"הוא היה הבן המיוחד שלי" • מסמך מצמרר

שעת ערב מאוחרת. רחובות מאה שערים עדיין שוקקי אדם. זקנים עם נערים רצים מהכא להתם ומהתם להכא, וחוזר חלילה. חלק ממודעות הקיר הרבות עדיין רטובות מהדבק הטרי. אות כי נתלו בשעה האחרונה. אנחנו עולים במעלה רחוב בהר"ן, למעלה למעלה. בסמטא צדדית, נחבאת אל הכלים, אנחנו מוצאים את מבוקשינו: רחוב הרקח. אנחנו שואלים עובר אורח, אולי הוא יודע היכן יושבים 'שבעה'. במנוד ראש הוא מצביע על בית נמוך קומה. אנחנו רואים זרימה איטית של אנשים.

הפרצופים שזורמים לכיוון הבית, מלאי יגון. פנים אפופות בצער, בכאב עמוק, באבל. ניתן להרגיש את העצבות בכל רחבי הסימטא. אך מי שנושם את אוויר הסימטא הקטנה עמוק אל תוך ריאותיו, יכול להרגיש גם בתקווה. באמונה. בביטחון שהכל מאיתו יתברך. התחושות המעורבות מתנקזות לתוך החצר ברחוב הרק"ח 6.

בית משפחת וידבסקי.

ב'מזרח' של החצר הקטנה יושב הרב דוד חי (את השם נתן לו הרב דב קוק. במין רוח נבואית ביקש הרב קוק להוסיף לו את השם חי, כאות לבאות. כסימן להמשך חייו. למרות הכל תישאר חי) וידבסקי. הפנים אומרות הכל.

כשהוא מוקף באוהביו, שעושים הכל בכדי לתת לו את התמיכה הנדרשת. יש עוד ארבעה ילדים בבית. ארבעה ילדים שיושבים בתוך הבית, ומנסים לעכל. מחפשים את נפתלי. את האח האהוב. מחפשים, אך לשווא. נפתלי נקבר בשבוע שעבר, יחד עם ילדי משפחת ועקנין והרב נתן אוזפרסקו. נפתלי לא ישוב - לעולם.

מצבו הפיזי קשה. הוא סובל ממספר שברים בצלעות, שבר בבריח, תפרים בגולגולת. אך אינו מוציא אנחה ולו הקלה ביותר מפיו. אוגר את כאבו בליבו. נוצר את תחושתיו. לחברים הוא משדר חוסן פנימי, אמונה תמימה בקדוש ברוך הוא. מקבל את הדין באהבה. די לשבת בחצר הקטנה, בשביל לשאוב אמונה. הקב"ה ניתן למישוש.

חברים טובים מקיפים את האבל. לא נותנים לו ליפול. אחד מהנוכחים לוקח את המשקפיים השבורות לתיקון, מבטיח שיחזרו תוך חצי שעה. דוד מודה לו בניד ראש. קשה לתאר את האחדות השוררת בחצר. 'שובו בנים' התגלתה בתפארתה. כולם למען אחד. משעות הבוקר המוקדמות הם מגיעים. בתפילת הנץ משתתפים כחמישים איש מהקהילה. ומאז, לאורך על היום, מאות אנשים מגיעים. מתחלקים בין בתי האבלים. מלקטים את השברים. מידי פעם נשמעים בחצר קולות של שירה. שירי ברסלב. "הקב"ה אנחנו אוהבים אותך", "אין מקום לייאוש כלל". הלב בוכה, והגרון שר. המחזה קצת סוריאליסטי, אבל הוא מתאר יותר מכל את התמודדות של חסידות ברסלב עם האסונות הקשים שניתכו עליהם.

הרב דוד מספר על בנו. הקול שבור. "נפתלי", הוא גונח. נפתלי עלה לשמיים בגיל שמונה וחצי. סיים את שליחותו. ילד מיוחד, ללא ספק. הסיפורים זורמים ללא הפסקה. בשבועיים שלפני מותו, החל נפתלי באמירת תהילים בכיתה, בשעות ההפסקה. אף אחד לא ידע למה. הוא היה קורא פרק אחרי פרק בדבקות עצומה, ובניגון מתוק. הילדים בתלמוד תורה 'אהבת משה' של חסידות ברסלב, היו מצטרפים אליו. אל שירתו, אל ניגונו המתוק, אל הכיסופים לבוראו. הרב'ה מספר שתמיד ידע שהיה נשמה גבוהה. שקוע בלימודו. אולי מוזר להגיד זאת על ילד כה קטן, אך ניכרים דברי אמת. לא היה בעולמו של נפתלי הקטן, אלא ד' אמות של הלכה בלבד. קודש ל-ה'.

לפני 20 שנה חזרו משפחת וידבסקי בתשובה. נשבו בקסמי ברסלב. נקשרו בעבותות של אהבה לרבם, הגר"א ברלנד.

איפה הרב, אני שואל, הוא לא היה בהלוויה ולא בכנס, קרה משהו?

הנכד, ר' חיים רייכר, אומר: הרב היה כאן. הוא מעודד ותומך. מחזק את המשפחות כל הזמן. ייחודיותו של הרב שהוא מגיע לאחר שכולם שוכחים. הוא תמיד שם בשביל המשפחות. לא שוכח אף פעם. הערצה לרב היא אדירה. על פי מוצא פיו יישק דבר. הוא מנהל את עדתו במסירות של ממש. יורד לרזולוציות הכי נמוכות. כל אחד יודע שהרב ברלנד הוא כמו אביו.

האדמו"ר מתולדות אהרון מגיע לנחם. הנוכחים משתתקים, כולם מחכים למוצא פיו. הוא מיישיר מבט אל הרב דוד חי, ובמילים פשוטות מסביר לו על הזכות שהיתה לו לגדל כזה ילד. מרעיף דברי חיזוק. מנחם ומרגיע. גם הרב ישראל מאיר ברנר, מרבני ברסלב, מגיע לנחם. כולם מחזקים את הלב השבור, שממאן להתנחם.

משהו מהקהל אומר: רבי דוד, תתנחם. יש לך עוד ארבעה ילדים. ור' דוד עונה: יש לי עוד ארבעה ילדים, אבל כזה ילד לא היה לי.

"המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון בירושלים, ולא תוסיפו לדאבה עוד", אנחנו אומרים.

ואנחנו שומעים אותו אומר ללא קול: "אין יאוש בעולם".

ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!