מיוחד • רגע לפני הפרישה מאירופה: מסע ביוון האחרת

"אנחנו רואים מה קורה לאזרחים של ספרד, של יוון", שבים ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר האוצר שלו יובל שטייניץ להלך עלינו אימים במהלך השנים האחרונות. כאילו הייתה המילה יוון קוד קסם שעצם הפרחתו לחלל יש בה כדי לנגן על מיתרי האימה שבליבנו.

מה באמת קורה ביוון, המדינה הכמעט שכנה שלנו, ולמה הפך אזכור שמה למהלך אימים על כולנו?

ובכן, השבוע התריעו כלכלני 'סיטי' כי יש מצב לפיו תצא יוון מגוש האירו כבר במהלך השבועות הקרובים, זאת בהתאם לדו"ח שהטרויקה תוציא בחודש הבא. לדעתם, "הסיכוי שיוון תצא מגוש האירו ב-12 עד 18 חודשים הקרובים עומד על 90%", ואין ספק שמדובר בהערכה לא פשוטה.

מאידך, מנסה ראש הממשלה שנבחר רק לפני מספר חודשים, אנטוניס סמארס, להגן על ארצו. בראיון לעיתון הגרמני "בילד" הבהיר כי "יוון לא זקוקה לעוד כסף, נעמוד בהתחייבויות שלנו. אבל עלינו להאיץ את הצמיחה כדי לצמצם את הגירעון בטווח הארוך. אנו רוצים מעט אוויר לנשימה, כדי לאפשר לכלכלה להגדיל את הכנסות הממשלה - 'עוד זמן', לא אומר אוטומטית 'עוד כסף'".



אם אכן תעמוד יוון בהתחייבויותיה התקציביות היא תוכל להינצל מהמשבר הנוכחי. במקרה של סירוב לעמוד בהם תעלה על הפרק שאלת הוצאתה מגוש האירו. כך הבהיר לפני מספר ימים ראש ועידת שרי האוצר של גוש האירו, ז'אן-קלוד יונקר, המכהן גם כראש ממשלת לוקסמבורג.

ראש הממשלה סמארס, מנסה מצידו לעשות הכול כדי לאתר מקור מיידי לקיצוצים של כ- 11.5 מיליארד אירו השווים בערכם לכ-5% מהתוצר הלאומי. זה לא פשוט, הוא ינסה לעשות הכול כדי לדחות את התשלומים עוד ועוד, אולי גם לפרוס אותם על פני ארבע שנים, אבל הקיצוץ יהיה חייב להיעשות.

רגע לפני שהאיחוד האירופי מחליט להוציא או לא להוציא את יוון מתוכו יצאתי לבדוק מה באמת קורה שם, למה הגיע העם היווני לאן שהגיע, האם העצלות המובנית באופיו היא שגרמה למצב הנוכחי של מדינתם, ואיך קרה שמדינתם היפה הפכה לסמל לדיראון כלכלי בבחינת: 'אמרת יוון, אמרת מפולת כלכלית'.

סברסים נטולי קוצים

ביום בו הגעתי לשם עדיין שהה שם נשיא המדינה, שמעון פרס, שהתקבל בכבוד מלכים. הוא אפילו קיבל מדליה על הנושא האהוב עליו יותר מכל: תרומתו לקהילה הבינלאומית ולשלום.

לנשיא קרולוס פפוליאס סיפר כי למעלה ממחצית מחייו, 48 שנים, בילה בפרלמנט הישראלי, והוא אף מתגעגע לימים האלו.

אחר כך, בנימה ידידותית, הוסיף כי: ״אני נמצא כאן יום וחצי ומרגיש כמו בבית״ וכי "החום בו נתקלתי בפנים (מצד האנשים שפגשתי) עולה על החום שבחוץ".

מה הביא אותו לומר משפט שכזה? האם סתם כך יצר חנפנות?

אם בתחילה חשבתי כך וראיתי במשפט שלו שגרת לשון של מחמאה למארחים, הרי שבמהלך הימים בהם סיירתי במדינה הבנתי את סודה הגדול.

