תקציב בלי ברק

שוב היכה הברק, והפעם לא רק במורדי מפלגת העבודה. אך לפני שבוע, בצהרי יום שני, ישב אלי ישי נינוח למדי בלשכתו שבכנסת. הוא הצביע בממשלה כמקשה אחת עם שרי מפלגת העבודה, נגד הצעת המסגרת התקציבית של האוצר, שמשמעותה קיצוץ בסך ארבעה עשר מיליארד בתקציב המדינה. אך למרות ההתנגדות ההצהרתית, המגעים הקדחתניים שהתנהלו באותה שעה, בין מזכ"ל ההסתדרות עופר עיני לבין אנשי נתניהו, גרמו לו להאמין, כי בסופו של שבוע תוגש הצעת תקציב מאוזנת חברתית, כזאת שש"ס תוכל לחיות עימה, גם אם לא באושר.

זו לא רק האישיות של מזכ"ל ההסתדרות הנוכחי, שבניגוד לקודמו, לא רואה בהשבתת המדינה מטרה בפני עצמה. זהו המיצוב האישי התקשורתי שעיני בנה ברוב עמל, המחייב אותו להתגמש, הרבה יותר מכפי שקודמו עמיר פרץ היה מוכן להסכין.

רק לפני שבועות ספורים, עמד העופר מול צירי מפלגת העבודה ובגרון ניחר מנה את הישגיו – במסגרת ההסכם הקואליציוני עם נתניהו - למען השכבות החלשות. בלקסיקון של המזכ"ל עיני, לא קיים רק המונח 'עובדים'. תושבי הפריפריה, חשובים לא פחות מעובדי הוועדים הגדולים. כמי שנושא עיניו, גם אם לא רשמית ואף לא בעתיד הנראה לעין, לכס ראשות הממשלה, ההגנה התקשורתית על המובטלים משדרות, חשובה לו, לא פחות מאשר התמיכה הפנימית בעובדי נמל אשדוד.
זוהי בדיוק הסיבה שבסביבתו של נתניהו, כמו גם בצמרת ש"ס, העריכו לאורך כל הדרך, כי העיזים שיוכנסו הפעם לדיר התקציבי, יאפשרו גם לחברתיים שבשרי הממשלה, לדור עמם בכפיפה אחת. ההנחה הייתה, כי האלטרנטיבות העומדות על הפרק, יולידו בהכרח פשרה שתביא לכך שכבר למן הרגע הראשון יוצע תקציב פרופורציונאלי, נטול עיזים. כזה שיש בו פגיעה מסוימת, אך לא אנושה.

במגעיו מול אנשי נתניהו, הבין עיני כי עומדות בפניו שתי אופציות: האחת רעה והשנייה קטסטרופלית. מהצד הרע של המטבע התקציבית, עומדת הפגיעה בציבור העובדים. מהצד הקטסטרופלי, זועקת הפגיעה בשכבות החלשות. בהסתדרות הבינו, כי ייאלצו לשלם מחיר. לפחות מחיר כלשהו. "הרי לא ייתכן", הסביר אחד משרי הממשלה היותר חברתיים, "שבשעה שעשרות אלפי מובטלים יושלכו לרחובות, עובדי המדינה יישבו במשרדיהם שאננים. רגועים ויבשים, כאילו בחוץ לא יורד מבול. זה בלתי מתקבל על הדעת, שבתקופה שבה אנשים ייזרקו מבתיהם עקב פיגור בתשלומי המשכנתא - וזו המציאות הקשה שאנו הולכים לקראתה בצעדי ענק - החבר'ה של עיני, ימשיכו להגיע לנמל אשדוד עם יגואר".

