פרויקט הצלמים הגדול של 'בחדרי חרדים': תמונת השנה

צוות פלאש 90

אלימות, באשר היא, פסולה בעיני גם כשהיא מופנית כלפי החלל הריק, אני רואה את הפגיעה באלים הפוגע בעצמו, גם אם העוון הגדול יותר הוא הפגיעה באחר. אלימות היא פיזית או מילולית, כלפי אדם, בעל חי ואף רכוש.תוקפנות או נקמה שתיהם אסורים לבוא לידי ביטוי באלימות. התמונה הזו הגם שהיא יזומה תזכיר לי לפחות, לאן ניתן להדרדר אם לא נשמרים, אם שוכחים לרגע את הסובלנות.



מדינה קטנה מתנהלת במזרח התיכון וישראל שמה, תושביה שוכחים לעתים כי הינם עוד רכיב בקוסמוס גדול לעין שיעור. התפצלו והתגדרו התושבים כל אחד באחוזתו וכל שבט בנחלתו, עד כי הבחינו כי יושבים הינם על מפת העולם כשאר יושבי חלד. את המשך הסיפור יכתבו אותם תושבים על דפי הימים שיבואו, עדשתי חרטה בזכרוני עוד רגע בו כנראה הבין אדם נוסף כי תחילה הינו עוד חלקיק ביקום הזקוק לו כמו לכל אחד אחר.



עמדתי שם כמו עוד רבים אחרים ומוחי לא הצליח להכיל את המראה, הטלאי הצהוב עליו שמעתי לאורך השנים. תחושת הרדיפה, חיי הפחד בצל להט החרב המתהפכת. אותו טלאי מעז פניו אל מול עיניי הפעורות כמתריס בקול 'נאצים' ואז כשהאצבע מתקתקת כמו מאליה הסברתי לעצמי: הלא גם אותם ילדים רק שמעו על הטלאי והסימפטומים המתלווים, ייתכן וגם הם מרגישים שהצד שכנגד מתריס בדווקא?



חבר היה לי לפני כעשור שברכה שגורה היתה בפיו: שיכון שלום בעולם. שאלתיו לא אחת האם מאמין הוא בשלום עם אויבנו? והוא תדיר השיב לא על פוליטיקה ברכתי, אני מייחל ומאחל כי יכון שלום בעולם כולו. בין אדם לאחיו ובין איש לשכנהו בין מדינה לשכנתה ובין עם לעם, החיים יתמלאו בשלווה ורוגע ייסוך על פני שוכני ארץ. זוהי הברכה שניצתה בראשי כשנשיא המדינה שילח יונות צחורות כנף מקיבוץ יד מרדכי אל עבר שכנינו.



עם אחד ותורה אחת, צבא אחד ומדינה אחת, זה מה שיש לנו. יכולים המונים להתכתש ברחובה של עיר זה בזה ועדיין היחיד בביתו הוא שיקבע את סדר יומה של החברה. אלפים ברחובות וחוקים במליאות לא יביאו איזון לחברה גם לא יביא פתרון לשאלה. היחיד היושב בביתו לומד את הדברים, מפנימם ופועל בעקבותיהם, הוא ודומיו יגשרו על הפערים. עמינו יכיל יושבי אוהל ולוחמי קרקע כי זהו האיזון הנדרש מהעם היושב בציון, הדרך הסלולה לא תיכבש ברגלי האלפים הזועקים, כי אם בידי היחידים האוהבים.



שיעור מאלף למדתי, ממתיחת עור הבהמה וייבושה דרך המעברתא והתיתורא עד לגיד המטייל לו בין הבתים ב'של ראש' ושיער עגל המבצבץ לצד הבית השלישי. לא מכונות חשמליות וגם לא אמצעים הידרואלים, כי כל פעולה נעשית תוך הצהרה 'לשם מצווה'. שלב אחר שלב ביצירת אומנות מעשה חושב, תהליך שמבהיר כי לא מצוות אנשים מלומדה היא אלא תורה.



בברכת שנה טובה, נתי שוחט ויוסי זמיר, מרים אלסטר ויונתן זינדל, ליאור מזרחי ומשה שי - פלאש 90

מנדי אור, רדיו קול חי

שלום, זוכרים אותי עדיין? אני יודע שאילוצי הזמן מונעים ממני להתמסר אליכם, אבל את המצלמה אני לוקח עמי לכל המקום. בכמה מקרים השנה נשלחתי מטעם רדיו קול חי לשידורי חוץ, היה זה בז"ך אדר כשנשלחתי להלויית הגרח"פ שיינברג ראש ישיבת תורה אור. ממקום עומדי הבטתי אל קהל הרבבות המלווים את אחד מעמודי התווך בעולם התורה בדרכו האחרונה. דקות עמדתי שקוע במראה עיני, התנערתי ואמרתי לעצמי 'את זה צריך כל יהודי לראות, הגעגועים האמתיים הם למי שעמל בתורה.