זה לא רק החום האיום השורר באתונה כמו גם בערים נוספות, זו גם החמימות.

קשה להגדיר אותה. היא קצת דומה לחמימות הלבבית הישראלית, אך היא נטולת העצבנות הישראלית וחפה מכל שמץ של סברסים עוקצניים.

העם היווני מורכב מאנשים לבביים אך אדישים. אולי זה מה שמביא אנשים לכנותם בתואר עצלנים.

משקיעים בתיירים הישראלים

יש בה ביוון משהו מפתיע: מחד, ההיסטוריה שלה עשירה מעל ומעבר למדינות אחרות. שם החלה הדמוקרטיה לצמוח, ממנה יצאו חכמים ומלומדים (חכמי יוון), ובכל זאת ממבט מן הצד היא עדיין די פרימיטיבית.

די לראות את מערכת ההשקיה הפועלת בשדותיה, בזבזנית ובלתי יעילה, כדי להבין שגם אם יש לה מים בשפע אין טעם במערכת השקיה כה מיושנת.

"אני מגיע ליוון ויודע שיש לה לא רק עבר עשיר, אלא גם עתיד עשיר ואני בטוח שתמצאו את הדרך להתגבר על המשבר הכלכלי שפקד אתכם", אמר להם פרס, וסיפר על שיתוף הפעולה בין ישראל ליוון שעלה לאחרונה מדרגה.

יש אומרים שאי שם במעלה ההרים השוממים מיישוב כלשהו, מתאמנים אנשי צבא ישראלים רגע לפני התקיפה (או שלא) באיראן. תנאי השטח ורמת הידידות בין המדינות היא זו שמאפשרת זאת בלי בעיה.

גם התיירות הישראלית ליוון השתדרגה להפליא מאז הפכה טורקיה ליעד לא רלוונטי עבורנו.

היוונים, מצידם, אינם חוסכים כל מאמץ: את שמעון פרס הם צילמו על רקע מבנה האקרופוליס העתיק שבאתונה בניסיון לעודד תיירים מישראל לעשות כמותו ולבוא ולבקר.

אבל זה לא מסתכם רק בתמונות. הנה למשל מאז הפיגוע בבולגריה חייבים מארגני קבוצות ליוון ליצור קשר עם המשטרה המקומית, להגיש לה מראש את מסלולי הטיולים כדי לציידם בליווי משטרתי צמוד וחינמי.

כך נסענו לאתרים השונים במדינה כשמאחורי רכבנו נעה באורח קבע מכונית משטרתית ובה לא פחות משני שוטרים. לעיתים באזרחית, לעיתים בלבוש ובמדים. כשעצרנו למנוחה או לסיור כלשהו הם נעו בעקבותינו אינם מניחים לנו לרגע להיות בודדים.

השקעה יוונית שבהחלט יכולה להעיד משהו על טיב היחסים בין שתי המדינות.

מהומות ברחובות

רבים מנסים לתת תשובה חד משמעית לשאלה מה הביא את יוון למשבר כלכלי כה חמור. ברור שהמשבר הכלכלי העולמי של שנת 2008 החל את הריסוק, אבל זה לא רק זה.

במשך שנים מנהלת ממשלת יוון מדיניות כלכלית לפיה ההוצאות התקציביות שלה עולות על הכנסותיה ממסים, דבר שאולי גל המחאה החברתית של הקיץ הקודם היה שואף אליו, אך מביא בסופו של יום לקריסה.

הגרעון היווני הלך ותפח עם השנים, תוך שהוא ממומן על ידי נטילת הלוואות מבנקים בעולם - בעיקר בגרמניה. במהלך שנת 2012 הוכרזה יוון כחדלת פירעון.

בשלב הראשון ניסו שרי האוצר של המדינות החברות בגוש האירו לאשר ליוון סיוע כספי מידי מדינותיהם בהיקף של 80 מיליארד אירו, וקרן המטבע הבינלאומית, נתנה עוד 30 מיליארד אירו. אלא שהסיוע הותנה בכך שיוון תממש תוכנית קיצוצים נרחבת.