לשמוע זאת משר חברתי פרופר, ולהבין עד כמה רבה מצוקתו של עיני, שמוצא עצמו בין הפטיש לסדן. חובתו הבסיסית כמזכ"ל הסתדרות הינה, לדאוג לכך שלא תיפול שערה משערות ראשם המסורק בקפידה, של העובדים. מול מחויבותו במסגרת תפקידו, מתנגשת הזדהותו הפוליטית עם מצוקת השכבות החלשות. פקידי האוצר, מומחים בפרישת מלכודות תקשורתיות, התמקדו במהלך הדיונים עם נציגי ההסתדרות, בהצגת אותם סעיפים שעיני יתקשה להגן עליהם, והצבתם כיעד מועדף לקיצוץ. קחו לדוגמא את התוספת המדורגת של חמישה אחוזים, שסוכמה בין עיני לבר-און בתקופת 'ממשלת המעטפות' של אולמרט. אין שום סיבה שלא להקפיא זאת עד לתקציב 2011, ובכך לחסוך חמישה מיליארד שקלים, טענו באוצר. עיני מצידו, הסכים לוותר על התשלום השנתי של דמי הבראה לעובדים, חסכון העולה לכדי סכום נמוך בהרבה, בסך מיליארד ומאתיים מיליון שקלים. נכונות להתגמש הייתה, מצידו של עיני, ויותר מכל מצד נתניהו, שהביע נכונות לדרישה שהתנתה את הוויתורים ה'הסתדרותיים' בהסדרת זכויות העובדים בחקיקה ובהגדלת מסגרת התקציב ב-3 אחוזים, במקום 'הגידול הטבעי' העומד על 1.7 אחוזים. בברירה בין הרע לקטסטרופה, נטו שני הצדדים להתפשר על הרע במיעוטו.

מבחינתו של עיני, עצם ההסכמה העקרונית למהלך, לא הייתה פשוטה. בוועדים הגדולים, המהווים את בסיס כוחו, נשמעו לראשונה קולות של אי-נחת מהתנהלותו. התייחסו אליו לרגע, כאל מי שמקדם את אג'נדת השכבות החלשות, ומעדיף אותה על פני טובת העובדים. מבחינתם של אלו האחרונים, כל המרבה בשביתות ובאיומים, הרי זה משובח. עיני, באווירה שכזאת, מצא עצמו מסובך. באוצר הילכו על חבל דק, השתדלו להתיר את הפלונטר. ישי, כמו בכירים אחרים, עקבו מקרוב והאמינו שניתן לעשות זאת.

על הרווח מבחינתם של אנשי נתניהו, לו היו ההבנות מושגות, מיותר להרחיב את הדיבור. מהלך שכזה היה מצייר אותו סופסוף כ'נתניהו החדש' בעל רגישות חברתית, ולא כאותו 'ביבי ישן' ששב על קיאו ומציג את "תקציב סדום ועמורה".

מזל עקרב

הרעיון קרם עור וגידים, אבל משהו השתבש בדרך. דווקא כשנראה היה כי ההבנות בין האוצר להסתדרות ברות-השגה, וכי ניתן להניח תקציב סביר על השולחן ללא צורך בהכנסת 'עיזים', טורפד המהלך מכיוון לא צפוי. היו אלו קולות המלחמה שנשמעו מכיוון לשכתו של שר הביטחון, שגרמו לנושאים ונותנים מטעם נתניהו - בראשותו של הכלכלן אורי יוגב, לשעבר ראש אגף התקציבים - לזוע במקומם באי-נוחות גלויה, בהבינם כי אם יבואו לקראתו של עיני, יסתבכו עם ברק.

אנשיו של ראש הממשלה התנהלו מול עיני, כשהם שבויים בקונספציית המו"מ הקואליציוני שניהלו עם העבודה לקראת הכניסה לממשלה. למי ששכח, היה זה ברק שהבהיר לנתניהו, כי יעשה ככל אשר יורהו עיני. ברק יצא אז מנקודת הנחה, כי לא יוכל להיאחז בלשכת שר הביטחון ללא הובלתו של עיני וכמו עקרב הצולח את הנהר על גבו של הצפרדע, איפשר למזכ"ל ההסתדרות, לנווט במימיה הסוערים של ועידת העבודה.

לא שהאווירה השתנתה. גם כיום מבין ברק כי במצבו התדמיתי הקשה – במפלגתו ובמדינה - אין לו זכות קיום מבלעדי עיני. אחר כותלו ממתין, הקרב הבא על ראשות העבודה, מאבק שהוא יתקשה לצלוח ללא תמיכתו, או לכל הפחות הימנעותו של האיש החזק במשק ובמפלגת העבודה. אך כדרכו (תשאלו את אהוד א' רה"מ לשעבר), אהוד ב' לא מסוגל שלא לעקוץ.

