למה לא אומרים את האמת?

רק בעשרים השנים האחרונות זכתה העיתונות החרדית לעדנה. נוסדו עיתונים יומיים, שבועונים, מגזינים, עיתוני ילדים, עיתוני בית ומשפחה - שיכולים להיכנס לכל בית חרדי ללא חשש.

עד אז, היהדות החרדית נהגה לקרוא מידי יום ביומו עיתון אחד. עורכיו וכותביו עשו בציבור כרצונם, שבחו וגידפו, המליכו והדיחו, חשפו והצניעו, אך באין ברירה, הציבור קנה, כי זה רק מה שהיה בשוק.

אני זוכר כי באחד מימי שישי, הגיעו שני תלמידי ישיבה לחוף הים בתל-אביב. באותו יום הונף דגל שחור מעל סוכת המציל, הרחצה הייתה אסורה, הבחורים לא שעו לאזהרת המציל - ולמגינת הלב טבעו למוות. הכותרת בעיתון של יום ראשון הייתה: "שני בחורי ישיבה הלכו להיטהר לכבוד שבת קודש, ובעוד הם אחוזי שרעפי קודש מקדושת השבת המשמשת ובאה נגזרה גזירה משמים וטבעו למוות".

באותה תקופה התרחש מקרה מצער נוסף: בימי "בין הזמנים" יצאו לצפון שלושה תלמידי ישיבה למטרת טיול "ספילינג" במורד הצוקים. אחד מהמטילים לא התייחס לשלט מאיר עיניים, כי הגלישה במקום מיועדת למקצוענים בלבד, ולצערנו הרב מעד ונפל אל מותו. הדיווח בעיתון למחרת היה: "שלושה בחורי ישיבה נסעו להשתטח על קברות צדיקים בצפון, בדרכם עצרו קמעא ליהנות מפלאי הבריאה ולשאוף מעט מ'אוירא דארץ ישראל מחכים' ובעת פלפולא וריתחא דאוריתא מעד אחד מהצורבים ונהרג".

אז מה עשו עורכי העיתון דאז?

במקום לחנך דור, להסביר את חומרת המעשה, ללמד את הציבור פרק בכללי זהירות, למרות הצער והיגון, העדיפו לסמא את עינינו ולהשאיר לנו את הרושם כי מי שטובל לכבוד שבת או נוסע לקברי צדיקים, סופו למות בסקילה או במים.

עברו שנים. העיתונות החרדית התפתחה. האמת שצריכה להאמר במקרים קשים מעין אלו החלה להיחשף, ומחנכי הדור הגיעו למסקנה שאולי המציל בשפת הים אינו יודע קרוא וכתוב, אך במה שקשור להתנהגות בחוף הים מחוייבים אנו לשמוע בקולו, בבחינת "ונשמרתם". גם השכלנו להבין שאסור לצאת לטיול ללא מדריך מנוסה. הוא אולי אינו יודע בדיוק מה זה "רעווא דראווין" ומעולם לא שמע על ה"בריסקער רוב", אבל בכל מה שקשור לטיולים, מצווים אנו לשמוע בקולו בבחינת "לא תסור ימין ושמאל".

בשבוע שעבר ביכתה היהדות החרדית על אובדן חמשת הנפשות בתאונה המחרידה שאירעה בל"ג בעומר, כאשר מכונית פרטית ששבה ממירון התנגשה באוטובוס עמוס נוסעים. נוסעי הרכב הפרטי, שני מבוגרים ושלושה ילדים, נהרגו ואיתם ביחד שלוש משפחות שחרב עליהן עולמן. הנהג, נגזר עליו משמים להמשיך לחיות ולשאת את הכאב כל ימיו. ליבי ליבי על משפחות ההרוגים ועל הנהג שמחלים מפצעיו הגופניים. זוהי טרגדיה איומה.

מסתבר כי על פי דרך הטבע, התאונה לא הייתה מתרחשת באם גורמיה היו מתנהגים לפי ספר החוקים של משרד התחבורה.

ולפתע חזרנו עשרים שנה אחורה...

העיתונות החרדית כולה התגייסה, ובצדק, להביא את המראות הקשות, ההספדים, האבל והבכי.
אבל, לצערי, באף עיתון לא הצלחתי למצוא, גם לא בין השורות, איזה מסר, איזו אזהרה, בעניין כללי זהירות בדרכים והפקת לקחים לעתיד, אלא בסגנון: "חזרו מתפילה על קברו של רבי שמעון ובדרך מצאו את מותם", כאילו רבי שמעון בר יוחאי אשם במותם.

את סיפור התאונה, התמונות הקשות, הטרגדיה, האבל הקשה והבכי, צריכים להביא בפני בתי ספר, תלמודי תורה, ישיבות וקורסים העוסקים ברענון זהירות בדרכים וללמד את הדורות הבאים.

הטור יופיע ביום רביעי ברשת 'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!