לא צריך לאהוב אותם, אבל לשנוא?

האנטישמיות זוקפת ראש. לא בוורשה, במינכן או פאריס, לא צריך את ה"ליגה נגד השמצה" כדי לנופף בעדויות: כאן ועכשיו, אצלנו בבית, ברמת אביב הירוקה, הנאורה שבשכונות הכרך שהוא הנאור שבערי ארצנו. כניסתם של קומץ חרדים לשכונה התל אביבית היפה, הצנועה והשלווה מעורר גל גזעני עכור, קורע באחת את הארשת הפתוחה והליברלית הדקיקה של שכונת השמאל כביכול. אילו היו נוהגים כך כלפי ערבים ישראלים, אולי היו הרמת אביבים מקימים קול זעקה; אבל כנגד החרדים מותר הכל, כי זה הבון טון: לתקוף את ה"שחורים".

הם עומדים, רחמנא ליצלן, בקרנות הרחוב ומציעים להניח תפילין: שערורייה; הם שכרו כמה דירות להשתכן בהן ואולי אפילו ללמד בהן תורה: אסון; הם קומץ מבוטל בשכונה החילונית: השתלטות, לבית שמש דמינו. הז'רגון של "ועד הפעולה" שקם בשכונה מזכיר נשכחות. אחת הפעולות הדחופות של הוועד: "איתור דירות שמושכרות לחרדים על מנת ללחוץ על בעלי הדירות", כך כתוב באתר הרשמי של "ועד הפעולה".

איך בדיוק ילחצו? למה, לכל הרוחות? ממה הפחד? כלום אין זכותם של חרדים, ככל מיעוט, להתגורר בשכונה? לא כשזה מגיע לחרדים, שק החבטות וההשמצות של השמאל. מה שהלאומנים הישראלים עושים לערבים, עושים השמאלנים לחרדים. אין שום הבדל. דמוניזציה, דה-הומניזציה, הפחדה וזריעת שנאה.

שנאת האחר היא שנאת האחר, לא חשוב אם שמו מוחמד או לייבלה, אם הוא עוטה כאפייה או שטריימל. לא חשוב אם הגזען הוא כהניסט שונא ערבים או שמאלן שונא חרדים: הוא נותר גזען. שוו בנפשכם ועד פעולה דומה באחת מערי אירופה, נגד "השתלטות יהודית" על שכונה: איך היינו מרעישים עולמות. אבל כאן אצלנו יש כבר "פטרולים" של הורים ידוענים שבאו חושך לגרש, ועדויות קורעות לב: "שידול קטינים", זועקת הכותרת באתר, כמו מדובר בפדופיליה. ועל מה הזעקה? על שחרדים ניסו לשכנע נער בן 13 להניח תפילין.

לא מדובר בעניין מקומי. היחס לחרדים הוא כלל ארצי. קהילה סגורה, אדוקה ושמרנית, לא ממש כוס התה שלי, שמרביתה לא משרתת בצה"ל, על פי חוק שהחילונים חוקקו, שחלקם בוחרים שלא לעבוד ומרביתם עניים מרודים. הם "מוצצי העטינים" של המדינה. עליהם מותר להתגולל כאוות נפשנו, בלי שניחשד בגזענות. ובכן, הם קורבן לגזענות. מרביתם הלכו ונדחקו החוצה מהשכונות שהיו פעם מעורבות, רק עוד במתחם שיינקין בתל אביב אפשר לראותם, וכמה יפה הוא המראה: הורים שמביאים שלושה ילדים על זוג אופניים אחד לבתי הספר שלהם, מורים עבדקנים, יידיש כשפת יום-יום, גמילות חסדים ומנהגי מורשת בצד החילוניות במיטבה. רב-תרבותיות.

לא צריך לאהוב אותם, לא צריך להזדהות עם מנהגיהם המשונים והשונים, לא צריך להתפעל מכוחם הפוליטי של עסקניהם, צריך להילחם נגד אלימותם אם זו פורצת, אבל צריך לקבל אותם כמו שהם, כל עוד הם נוהגים כחוק. הם עדיפים לאין שיעור מהמתנחלים, אלימים הרבה יותר, שזרעו כאן אסון נורא בהרבה, בכייה לדורות שפוגעת בגורלנו הרבה יותר, וכנגדם לא מכוונת אותה שנאה יוקדת. יודעים למה? כי המאבק נגד המתנחלים ונגד הכיבוש איננו קונסנסוס והוא מחייב אומץ לב ומחיר אישי.

השנאה לחרדים היא קונסנסוס. על התקפות עליהם לא משלמים, הן נורמטיוויות. לכן קמים הרמת אביבים, שכני היקרים, מוגי לב מכדי לקיים מאבקים צודקים וחשובים הרבה יותר, ומקימים ועד פעולה דווקא נגדם. אבל רמת אביב עם "ועד הפעולה" אינה אותה רמת אביב היומרנית האופנתית. שוב לא מדובר בשכונה ליברלית. כמותה החברה הישראלית כולה: עד שלא נדע לקבל את השונה, החריג והאחר בקרבנו, בל ניקרא חברה סובלנית וצודקת. שנאת חרדים ברמת אביב, או שנאת ערבים בצפת, המחלה אותה מחלה. הקופאית במרכול השכונתי שלנו עוטה חיג'אב? מחמם את הלב. הבה נניח לה גם לעטות מטפחת ראש או פיאה נוכרית.

קישורים:
מקור: הארץ

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!