ר' יודק'ה הציל אותי • פרידה מהאיש שהיה לו אכפת

זה היה בקיץ לפני תשע שנים. במגרש כדורגל מאולתר שיחקה קבוצת נערים. הם היו בגילאי העשרה, מלאי אנדרנלין, לא מתרגשים מהחום הכבד.

• האיש שהקים את 'משפחה' • הרב יהודה פלאי ז"ל

כמה חודשים לפני כן, חלקם הגיע לבית הספר הצמוד למגרש בצו בית משפט, אחרים הצליחו להתקבל למוסד בשל מצב סוציאלי עגום.

המכנה המשותף של כולם היה: נוער בסיכון גבוה - מאוד גבוה.

נכנסתי למשחק כמה דקות לפני שהסתיים. השינוי המרענן פעל את פעולתו, דקה אחר-כך הכנסתי את הגול שהכריע את המשחק.

מהצד נשמעו מחיאות-כפיים. הידיים היו שייכות לחרדי מבוגר בעל זקן לבן וחיוך ממיס. "כל הכבוד איציק", הוא אמר לי.

חיכיתי שיציע לי תפילין ויעזוב אותי בשקט. אבל לו הייתה הצעה אחרת. עם סיום הלימודים הצטרפתי אליו בטרמפ לירושלים.

בדרך התברר, שהוא יודע עליי מספיק פרטים בכדי שיכאב לו על כך שאינני לומד בישיבה. אז, אפילו עבודה לא הייתה לי. היהודי המבוגר הציע לי אחת כזו. הסידור היה פשוט: "אל תעבוד, נלמד חברותא שעה ביום ואני אשלם לך משכורת".

וכך היה. במשך תקופה ארוכה ישבנו ולמדנו. פעם משניות ופעם משנה ברורה. במהלך החברותא הוא שזר סיפורים מרתקים. מעולם לא הרגיש שלא בנוח לשתף ילד בן שבע עשרה במהלכים עסקיים.

אף פעם לא עשה 'עסק' מעצמו. בחדר העבודה שלו, ברחוב שאולזון 2 בהר נוף, הייתה תלויה תמונה שלו עם הרב שך. בכל פעם שהתבוננתי בה, נראה היה שראש הישיבה מחייך אלינו, בעיקר אל האיש המבוגר שהקדיש זמן לנער נושר.

הוא תחת אחריותי, אורי

בין לבין לא הייתה לו בעיה לקחת אותי, ונערים אחרים, לפגישות עסקיות.

היהודי טוב-הלב היה משתף אותנו בלבטים ובמהלכים. כסף מעולם לא עניין אותו. הוא חי בפשטות ואת מה שהיה לו חילק לכל נזקק. פעם ספר לי על תקופה בחייו שלא היה לו כסף. הוא דיבר על יהודי זקן שנחלץ לעזרתו, מבלי שהזדהה. אבל מאז, נראה היה שדווקא הוא שכלל את אומנות החסד בכל מה שקשור ל'מתן בסתר'.

לא פעם היה מתקשר אליי בשעת לילה מאוחרת ותוהה האם לנער מסוים יש איפה לישון. "אם לא, תדאג שייקח מונית אליי הביתה. אני אשלם" - היה אומר לי.

במהלך אותה תקופה נלוותי אליו כשרץ בין בתי משפט לנוער, חותם ערבויות על נערים שכלל לא הכיר. בכל פעם שאורי בן דור (שופט נוער בירושלים), היה מקשה על שחרור של נער ממעצר, היה קם היהודי המבוגר, נעמד כחומה בין הפרקליטות לשופט ואומר: "הוא תחת אחריותי, אורי".

אמר ועשה.

את הדירה מתחת לביתו ייעד לאותם נערים, כאלו שבקושי הכיר, אבל לבו לא נתן לראות אותם מתדרדרים. מהנערים לא ביקש כלום. להפך, רק נתן ונתן. החל מכספים, דרך חום ואהבה, וכלה ביעוץ של האיש הכי חכם שפגשתי.

מפעם לפעם היה שואל בזהירות אם הם רוצים להצטרף אליו לתפילת שחרית בכותל. מובן שהם נענו בחיוב.

באותן שנים הוא הגיע לימי הולדת של נערים, תמך בהוריהם ובהם. כשהגיע לחתונות שלהם, תמיד ניסה להדחק לפינה. מצידו היה שמח שיחשבו כי הוא משגיח כשרות במקום. הגיע, חייך בחביבות -והלך.

בקשו מאתנו שנעיד על ר' יודק'ה

בשנים האחרונות אני ורבים אחרים כבר לא שמרנו על קשר. אני, כי הייתי טיפש. רבים אחרים, בקשו שאגיד לו תודה בשמם. גם אני מצטרף ומוסיף סליחה, סליחה על שלפעמים הטוב שהוא עשה התפרש כמובן מאליו.

בערב יום כיפור קבלתי סמס לנייד: "הרב יהודה פלאי נפטר, הלוויתו תצא בשלוש וחצי משמגר". התקוממתי על התוכן הלקוני, על שבעים וחמש שנות חסד שהסתכמו במסרון קצר. לצערי, לא הייתי באזור ונבצר ממני להגיע. הנערים להם עזר במהלך השנים היו בהלם מוחלט. כולם חפשו דרך להגיע. רק בודדים הספיקו.

בליל יום כיפור, במהלך תפילת 'כל נדרי', קשה היה שלא לחשוב עליו. האיש שבלעדיו- אני, ורבים אחרים לא היו כלום היום.

נזכרתי, תמיד כשדברו על מעשה חסד שעשה. הוא היה מניף את ידו בביטול. שנא שמדברים על כך.

אין לי ספק כי זכויות לא חסרו לו. על חלק מזערי מהם אני יודע, ואת כל השאר אלוקים רשם לעצמו ומילא בספרים עבים.

אבל בכל זאת, אתמול הנשמה שלי ושל עשרות נערים עלתה לשמיים לחתום בפעם האחרונה על מעשי השנה החולפת. אלא שבנוסף בקשו מאתנו שנעיד על ר' יודק'ה.

העדנו במשפט בודד: בית ספר לנוער בסיכון - צריפין 2005.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!