מאיר אלפסי

שנה חלפה מאז סיפרתי לכם כאן כי אני מקווה להגשים חלום ולצלם באנטרקטיקה, בטוחני שבקוראכם את הדברים איחלתם לי 'ימלא השם'. נשאתי חן בעיני השם ומצאתי עצמי בתוך משלחת שסיירה בקוטב הצפוני ימים מספר. אז הגענו אל הנקודה הזו ממנה לא יכולנו להמשיך וסבנו על עקבותינו. תמונה שככל שאני מביט בה שוב ושוב אני נזכר במרחבים המשורטטים וכמו נהמה פורצת מתוכי 'מה רבו מעשיך'. מאז הגשמתי חלומי זה, אני מצפה להגשמת החלום הבא: סינגפור, אלסקה וטייוואן.

משה גולדשטיין

בתורה הקדושה יש כח עליון להשיב נפש, כמה התרגש כל אחד במקומו לשמוע קהל אלפים מרקדים בשמחה של מצווה על גומרה של תורה שבעל פה. לא היתה זו הפעם הראשונה בה הוזמנתי אל הקהילות היהודיות שמעבר לים, אך היתה זו הפעם הראשונה בה עמדתי בתוך קהל עצום ורב הנאמד ב100,000 איש שלא הגיעו למחות או להתגונן, הם באו כאיש אחד לומר 'הדרן עלך מסכת עוקצין וסדר טהרות ושישה סדרים', לי אישית הזכיר המעמד את הגמרא 'המליכוני עליכם כדי שיעלה זיכרונכם לפני'.

אלימלך גרסטל, צפת

גם למחוספסים שביננו לוקח זמן לעכל אסון נורא שכזה. הם חגגו הכנסת ספר תורה של הסבא במגדל העמק, ובשובם לביתם סטה רכבם ושמונה בני משפחת נספו באחת. את מסע ההלוויה והקבורה ביקשו בני המשפחה שלא לתעד, ונותרתי לעמוד שם עם ההמונים שסירבו להפרד ממשפחת החסד שהיוו את סניף 'יד עזרא ושולמית' בטבריה. עמדתי שם מול שורת הקברים הצפופה והסקתי לעצמי: מפני הרעה נאסף הצדיק.

משה הולצמן, בית שמש

'יתומי היין' קראתי להם. פורים תשע"ב, בית המדרש תולדות אברהם יצחק בבית שמש, הילד יושב ליד אביו המבושם כדין היום. הילד שאינו רגיל במחזות מעין אלו משדר מעט עצב ובלבול בעיניו, יעברו עוד כמה שנים עד כי ישכיל להבין את שראו עיניו. בתקווה כי יזכור להבהיר לילדיו שלו כבר בגילם הרך בטרם יצטעפו עיניהם בתחושת חוסר האונים.

קובי הר צבי, בחדרי חרדים

תמונה זו, מהלווית נרצחי טולוז, חושבני שממצה שנת 'פלגי מים ירדו עיני׳. על שושנים שנלקחו מאיתנו, ועל ורדים שנלקטו מעימנו - ואינם עוד. יהודים כשרים שנקטפו בחטף. הביטו בתמונתם. הסתכלו בעיניהן. חזו בדימעתן. ראו בעיצבונן. כל כולן אומרות תוגה, מכאוב וצער. צער הגלות. גלות שמתמשכת, ועודנה פה עימנו. אמור לצרותינו די.

יעקב כהן, בחדרי חרדים

בלילה אחד אפל במיוחד נגדע פתיל חיייה של משפחה אחת שלימה. משפחת אטיאס.
הייתי שם כשהניצולה היחידה מהתאונה, הילדה רחל, הגיעה להתברך ולהתנחם ממרן הגר"ע יוסף. מרגש היה לראות איך גדול הדור משתתף בצערה של ילדה קטנה שנותרה לה בודדה בעולמה.
מנחם ומחזק אותה. הדמעות לחלחו את עיניי אך הייתי חייב להמשיך בעבודתי.
המראה הזה לא ישכח ממני עוד זמן רב.

בועז לב ארי

הסלולארי רטט: אמירת וידוי עכשיו / בני המשפחה מסביב למיטה / שמע ישראלללל "ניצחו אראלים את המצוקים", אני נותרתי הרחק הרחק מהקומה השמינית בבית החולים שערי צדק. למסע הלויה הגעתי, מאוכזב, אך גם כואב את כאבה של היהדות על חסרונו של הגרי"ש אלישיב, הצטופפתי בין מאות אלפי המלווים, והמתנתי כמו צייד לתמונה שתבטא משהו מעוצמת הקהל האדיר שבא ללוות את הגרי"ש אלישיב למנוחה אחרונה. מרגע לרגע גברה בי ההכרה, כי כמוני נמצאים עוד עדשות רבות בקהל. נטשתי את מקומי, והתחלתי לצעוד על ציר ההלוויה המתוכנן, חיפשתי לי, אך כל הגגות היו עמוסים עד להתפקע במלווים וצלמים. עד כי הגעתי ברחוב ירמיהו בואכה ה'כניסה' לעיר, המקום היה ריק מאדם, עליתי על בניין חדש, הנמצא בשלבי בניה וחולש על הצומת, בקומה הרביעית פתחתי חלון והכנתי את המצלמה לצילום.