העם היווני לא ממש אהב את ה'רעיון' שכלל קיצוצים כואבים בשווי 28 מיליארד אירו, והפגנות מחאה פרצו בערים הגדולות ושיבשו את הסדר במדינה.

ביולי 2011 מנהיגי גוש האירו העבירו ליוון חבילת סיוע נוספת ליוון, הפעם בהיקף של כ-109 מיליארד אירו. בתמורה, אישר הפרלמנט היווני צעדי צנע נוספים, שעוררו אף הם הפגנות, הפעם הפגנות אלימות. העלאת מיסים, הפחתת משכורות ופנסיות, פירוק התאגדויות עובדים ועוד היו רק חלק מאותם צעדים כואבים.

באוקטובר החליטו מנהיגי גוש האירו להגדיל עוד את היקף קרן החילוץ האירופית, והפעם לכטריליון אירו. במקביל קוצצו כ-40% מחובה של יוון. ראש הממשלה דאז, יורגוס פפנדראו, החליט לקיים משאל עם סביב עסקת החילוץ וניסה לדחות בכך את דרישת האופוזיציה לקיים בחירות כלליות מיידית.

אלא שבתגובה איימו צרפת וגרמניה להקפיא את העברת הסיוע הכספי באם ייערך משאל העם, ופפנדראו נאלץ להודיע על ביטולו.

עוד זמן קצר חלף וראש הממשלה החליט, יחד עם מנהיג האופוזיציה דאז אנטוניס סאמארס, להקים ממשלת אחדות לאומית שתפעל ליישום תוכנית החילוץ ולהכריז על בחירות בפברואר 2012. בדצמבר אישר הפרלמנט היווני ברוב גדול (258 לעומת 41 מתנגדים בלבד) את תוכנית הצנע. חודשיים לאחר מכן אישרה הממשלה חבילת קיצוצים, שלוותה בחבילת חילוץ נוספת (130 מיליארד אירו). בין הצעדים: הפחתת שכר המינימום ב-22% ופיטורין ל-150 אלף עובדים במגזר הציבורי עד לשנת 2015.

הפגנות המחאה שבו וחזרו אל הרחובות, במהלכן נפצעו עשרות בני אדם. בלית ברירה הודיעה הממשלה על בחירות חדשות באפריל, כאשר סאמארס הוא שניצח את הבחירות ומכהן כיום כראש ממשלתה של יוון.

חדש לצד ישן

כל אלו ועוד הביאו את יוון למצב הרוח המדוכא של תושביה, גם לכמות מתאבדים מבהילה במהלך החודשים האחרונה.

עם 22 אחוזי אבטלה לא פלא שתחושת הדכדוך הפכה לחלק בלתתי נפרד מהעם.

המעניין הוא שבימים בהם שהינו שם התקשיתי להבחין באווירת נכאים כלשהי. להפך, אנשים נראים במצב רוח מרומם, את שעות אחר הצהריים שלהם מעבירים בטברנה במרכז הכפר בשלווה פסטורלית שקשה למצוא כמותה כאן בארץ.

ההשקעה בחברים ובשכנים היא חלק מובנה מהאופי היווני. הם יושבים על ספסלים הפונים אל הרחוב, משקיפים אל הנוף ופשוט נהנים מכל רגע. עם שמח, אמרו עליהם מאז ומתמיד, אז אולי בשנה האחרונה הם קצת פחות, ועדיין לא חסרה שם אופטימיות יחסית.

המרחקים העצומים בין אתר תיירותי אחד למשנהו הביאו את מדריך הטיולים הנפלא שלנו, אריה שגב להתנצל שוב ושוב בפנינו. אחרי הכול, להיות ביוון ולא לראות את המנזרים התלויים זהו פספוס בכל קנה מידה, וכך, במבט לאחור, ניתן לומר על כל אחד מהאתרים בהם ביקרנו. אלא שיוון אינה מדינת ישראל ולמרות היותה קטנה יחסית למדינות רבות אחרות היא עדיין לא מזכירה במימדיה את ארצנו הקטנטונת.