האהוד קפץ לו. במשך שבועות ארוכים, קורא ברק את הכותרות והמאמרים שמסבירים כי עיני – ולא ברק – הוא הבעל-הבית האמיתי של המפלגה. ברצותו יכניסה לקואליציה ובחפצו ישגרה לאופוזיציה. בשביל ברק, פרנואיד בהתגלמותו, אין סבל גדול מזה. בעצם יש. לעמוד בסיטואציה שכזאת ולחרוק שיניים מבלתי יכולת להפגין מנהיגות, הרי זוהי תמצית הסבל.

כשסכין קומנדו בין שיניו, המתין מפקד סיירת מטכ"ל בדימוס, לעת שבה יוכל להפגין את מנהיגותו. כאילו זה מה שחסר לברק דווקא עכשיו, להסתכסך בעיתוי שכזה גם עם עיני. בקצב הזה, הוא עוד יעביר את המזכ"ל החזק במדינה – עיני, לצידו של המזכ"ל המודח – כבל. אבל את פשר ההתנהלות הברקית, כבר למדנו, לא ניתן לפתור באמצעות חידות היגיון.

מהרגע שבו החלו דיוני התקציב, עיני כבש את הכותרות. ניהל את המגעים מול האוצר ונתן לכולם להבין, כי פתרון שיושג מולו יביא לתמיכתה של העבודה. זה כבר היה מעט יותר מידי עבור ברק שהתפוצץ והעביר לנתניהו מסר חד-משמעי.

כדרכו, עשה זאת ברק בצורה נפתלת. העילה כמובן הייתה ביטחונית, ולרגע לא אישית. הקיצוץ בתקציב הביטחון בעוכריו. ביטחון ישראל יקר לו. אך המשמעות הייתה ברורה, בהסברים נוספים לא היה כל צורך. גם אם תושגנה הבנות מול עיני, ברק אינו מחויב להם, הבינו בסביבתו הקרובה של נתניהו.

חושים פוליטיים יש לו, לברק. ציבורית, הוא לא הציג זאת כמאבק כלכלי שהיה מתפרש כקריאת תיגר על מנהיגותו של עיני, אלא כהתעקשותו של ברק הביטחוניסט. מאוזניו של ביבי לכותרות העיתונים, הייתה הדרך קצרה. כשבלשכתו של ברק הדליפו את הכותרת על תיאום העמדות מול הרמטכ"ל אשכנזי, התכוונו בעיקר לעיניו של המזכ"ל עיני. מיני אותו רגע נשתרר הכאוס. בלשכת נתניהו הבינו, כי מהפלונטר הזה ניתן לצאת רק באמצעות הכלים הישנים והרעים: הלום בשכבות החלשות במלוא העוצמה. שבור, נתץ והרוס כל חלקה טובה. זרע פאניקה ואנדרלמוסיה והשג את שלך בדרך הקשה. כל ויתור ראשוני, יתפרש כחולשה, לקראת המשא-ומתן האמיתי בהמשך הדרך.

אפילו אחדים מחברי 'השולחן העגול' הופתעו מהמהלך. "מה הולך פה, הרי דיברנו על הצעה הרבה יותר מרוככת?", שאל אחד מהם בבוקרו של יום חמישי. הם ישבו משך שעות עם בכירי האוצר והתוו מדיניות שונה, חברתית בהרבה, ולפתע פתאום שוד ושבר. גזירות נתניהו, פוצעות וקורעות נתחים מהבשר החי. גם בצמרת ש"ס פכרו ידיים, אך (שלא) במפתיע הפנו את האצבע המאשימה לכיוונו של שר הביטחון: "אהוד הרס הכל", התבטא אחד מקודקודי התנועה. "כמו תמיד", הוסיף מי שהוסיף.

אין אמונה

הדיו טרם יבש מהחתימות המתנוססות על מסמכי ההסכמים הקואליציוניים שבין הליכוד לש"ס וליהדות התורה - שתיהן יחד וכל אחת לחוד. הפרק שהוקדש לקצבאות, היה מפורט. כמעט כמו זה שנגע לרפורמות במינהל מקרקעי ישראל.

