'סליחות' עם אייל גולן • טורו של ידידיה מאיר

1.

מה הרחוב הכי שבתי בירושלים? מאה שערים? נחלאות? רחוב הקבלן בהר נוף? בעיניי הרחוב שהכי מרגישים בו שבת הוא רחוב אגריפס בואכה שוק מחנה יהודה. נכון, הוא בכלל פתוח לנסיעת כלי רכב בשבת. נכון, ביום הקדוש אפשר להיתקל בו בעיקר בעובדים זרים שגרים באזור. ובכלל, הריח בו לא משהו. אבל לראות את הרחוב הזה, ששישה ימים בשבוע הוא הכי סואן, הכי שוקק, הכי שוק, ופתאום ברגע אחד ביום שישי בין השמשות הכל בו עוצר וכל הסוחרים, הקונים והדגים עוזבים את המקום, פשוט כי זה מה שהקב"ה ציווה – אין יותר שבת מזה. בעל הבית השתגע.

והנה, ממש ברחוב הזה, בליל שבת שעבר, בדרך חזור מתפילת ערבית של שבת בשכונת שערי חסד, חלפה על פנינו מכונית מהדגם הנפוץ אצל עדות הערסים בישראל (הונדה סיוויק עם הנמכות) ומהרמקולים שלה בקעו בקולי קולות צלילים שהפרו את שלוות השוק הקדוש. וכשהמכונית התקרבה ושמעתי את המילים – נדהמתי: "מי שמאמין לא מפחד, את האמונה לאבד, ולנו יש את מלך העולם, והוא שומר אותנו מכולם! והעיקר והעיקר לא לפחד, לא לפחד כלל! מצווה גדולה להיות בשמחה, להיות בשמחה תמיד!".

התבלבלתי לגמרי. נראה לי שאפילו האריתראים על הספסל לצד הכביש זקפו גבה. מה אפשר להגיד על יהודי שנוסע בליל שבת קודש תוך כדי שהוא שומע ושר בקולי קולות, ומן הסתם גם בכוונה גדולה, על האמונה במלך העולם? הנה לפנינו סיטואציה שאפילו ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורן של ישראל, היה מתקשה להסביר. מה הוא היה אומר? ראה בניך רחומיך שאפילו תוך כדי שמחללין שבת קודשך, הבופרים האחוריים הבאמת מוגזמים בבגאז' שלהם עדיין ממשיכים להשמיע שירים על האמונה בך? ואולי צריך לפתוח את הראש עוד יותר ולהניח שזו פשוט יולדת שנאנקת תחת ציריה בדרך לשערי צדק, ובעלה המסור מורה היתר לעצמו להשמיע לה ברכב שירי חיזוק ותפילה שיקלו על סבלה?

2.

סליחה על הרהורי האלול בגרוש, אבל אחר כך פתאום חשבתי לעצמי כך: בעצם, מה אתה נטפל לאותו מחלל-מאמין? אתה עצמך לא קצת כזה? האם אצלך יש הרמוניה מוחלטת בין המעשים לבין האמונה? בין ההצהרות הפומביות בקול רם לבין היישום בשטח?

אז בסדר, ברור שאתה לא תעבור בפרהסיה על איסורי שבת (תוך כדי שאתה שר ברגש "כי הרבית טובות אליי"), אבל כמה פעמים לא קיבלת שבת בזמן או איחרת לתפילה? ואלה רק דברים שקשורים בהתארגנות ובזמן, יש עוד אלף מצבים כאלה. האם עכשיו, בעוד כמה דקות, שולחן השבת שלך ייראה בדיוק כמו שאתה חושב שהוא צריך להיראות? עם דברי התורה, הזמירות, עם ברכת המזון בכוונה? האם תעבור עם הילדים על כל 453 דפי העבודה בכל הקלסרים ובהם כל מה שלמדו השבוע? הרי ברור שיש מרחק, כמעט בכל סיטואציה בחייו של האדם, בין מה שהוא חושב ויודע שהוא צריך לעשות לבין הביצוע היומיומי. אז מה אני נטפל לאותו נהג שכנראה, שבטוח, יודע הרבה פחות ממני?

וכשמדובר בימים הנוראים הכל אפילו עוד יותר קוטבי: תקיעות שופר, לדוד ה' אורי וישעי, תחינות, קבלות רוחניות, סליחות. עד כמה זה אותנטי וממש נובע מעמקי נפשנו, כל מה שאופף אותנו באלול ובתשרי? עד כמה זה קשור להתנהגות שלנו בשאר אחד עשר חודשי השנה?

3.

אז מה עושים עם הדיסוננס הרוחני הזה? בליל שבת לא חלמתי שמי שבקולו הציף לי ככה את הבעיה – בזכותו גם אמצא הסבר שקצת יניח את הדעת.

ומעשה שהיה כך היה: ביום רביעי שעבר צלצל אליי חבר שמארגן סיורי סליחות בעיר העתיקה ואחרי שהתנצל על ההתראה הקצרה שאל אם אני פנוי לומר דברי פתיחה, לפני הסליחות, לאורח רם מעלה שמגיע אליהם בחשאיות באישון לילה מלווה בפמליה גדולה. בדמיוני כבר ראיתי את עצמי מוסר שיחת מוסר וחיזוק למיט רומני וחברי קונגרס רפובליקנים, אבל אז הוא גילה לי – אחרי שהבטחתי לשמור על סודיות – שמדובר באישיות הרבה יותר בכירה: אייל גולן מסיים בחצות הופעה בבריכת הסולטן ומתכונן להגיע להגיד סליחות לקראת ראש השנה.

