא מוסד הרבנות במדינת ישראל כולה. אלו לא רק התקנות המסובכות, אלא בעיקר אלו שמפרשים אותם. סוגיית רבני השכונות מחד, ורבני ההתיישבות מאידך, תקועה בין משרד המשפטים למשרד האוצר. אלו מפרשים את התקנות לרעה, ואלו מקצצים בשעות ההוראה. השלטון האמיתי, נתון בידי היועצים המשפטיים, ואלה עושים כל אחד במשרדו, כמו רב יחיד בעירו.

במצב דברים שכזה, לא נותר אלא לגזול את החנית מיד המצרי. במקום לנסות ולדבר על ליבם של היועצים המשפטיים, החליט מי שהחליט לצאת למסע ציד, של חוות-דעת משפטיות סותרות. נבירה בארכיוני המשרד, הביאה למציאת אוצרות משפטיים של ממש, חתומים בטבעת הייעוץ המשפטי, יש להשיב.

עו"ד הראל גולדברג, כיום איש משרד המשפטים ובעבר היועץ המשפטי של הרשות לשירותי דת, החליט לשנות את הכללים תוך כדי משחק, כשקבע כי תקן של רב לשכונה, יאושר רק במקום שמספר תושבי השכונה הוא לכל הפחות חמישה עשר אלף איש. במקום להתחנן ולהסביר, החל החיפוש האובססיבי, והמציאה לא איחרה להגיע. הרב אבנר עמר, איש המשרד בשנות התשעים שחזר לקדמת הבמה, נבר וגם מצא, את דו"ח מבקרת המדינה השופטת בדימוס מרים בן פורת משנת 91, שהציעה לקבוע כי רבני שכונות ימונו, בשכונות שמספר תושביהן עומד על עשרת אלפים תושבים ומעלה. כשהנתונים בידיו הוא פנה לגולדברג, דרש תשובות, והבהיר כי אם תימשך ההתחמקות, יביא את הדברים לפני ועדת הפנים של הכנסת. "הרי הדברים מדברים בעד עצמם. ישנו דו"ח מבקרת המדינה, שקובע את התנאים הנדרשים ובא פקיד ובשרירות משנה זאת כראות עיניו". הדברים שנשמעו עד
היום כהוצאת קיטור (ע)דתי, הופכים במחי מסמך, לטיעון משפטי.

המסלול המשפטי האלטרנטיבי, של שליפת חוות-הדעת הנגדיות מתוככי הממסד המשפטי, הפך לדרך פעולה: כשגולדברג סירב לאפשר מינוי רבני שכונות, ללא שכר, והוציא חוות דעת ברורה בעניין, נשלפה מנגד חוות-דעת סותרת של לא פחות מאשר עו"ד הלל קולין, היועץ המשפטי המיתולוגי של המשרד, שאישר מינוי שכזה בעבר. לא במקרה, מדובר בחוות-דעת שנתנו בימים אחרים, בהם היועץ המשפטי סייע לשר שבמשרד להוביל את מדיניותו ולא ראה עצמו כמי שאחראי על תקיעת מקלות בגלגלי המערכת.

בצד המלחמה החזיתית בנושאים המהותיים - ומה לך מהותי בתנועה הקדושה ממינויים של הרבנים המשפחתיים הנכונים – ניכרת התגמשות בנושאים הבירוקרטיים, תוך קבלת עול היועצים המשפטיים. כשנדרשה 'החתמת כרטיס' של רבני השכונות, דאגה הנהלת משרד הדתות להסביר כי רב שכונת גילה – כדוגמא – פשוט לא יכול להחתים כרטיס כל בוקר במשרדי המועצה הדתית בירושלים. שני הצדדים התפשרו על דו"ח פעילות שיגישו רבני השכונות מדי חודש.

בל יהי ספק. על כל הסכמה אחת, נרשמים חמישה חיכוכים. בימים אלו, מגבשים בהנהלת המשרד תקנות חדשות למינוי רבני שכונות, שהושמטו מהן סעיפים מגבילים. מן הצד השני, במשרד המשפטים לא מתכוונים לוותר ולקבל את התקנות החדשות כמות שהן, בבחינת כזה ראה וקדש.
המלאכה עוד רבה. בינתיים, היא מתנהלת במלוא המרץ על-אף שהעגלה נעה בעצלתיים. מועצת הרבנות הראשית, תבחר השבוע את נציגיה לוועדה הבוחרת את רבני הערים באור עקיבא, מבשרת, בית דגן והוד השרון. הגלגלים נעים לאיטם. במשרד הדתות – התקוע שבמשרדי הממשלה - גם תנועה היא הישג לכשעצמו.

מי מכוון את התנועה?


פחות משבוע אחרי שהוכיחו כי ניתן גם ניתן, לשנע מאות אלפים למירון, נוכחנו שוב לדעת, כי המהות נותרה כשהייתה. המוני האדם שהמתינו בתחנות האוטובוסים בבני ברק במוצאי-השבת האחרון, היוו ניגוד מוחלט לצי האוטובוסים שעמד לרשות החוגגים שעלו למירון.

פעם אחת ולתמיד, צריך להתמקד בשורשה של הבעיה. הציבור החרדי, התרגל לעזרתם של יח"צנים, שלעיתים משיגים יותר ובדרך כלל, מועילים פחות. אצבע על הנקודה האמיתית, עדיין לא הושמה. לא יח"צ נדרש, אלא תח"צ. עד שאנשים משלנו יישבו כחברים בקואופרטיב החברה, דבר לא ישתנה. כל עוד בישיבות ההנהלה של החברה, לא ישתתף נציג חרדי, קולנו לא יישמע.

מסבירים לנו, שמדובר בקואופרטיב חברים, שהחדירה אליו בלתי אפשרית כמעט. ההסבר הזה, אסור שיניח את הדעת. הציבור החרדי הוא מהלקוחות הגדולים ביותר של מערך התחבורה הציבורית, ועודנו תלוי בחסדיהם של יח"צנים.

אם נדרש פתרון חקיקתי, לצורך שינוי המצב, ידאגו לכך ח"כינו. לא רק הציבור החרדי משלם, גם המדינה מממנת את החברה, ואין כל סיבה שלא תידרש להצבת כללים חדשים, שיאפשרו לנציגים חרדים לבוא לידי ביטוי בהרכב החברה. עד שזה יקרה, לא ההגה, אלא הציבור החרדי, בידיים של אגד.

בית ספר לפוליטיקה, טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת 'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!