אין זו עת רגילה שבה נאבקים הרפרנטים מטעם האוצר מול בכירי המשרדים השונים, מעבירים טיוטות מיד ליד, ומוסיפים להתגושש גם לאחר שהשרים הממונים מכריזים על הפסקת אש. הפעם, זה אמור היה להיות אחרת. המצב הכלכלי הרי, היה ידוע ונהיר בעת חתימה בכפר המכביה. נימוקי 'המציאות השתנתה', לא תופסים הפעם. וכי איך יתפסו, אם זוהי בדיוק הפלטפורמה שעליה הורכבו סעיפי ההסכמים הקואליציוניים?

לא פלא אם כן, שבמפלגות הקואליציוניות החרדיות זעמו. "שיהיה ברור", אמר יו"ר ש"ס לראש-הממשלה, ביום חמישי האחרון בשעות שלאחר פרסום התקציב, "על זה לא נתפשר. מבחינתי זה יהרג ואל יעבור". ביבי ניסה להרגיע, "אנחנו לא רוצים לפגוע, אבל אין ברירה", הוא אמר ונתן לישי להבין, שמדובר במהלך מחויב המציאות. כביש עוקף ברק ועיני גם יחד.

השיחה לא היתה קלה. יותר משהיה פה כעס, ניכרה האכזבה. ובכל זאת, נימת האיום שנשמעה במצבים כגון אלו, בשיחות בין אותו יו"ר ש"ס לראש-ממשלה אחר – אהוד אולמרט, לא נשמעה הפעם. ישי כמו ביבי, ביבי כמו ישי, מבינים שהם תלויים זה בזה, לטוב ולרע. לש"ס אין אלטרנטיבה טובה יותר. לביבי אין ממשלה אחרת. ממשלת אין-ברירה שמגבשת תקציב מקוצץ בדלית- ברירה.

קצבאות יהיו לבסוף. אבל האמינות, אינה קיימת עוד. אותה אמינות מדומה, שביבי התהדר בה כלפי הש"סניקים, והם כלפינו, אבדה לה כבר במבחן הראשון. אז נכון, מסבירים לנו כעת שבנושא המהותי של תקציב הישיבות, כובדו ההסכמים כלשונם, לכל אורך הדרך. ההישג כשלעצמו ראוי, על אף שגם הוא יצטרך לעמוד במבחן המציאות. אבל כך או כך, אין בג'נטלמניות כיבוד תקציב הישיבות כדי לעמעם את לקחי סכינאות שוד הקצבאות. זה לא אמור להיות כך. ההסכמים היו ברורים מדי, בכדי שיוחדרו על גבם 'עיזים' לדיר התקציבי. שחו לנו גדולות ונצורות על כוח מילתו של נתניהו החדש, שהפעם, נחוש לעמוד בדיברתו ולשמור על אמינותו. הלך הנתניהו ונותר רק הביבי. ערכה של מילה בסיבוב השני, לא גדול מזה שהיה בסיבוב הראשון. עשור חלף, האיש התבגר, אך לא השתנה.

לאיש מבכירי המפלגות החרדיות אין ספק, באשר למעורבותו של נתניהו. לא קונים שם את הכותרות הראשיות בעיתונות, שדיווחו על נזיפותיו של נתניהו בבכירי האוצר. תרגיל המנהיגות שהוא עושה על גבו של שר האוצר שטייניץ, שמוצג כאחראי למחדל שנעשה מאחורי גבו של ראש הממשלה, לא עושה רושם על ח"כינו המשופשפים. בניגוד לשר האוצר הטרי, הרי שעבור הנציגים החרדים, מדובר בקרב שנתי, שכל טריק בו מוכר להם.

"הוא יוציא את העיזים בסוף. לא תהיה לו ברירה. הוא לא יקצץ בקצבאות", העריכו למן הרגע הראשון בש"ס, כמו גם ביהדות התורה. כן כן, זוהי אותה יהדות התורה שבשבתה באופוזיציה בממשלת אולמרט יידתה בליסטראות על ראשיהם של הש"סניקים הקואליציוניים, במצבים דומים. "לנו לא היו מעיזים להכניס כאלו עיזים", אמרו אז ליצמן וגפני. אז הנה העיזים, ומסתבר שמעיזים.