נסיעה מקרפניסי למנזרים התלויים, רק לדוגמה, נמשכת לא פחות מ-4 שעות, ובשעות עומס מתקרבת ל-5. זה לא קל, בארץ אתה חוצה מצפון לדרום בזמן הזה, במושגים של יוון זה לא הרבה. אגב גם נסיעה מקרפניסי לאתונה אורכת פרק זמן דומה.

המעניין הוא כי חלק גדול מה'אטרקציות' היווניות מבוססות על המיתולוגיה היוונית. הנה למשל סיור בכרכרה לאורך ולרוחב שבילי אתונה העתיקה הציג בפנינו הרבה מאד מקדשים עתיקים לצד בתים עכשוויים כמו בתי ממשל או שגרירויות.

האקרופוליס הנשקף ממרומי ההר ואשר נצפה כמעט מכל נקודה באזור, היא גבעה סלעית מוקפת חומה עליה שרידים משלושה מקדשים, שני תיאטראות ומוזיאון. במהלך השנים שימש אחד המקדשים ככנסייה, כמסגד וגם כמחסן תחמושת. עם הזמן הוא ניזוק, בשנת 1687 הופצץ, ואת מה שנותר ממנו אפשר לראות עד עצם היום הזה.

הקטע הזה של ישן לצד חדש חוזר על עצמו בהרבה מאד נופים יווניים. ברגע אחד חולפת הכרכרה על פני גן עתיק ימים, ברגע השני היא לצידו של בית הנשיא המטופח. ישן לצד חדש, רק הצפיפות מצליחה להסתיר את היופי העתיק שיש בה.

אחד מסימני ההיכר של הארכיטקטורה היוונית הוא השימוש בעמודים ובשיש כמותם ניתן למצוא גם אצלנו בארץ במקומות כמו קיסריה בית שאן ועוד. היוונים גם אוהבים מאד לבנות את בתיהם בגוון לבן ומעליו גג רעפים אדום, הגם שיש כפרים בהם הגג עשוי מחלקי אבן אפורים ומעניינים.

מגדל ומצפן

נחזור לאתונה. בגדול מדובר בעיר די מעופשת, אפילו הבתים שלה עושים רושם של מלוכלכים למדי, ובכל זאת מה שיפה בה, לפחות במבט ישראלי, הוא הדמיון לנופי ארצנו.

לרגע נדמה לך שאתה צועד ברחובות יפו העתיקה, בתיה הישנים של תל-אביב לצד בתים מחודשים יותר. לא רק בגלל הנמל המשתרע למרגלותיה, אבל אולי גם בגללו.

למרגלות האקרופוליס שוכנת העיר התחתית, זו שהיוותה את מרכזה השוקק של אתונה בעת העתיקה. הכרכרה שלנו חלפה על פניו של אזור השוק, שהציג בפנינו שפע של ביגוד יווני מסורתי לצד תכשיטים עתיקים ושאר מיני מזכרות אופייניות.

שוק הפשפשים (כן, גם ביוון יש שוק שכזה...) מהווה את מרכז השוק, והוא פופולארי בעיקר בימי ראשון. כאן, בעיר העתיקה, גרו וחיו הפילוסופים הגדולים, כאן היה ערש לידתה של הדמוקרטיה.

הגנים הלאומיים צמודים לבניין הפרלמנט ולמרות שכיום הם לא מאד מפוארים הם עדיין מהווים פינת מרגוע בעיר הסואנת. בתוך הגן פסיפסים רומיים, מוזיאון בוטני, גן חיות וכמובן...הרבה מאד פסלים כמיטב המסורת היוונית.