הודעה כתובה הבהירה כי המיטה מתקדמת חמישה מטרים בשעה, נשכבתי שם על מזרון מאולתר מקרטונים, עימי היה בן של חבר טוב שלי, שהצטרף עד מהרה לחווית ההמתנה, כשאני משוכנע שאתעורר משאון ההמונים.

שעה וחצי חלפו להם בהמתנה, ולפתע מגיעה הודעה: המיטה נעלמה בצומת אפריון בר אילן, לא יודעים לאן לקחו אותה. אני מביט במסך ותוהה לעצמי חרש האם שוב ניגזר עלי להפסיד תמונה מוצלחת, אמרתי לעצמי אמתין כאן, בטח עשרות שלא יודעים היכן המיטה יגיעו לכאן, אצלם לפחות את זה.

ארבעים דקות חלפו וצפצופי אופנועים ואזעקת אמבולנס הקפיצו אותי לחלון, ברחוב ירמיהו ניצב לו אמבולנס בודד מלווה בשישה אופנוענים, ומסביבו כמאה איש, בעודי תוהה אני 'קולט' בחור ישיבה שנתלה בשארית כוחו על הדלת האחורית של האמבולנס, כשהוא לא מרפה ממנה לרגע,
"זה המיטה בפנים" עוברת בי ההכרה, אך היכן כל המלווים? עוברת בי מחשבה מציקה,

אני מתחיל לצלם, ותוהה בעצב לעצמי, הגרי"ש אלישיב מובל למנוחות, כשעה וחצי לאחר חצות, ורק כמאה מלווים סביבו, לא היה לי הרבה זמן לחשוב, האמבולנס דהר במהירות מטורפת, לא התעכב לשניה, שמונה תמונות שהספקתי לצלם, והאמבולנס כבר חצה את הצומת והחל לפנות ימינה לכיוון כביש הכניסה לעיר, להר המנוחות.

בעיני זו תמונה השנה, תמונת הרגע, ותמונת המציאות. כי אני כצלם עיתונות, לא מנסה להביא את התמונה האומנותית ביותר, גם לא את התמונה היפה ביותר, אלא תפקידי הוא להביא את התמונה הזו שתתעד את מה שקרה בזמן אמת מזווית יחודית שלי. את התמונה שתבטא את מה שקרה באמת ברגע האמת כמות שהוא.

יעקב לדרמן, בית שמש

אני משוכנע שחבריי שלחו תמונות מארועים מרכזיים כאלו ואחרים, אני מבקש להזכר דווקא ברגע של נחת, הפוגה בין שאון החיים, שגרת היקום ועומס הארועים. רגע יומיומי פשטני בעולמם של עוללים רכים שטרם טעמו טעם חטא. יום של שמחה כשרבם בא לעיר, לבושים במיטב מחצלותיהם ודעתם זחוחה על 'יומא דפגרא' שנחת עליהם.

עזריאל משה, בת ים

אחת לשבע וחצי שנים זה קורה: סיום הש"ס, השנה זכיתי להשתתף ולהנציח בכמה מוקדים בהם חגגו את סיום הש"ס. המרגש ביותר היה כשריחפתי ממעל, להביט אל אצטדיון הרגיל בתרבות יוון ורומי כשהוא מלא עד אפס מקום ביהודים שבאו לחלוק כבוד לאחיהם עמלי תורה.

נפתלי לרר

הממלכה היהודית עבורי היא היכלי התורה והחסידות, אם בעת שקול התורה והתפילה מהדד בין קירותיהם ואם בהתאסף ראשי עם. התמונה אותה בחרתי להציג כזכרון מהשנה החולפת היא בשעת השמחה הגדולה בחצר הקודש בעלזא כשנכדו הראשון של הרבי בא בקשרי השדוכין עב"ג למזל"ט

אלישמע סנדמן, צפת

בשנים האחרונות הרגלתי עצמי לראות מבעד לעדשת המצלמה, כתושב צפת - אני מוצא את עצמי לא אחת מטייל בסמטאותיה להתמלא ברוגע, או על שוליה למלא את ראותי באוויר הרים. היה זה סתם עוד יום של חול כשעיני צדה את הילד יושב ומפיל תחינה לפני אביו שבשמים. אין העולם מתקיים אלא בזכות הבל פיהם...

אלי קובין

רבות צילמתי בחיי ותמונות אין ספור בארכיוני כשלכל אחת מהן זכרון משלה. הזכרון המלווה את התמונה הזו הוא זכרון שלאחר מעשה. נקראתי אל בית פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצ"ל לצילום שהוזמן, היו אלו ימים בודדים טרם נפל הגרי"ש למשכב והובל אל מיטת ביה"ח ממנה לצערינו לא קם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!