ישנה שורה תחתונה: הלחץ עשה את שלו והביא לגניזת הקיצוץ בקצבאות. לא מדובר רק בלחץ פוליטי. אפילו הנגיד יוסף יצחק גוטניק הצטרף למערכה. מי שעמד בראש הקמפיין 'נתניהו טוב ליהודים', נפגש בשבוע החולף לשיחה אישית עם נתניהו. למעלה מעשור חלף, שני האישים ידעו במהלכו מורדות רבות, כעת הגיעה עת הקאמבק – ביבי בשלטונו, גוטניק בעסקיו. "אנחנו צריכים עם ישראל גדול", שח גוטניק לביבי בשפה חב"דית, בשבח הקצבאות. נתניהו מצידו, חזר על הבטחתו להגן בקדנציה זו על השכבות החלשות. הבטחה שבהחלט צריכה חיזוק, הן לאור קדנציית 'ביבי רע לילדים'. והן על רקע אירועי השבוע החולף.

קצבאות יהיו, אבל לא הטווח הקצר הוא זה שמדאיג. יותר מכל מטריד התקדים, שיש בו כדי להעיד על השנים הצפויות לנו בצילו של נתניהו. אם רגע אחרי החתימה ביבי מתכחש לה, מה יהא בעוד שנה-שנתיים, כשהדיו שעל דפי ההסכם, לא רק ייבש, אלא גם ידהה.

לאחר תום מלאכת המרכבה הקואליציונית, פגשנו בישי ביום חגו, בשעה שנפרד מראשי האגפים במשרד התמ"ת, בדרך למשרד הפנים. מסביבו, נשמעו קולות צהלה, רק היו"ר עצמו נותר בדריכותו, משחרר חצי חיוך ומסרב להיסחף לאופוריה. כשנשאל מדוע, פרש את תחזיתו הפסימית: "המצב בשנה הקרובה רק ילך וייעשה גרוע יותר", הוא אמר וצוטט באכסניה זו. "אני לא נח על זרי הדפנה, אלא מודאג וחושש ממה שיהיה". אמר וגם יסף: "הייתה לנו סייעתא דשמיא, אבל אנו זקוקים לה הרבה יותר, בהמשך הדרך". זה קרה מהר מהצפוי. לא בהמשך הדרך, אלא בתחילתה.

מנוחת הלוחם

לאוזניו של יו"ר ועדת הכספים נשמעו דברי השר הליכודי, כמנגינה ערבה ראשונה, שמושמעת בל"ג בעומר, לאחר שבועות של התנזרות מוזיקלית מחמת האבל. "ישבתי עם החבר'ה באוצר, והם לחוצים. הם מבינים שיצטרכו לעבור דרכך בוועדת הכספים, וזה לא יהיה פשוט".

לא קל ללוחם פרלמנטרי, שמורגל זה למעלה משני עשורים בשליפת חרבות ובמקרה הצורך גם בנעיצתן, לשנות סגנון. את הנימה הלוחמנית, מחליף טון ממלכתי. עד כדי כך, שבתנועה הספרדית הקדושה הבהיר לנו השבוע שר בכיר, כי הוא אינו מסתמך על סיועו של יו"ר ועדת כספים: "הוא צריך להוכיח לאנשי האוצר שניתן לעשות איתו עסקים. שהוא לא פחות טוב מליצמן", הסביר השר הספרדי והטיל ספק, לא באיכות האיש, אלא ביכולותיו לנוכח הסיטואציה.

בצד האשכנזי של המתרס, רואים זאת אחרת לגמרי. ממלכתיות, איננה פייסנות. זוהי צומת קבלת ההחלטות, שגורמת לכך שההתנהלות תהיה אחרת. "אם בעבר הייתי צריך לצעוק כדי לעורר תשומת לב, מספיק לי היום לצאת לחופש, כדי שכולם יעברו לדום", אומר גפני בחיוך. חיים רמון קרא לזה בשעתו 'ללכת לים'. גפני, בהתחשב בימי הספירה, יסתפק ב'נסיעה למירון'.