מגדל נוסף שצד את עינינו הוא הפורום הרומי, האגורה, שנבנה על ידי יוליוס קיסר ואוגוסטוס. במקום שוכן 'מגדל הרוחות', מגדל בעל שמונה צלעות כשאת כל אחת מצלעותיו מקשט תבליט של דמות המרחפת באוויר, כשכל דמות באה לגלם את אחד משמונת כיווני הרוח. המגדל נבנה במאה הראשונה לפני הספירה על ידי אסטרונום סורי ושימש כמצפן, שעון שמש, שבשבת, ושעון מים שהונע באמצעות הזרמים של אחד ממעיינות האקרופוליס.

בין לבין תוכלו למצוא באזור העתק מעניין של של כפר הכולל סמטאות ציוריות. באזור הפלאקה של העיר ניתן להבחין בכמה וכמה בנינים שנותרו מהתקופות הביזנטיות והעותומאניות, וכמובן הרבה מאד טברנות ומסעדות. הכרכרה שלנו חלפה ממש על פני הסועדים, בין שתי שורות של שולחנות. החלק המרכזי של העיר העתיקה הוא הכיכר, הנקראת בפי כל "הכיכר הישנה בעיר החדשה". רוב רחובותיה הראשיים של אתונה מתחילים או מסתיימים בה כך שהיא מהווה נקודת טובה לסיור מקומי.

ברחו אל ההר

אל העיר וולוס הגענו מלכתחילה למען הביקור בבית הכנסת ובאנדרטת השואה המוצבת בה, אבל משהגענו לא יכולנו להתעלם מהמיוחד בה: עיר נמל המזכירה מאד את יפו 'שלנו'. אלא שבניגוד ליפו או לעכו אצלנו, את וולוס מייחד מלבד הנמל דבר נוסף: ההר המתנשא ממנה ומעלה ואשר עליו פזורים כפרים ציוריים יפיפיים. את זה, צריך להודות, אין לנו בארץ. ולא שחסר לנו משהו.

באחד מהרחובות היותר צפופים, רחוב די מרכזי בעיר, נעצרנו ליד אנדרטה: הפעם, לשם שינוי, לא עוד מוצג נוצרי אלא אנדרטה יהודית לגמרי, לזכר תקופת השואה שעברה על יהודי יוון.

אריה, המדריך, נעמד ליד, והסביר: "שלושה צדדים מסמלים את העצב של השואה, בצד האחרון מוטבע תינוק, שמסמל את התקווה והתקומה של העם היהודי. בתחתית, לכל הרוחב, מוטבע הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקנו ה' אחד", שאין מתאים ממנו לאנדרטה לזכר הנרצחים הקדושים".

משם, כשאנו עוברים מרחק לא גדול, הגענו אל בית הכנסת היהודי של העיר. לא רבים הם היהודים שנותרו במקום, כ-80 בלבד, אבל השמירה על המסורת היהודית חשובה להם ביותר.

מנחם, יו"ר הקהילה, סיפר קצת על היהודים במקום, אחר כך על תקופת השואה. "באזור טסריה, האזור הזה, ההר מאד קרוב ורוב היהודים פשוט הצליחו לברוח לשם. הרב פסח, הרב הראשי של יוון, היה בוולוס. כשהגרמנים הגיעו הלך לבישוף של וולוס ושאל אותו מה צריך לעשות. הבישוף התקשר לקונסול הגרמני במקום, שאל אותו את השאלה, והלה הציע לברוח. פעם לא היה קל לעלות על ההר, לא היה כביש כמו היום, אבל האנשים עלו לשם. הרבה מהמשפחות נצלו בעזרת אנשים שגרו בכפרים. על ההר היו גם קבוצות פרטיזנים. בוולוס היה אחוז הכי קטן של יהודים שהלכו למחנות ריכוז, כ-25% אם אני זוכר נכון.

"אחרי המלחמה יהודים רבים עברו לגור בארה"ב. כיום אנחנו קהילה קטנה, הנוער עבר לערים הגדולות, רוב היהודים גרים כיום בסלוניקי או באתונה, וכאן נותרו רק כמה משפחות.פה בוולוס עד לשואה היו כ-800 איש, היה פה בית ספר לחזנים, המצב כיום לא מזכיר את מה שהיה".