אמאל'ה. איזו פלצות. שמעתי בחיי לא מעט רעיונות אלוליים מרבנים ודרשנים, אבל מה מהם יתאים למעמד הזה? מה אני כבר יכול להגיד לאייל גולן (ופמלייתו!)? "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם"? "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב"? "וזה ידוע החיים הם מתנה, הכל צפוי והרשות נתונה"?

צלצלתי לכמה חברים, ובלי לגלות מי האישיות רמת הדרג ביקשתי ווארט שווה לכל נפש לימים אלה. אחד מהם, חסיד צעיר, קלע בול. בסיפור חסידי אחד הוא ענה לי גם על הקושיה על הנהג מרחוב אגריפס, גם על הרהורי האלול שלי, וגם על השאלה מה אייל גולן עושה אחרי חצות בבית כנסת, מחזיק ספר סליחות פתוח.

4.

אז כך ציטטתי מפיו של החבר הטלפוני, כעבור כמה שעות, דקות לפני שהפייטנים התחילו לומר סליחות עם קהל המתפללים, ודקות לפני שקהל המתפללים החל לומר סליחות תוך שהוא מצלם בסלולרי שלו את אייל גולן אומר סליחות: "רבותיי, היום יום רביעי, עוד מעט אחת בלילה. אנחנו יושבים כאן בבית הכנסת, תיכף נאמר ביחד 'אדון הסליחות, בוחן לבבות, גולה עמוקות, חטאנו לפניך רחם עלינו' (אני בטוח שיש עוד הרבה פיוטים נפלאים בסליחות לעדות המזרח, אבל רק את זה ידעתי לצטט בעל פה בפאתוס). אבל רגע, רבותיי, בעצם, זו לא הצגה? איפה היינו בשבוע שעבר ביום רביעי באחת בלילה? איפה נהיה בעוד חודש ביום רביעי באחת בלילה? בבית כנסת? בירושלים? הרי נהיה במקומות אחרים לגמרי, באווירה אחרת לגמרי, בעיסוקים אחרים לגמרי. אז מה, הכל זיוף? פתאום אנחנו מתחפשים לצדיקים? אומרים מילים נשגבות ולא מתכוונים אליהן?

"הנה סיפור שיעזור לנו. מספרים על חסיד שנעשה סוחר גדול. כיוון שהוא לא הרגיש בנוח להתהלך בחזות יהודית בין שותפיו, הסוחרים הגויים, הוא מצא לעצמו פתרון: כשהיה מבקר מדי פעם אצל הרבי שלו הוא לבש בגדי חסידים, אולם בצאתו למסעות העסקים הוא לבש בגדים אחרים, ממש לא חסידיים. כך נהג שנים.

"יום אחד, לקראת חגי תשרי, הוא פתאום תפס את עצמו: רגע, אני חי בשקר. אם רוב הזמן אני לבוש כפי שאני לבוש, אז למה לעשות הצגות לרבי שלי? הגיע הזמן שהרבי יידע מי אני באמת. וכך, לביקור הבא שלו בבית המדרש של רבו הוא הגיע בבגדי הסוחר שלו, בלי השטריימל והקפוטה. והרבי רואה ומתפלא: מה קרה? מה גרם לך לשנות את כל החזות שלך? אומר החסיד לרבי: החלטתי להפסיק לשקר. אין יותר הצגות. אם ככה אני לבוש בביזנס אז ככה אני גם לבוש אצלך. זה מי שאני.

"הרבי שמע את הדברים ואמר לחסיד בחיוך: ידעתי היטב שבצאתך למסעות העסקים אתה לובש בגדים אחרים. אבל מי אמר לך מה האמת ומה התחפושת? האני האמיתי שלך הוא כאן. מה שאתה עושה כאן ולובש כאן באותם רגעים שבהם אתה חוזר לבית המדרש, אלינו לחסידות, זה האמת. מה שאתה לובש בכל שאר ימות השנה בחוץ – הוא התחפושת! אל תתבלבל בין הרגעים שבהם אתה מחופש לבין הרגעים שבהם אתה אמיתי.

"הסיפור הזה נכון גם לגבינו בימים האלה של חודש אלול. כולנו משקיעים יותר, מנסים יותר, משתדלים יותר. נכון, אנחנו הרי לא כאלה בכל השנה, אבל אסור להתבלבל, זו לא הצגה. המצב הזה של יום רביעי באחת בלילה, כאן בבית כנסת בירושלים, הוא המצב האמיתי שלנו. כאן אנחנו לא מחופשים. בכל שאר המצבים והמקומות אנחנו מחופשים. שם זו התחפושת, לא כאן".

שבוע חלף מאז, והסיפור הזה עוזר לי להסתכל קצת אחרת על המציאות. אני לא צריך להרגיש לא אמיתי באלול אלא דווקא בכסלו, אייל גולן שהוריד את הכיפה הלבנה בסוף הערב הוריד למעשה את בגדיו האמיתיים וחזר לתחפושת שלו, וגם בפעם הבאה שיעבור לידי נהג כזה אני לא אתבלבל. ההגה שהוא מחזיק הוא התחפושת, והמילים שבוקעות מהדיסק הן האמת שלו.

טורו של ידידיה מאיר מתפרסם ב'בשבע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!