במוצאי-השבת שעבר, כשהוצגה לפניו תוכנית הקיצוצים במסגרת המגעים שקיים עם האוצר, הוא חשק שפתיים. התבטא, אך לא בעוצמה שהורגלנו לשמוע מפיו לאורך השנים. הלוחמניות שהפכה לחלק בלתי נפרד מאישיותו, דגדגה לו בקצות האצבעות, אבל במקום להתלהם תקשורתית, הוא המתין לשעת הכושר, בעת 'פגישת עבודה' שקיים עם ביבי ביום שני שעבר. "נצטרך לעבוד במשותף", הוא אמר לו והוסיף: "תגיד לי אתה מהם הקווים האדומים שלך, וגם אני מצידי אבהיר מהם הקווים האדומים שלי". ממלכתי, כמו ראש ממשלת ישראל. נחוש, כמו נשיא ארצות-הברית. "שב עם רמי (בלניקוב, הממונה על התקציבים באוצר – א.ב.)", אמר לו ביבי, וגפני ישב.

בצהרי יום שני, יצא גפני מהפגישה עם הבטחה ברורה, לביטול הפגיעה בקצבאות הילדים ובמענק דמי הלידה. שעה קלה לאחר מכן, שוחח יו"ר ש"ס ישי עם ראש הממשלה נתניהו ושמע מפיו דברים ברורים ולפיהם הקיצוץ בקצבאות ייגנז. נדיבות ביבית נוגעת ללב. לרגע שכחנו כי הבטחת הקצבאות נחתמה אך תמול שלשום בהסכם הקואליציוני, והיוותה את הבסיס להקמת ממשלת נתניהו. לעיתים דומה, שמבחינתם של אי-אלו גורמים שלטוניים, ה'עיזים' הם החרדים בכבודם ובעצמם. בכל הנוגע להתחייבויות כלפיהם, מילה אינה מילה והבטחה אינה הבטחה.

במצב בלתי-מובטח שכזה, לא נותר אלא לעמוד על המשמר ולבדוק את מימושה של ההבטחה (עוד הבטחה) לשימור הקצבאות, בכל שלבי אישור התקציב, מהממשלה ועד לכנסת. זו הסיבה שגפני התעקש על קביעת מסגרת דיונים קבועה, שבמהלכה יתנהלו מגעים בין אנשי האוצר לוועדת הכספים, בחודש שלפני ההצבעה בכנסת.

מבחינתו של יו"ר ועדת הכספים, עומד נושא נוסף על הפרק, קריטי לא פחות. גפני זועם על הכללתו בספר ההסדרים, של סעיף המעניק פריבילגיה של תקצוב כמעט מלא – תשעים וחמישה אחוזים - למוסדות חינוך חרדים שיקבלו את תוכנית הליבה וישתתפו במבחני המיצ"ב. "אם תמשיכו עם התרגילים האלה ותכניסו את הליבה בדלת האחורית, תגלו שאין לכם פרטנר בוועדת הכספים", אמר גפני, בארבע עיניים לבלניקוב. ואף לא מילה מתלהמת בתקשורת. זוהי אינה מנוחה אסטרטגית, אלא טקטית. את נשק הראיונות הלוחמניים, מחליף פטיש יו"ר ועדת הכספים.

הוא מעורב בכל. אין נושא שהוא נמנע מלהיכנס לעומקו ולדון בו. השבוע, נענה לבקשת יו"ר בנק הפועלים דני דנקנר שבנק ישראל דורש את הדחתו, ונפגש עמו. ללמדך, ובעיקר כדי ללמד את ראשי המערכת הכלכלית, שהוא אינו מתכוון להסתפק רק באספקטים החרדיים של התפקיד.

הוא לא ישמש כיו"ר מגזרי, אבל לצרכי המגזר הוא בהחלט מתכוון לדאוג. סוד ההצלחה הוא למידה - של כל נושא המובא אל שולחנו, גם כשמדובר בדיון בענייני 'חיפה כימיקלים', שנווט השבוע ביד רמה. "לא יתפסו אותי לא מוכן", הוא מצהיר וממהר להבהיר: "זה לא שהפכתי להיות סטודנט, אבל אני בהחלט לומד". לומד, ולאור אירועי השבוע החולף, גם מלמד.

בית ספר לפוליטיקה, טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת 'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!