חינוך מאהבה או חינוך מהשגיות

"בכל אחת מן הגישות ישנה מידה מסוימת של אמת: עשייה חינוכית ללא אהבה איננה מושלמת ומאידך, אין גישה חינוכית ללא הצבת גבולות וסייגים", אומר הרב יצחק ריבקין. "הדוגלים בחינוך להישגיות טוענים כי מיצוי מקסימלי של יכולות הילד בהן חנן אותו הבורא והבאתן לידי מימוש בשנות חייו הצעירות הוא שיביא בהמשך חייו לניצול איכותי של יכולת ההבנה שלו ובהמשך לידי יכולות ניתוח וראיית מצבים באופן מלא לפרטיהם. לדעתם, אין כל פסול בכך שלא תמיד הוא יקבל משוב חיובי ואוהב והתהליך הספרטני והנוקשה נראה להם כהעדפה המבטיחה תשואה גבוהה בהמשך.

"יהיה זה יומרני לומר שכל מהותה של הגישה ההישגית נועדה אך ורק להשביע את רצון ההורים משום שגישה זו מעוגנת בתפיסות עולם הגיוניות. לעומת זאת, הגישה של חינוך מאהבה דוגלת בנתינה והענקה המעצימה את היכולות הבאות לידי ביטוי בפועל ובו בזמן מאפשרת לילד להיפתח ולהאמין במה שיש בו. בגישה זו חלקה של האמונה ביכולותיו של הילד גדול מערכה של הציפייה ממנו. השדר שהוא מקבל מן הסובבים אותו הוא: אנחנו אוהבים אותך ומאמינים במה שיש בך ובייחודיותך. התוצאה המיידית של גישה זו היא שהילד מנצל את מאגרי היכולות שלו. הוא יבצע כל דבר באופן חווייתי תוך שאיפה למושלמות וללא תחושת לחץ בדרך אל המטרה. הוא חש צורך להשיב על האהבה והאמון הניתנים בו ומאגרי הכוחות שלו יוצרים ללא הרף מוטיבציה חדשה המדרבנת אותו להפיק מעצמו את המרב ואת המיטב בכל תחום.

"סביר להניח שתלמיד כזה יתפוס את מקומו בקדמת הכיתה הן בלימודיו והן בהליכותיו. יהיה נעים לשוחח אתו ולשמוע את דעותיו. הוא לא ייכנס למצבי לחץ מיותרים וידע שעליו לעשות הרבה ולהגיע רחוק – אבל כל זאת רק על פי בחירתו".

• האם אין בגישה זו שום סכנה?

"זהו, שיש", משיב הרב ריבקין. "במידה ששדרי האהבה לילד יעברו את המינון הנכון – הם עלולים להוביל ליצירת הרגלים בלתי הפיכים ולתחושה שהבינוניות עדיפה. עלול להיווצר כאן טבע נרכש של מודל התנהגותי שיתאפיין בדחיינות, חוסר רצון להתמודד עם מטלות בעלות רמת קושי בינונית ומעלה ועד לאי התמודדות עם כלל מרכיבי מטלות החיים".

• האם הגישה ההישגית מתאימה לכל תלמיד?

"בהחלט לא. היא תצליח במקרים בהם הפוטנציאל הגלום בילד מוכח ויכולותיו באות לידי מימוש", אומר הרב. "במקרה כזה הלחץ יביא להזנקה לקדמת ההישגיות הכיתתית עד כדי הקפצת כיתה. אבל לגישה כזאת יש גם מחיר גבוה משום שהילד גדל ומתפתח מבלי שיחוש מהי ילדות חמימה. הוא מסתגל למצבו ומבין שכל העולם נע סביב ציר ההישגיות. בהמשך הוא עלול גם לפתח יוהרה והרגשה שבשבילו נברא העולם והוא ימדוד כל אדם בסביבתו לפי יכולותיו המוכחות בלבד. גם הטוהר שבאמונה שהכול הוא מאת הבורא יתברך עלול גם הוא להינזק, חלילה, שהרי מה תכלית יש לעמלנו אם הכול בחיים תלוי במוכשרות הטבעית ותו לא?".

•אם כך באיזו דרך רצוי לנקוט?

"בזו שתכלול בתוכה את הטוב שבשתי הגישות במינון הנכון והמתאים. כמו בכל תחום בחיים, ועשרות מונים יותר בחינוך, חשובים הדיוק והמינון הנכון של סך המרכיבים כדי שנקצור את יבול ההילולים בשלמותו. הדגש בחינוך צריך להיות כפול ומכופל משום שאנו דנים כאן בדיני נפשות בפועל ממש. טוב יעשו ההורים אם ישדרו מסר על חשיבות ההשקעה בלימוד ומסר שהתורה הנה מקור חיותינו כיהודים והיא כל מהותינו. מאידך, חשוב לשדר לילד מנות אהבה, חום ואמפטיה. השילוב שבין שני שדרים אלו יוביל לבנייה נכונה של הילד ולהבנה נכונה של הדברים החשובים בחיי היום-יום. אסור שייפקד מקומה של הצבת הגבולות הנחוצה לשם יצירת כל הדברים החיוביים שברצוננו לצקת כשמהות ההגבלה איננה רק כדי לעצור או למנוע דבר מה מהילד, אלא כדי להכינו להתמודדות ראויה ונכונה עם מטלות ואתגרי החיים".

פורסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!