לשאלתנו מה יקרה בוולוס עוד תקופה, עוד 20 שנה נניח, הוא מעריך שהקהילה תתבגר ולאט לאט תיכחד.

הוא מסיים את סיפורו, מתיישב ליד שולחן ופוצח בניגון שבתי. "לכה דודי לקראת כלה". למרות ההשמדה, על אף שלא נותרו במקום יהודים רבים, עדיין נשמעים שירים יהודיים בבית כנסת יהודי על אדמת יוון, ואת הפתרון הסופי לא הצליחו הגרמנים לבצע.

מדינה אלילית

וולוס היא חלק מחצי האי פיליון השוכן במרכזה של יוון. רוחבו של חצי האי הוא כ-20-40 ק"מ בלבד, המעניין בו הוא שבמרכזו נישאים הרים בגובה 1,600 מטרים הנשפכים ממש אל תוך הים
ויוצרים חופים תלולים מרהיבי עין.

העפלנו אל אחד מהם ועצרנו נשימה למראה הנוף. הבתים הכפריים פזורים בין הצמחייה העבותה ומהווים מראה ציורי. עצי זית, ערמונים, תפוחים, דובדבנים ושזיפים – ובינותם כפרי דייגים ציוריים.

24 כפרים הרריים 'מעטרים' את הרי חצי האי ועוד הרבה מאד כפרי דיג.

אל העיירה מקרניצה נאסר להיכנס בכלי רכב, ולכן יצאנו רגלית לכיוון, עושים את דרכנו בסמטאות צרות, על פי תהום המשקיפה מטה עד הים ובינות לחנויות מזכרות.

"המרפסת של פיליון", כך מכנים את מקרניצה. בתי הכפר נראים כאילו הונחו זה על גבי זה. בכיכר המרכזית ניתן לפגוש במסעדות שמכולן נשקף נוף מרהיב. במרכז, עץ הדולב העתיק והחלול, המשמש במה לתמונות נהדרות.

למרות היותה עיר שכולה פסלים ומקדש, לא יכולנו לוותר על ביקור בעיר דלפי המפורסמת. בעבר הרחוק התגוררו בה, כיום נותרו השרידים.

היא שוכנת בקצה האחר של חצי האי האגאי, 176 קילומטר צפונית-מערבית לאתונה (מה שאומר נסיעה של כשעתיים, לא פחות). מחד קשה לדלג על המוזיאון היפה שלה, מאידך כל כולו מלא בפסלים ובחפצים ששימשו בשנים עברו לצרכי עבודה זרה. מקדש אפולו, למשל, הנמצא במקום, הוא מהמאה הרביעית שלפני הספירה.

העם היווני מאד מתגאה בעתיקות הללו, המסמלות עבורו את המורשת עליה הוא מקפיד לשמור. מבחינתו, כל אגדה מוזרה על אלילים כאלו ואחרים היא עובדה שהייתה. לך תסביר ליווני כמה בלתי הגיוניים הם הסיפורים הללו הנשמעים כמצוצים מן האצבע.

לנו, כיהודים קשה היה לעמוד מול שפע העבודה זרה שניבטה אלינו מכל עבר, ניסינו לומר לעצמנו שמדובר בחלק מהניסיון להבין את העם היווני, את אורחותיו, את עברו ואולי גם את עתידו. מי שמאמין לא מפחד, ובלבד שאמונתך תהיה אמיתית. כשאתה טועה, התרסקות כלכלית, דכדוך במצב הרוח הלאומי והתאבדויות אינן מפתיעות.

בגדול, המעניין ביוון הוא השוני בין אזור לאזור בתוכה: ערי נמל בעלות חופים, כפרים השוכנים על הרים גבוהים, עמקים שבהם מגדלים יין, זיתים ושאר מיני ירק – כל אלו משתלבים להם לכדי מדינה אחת מגוונת מאד בנופיה. שיט, טרקים, טיפוס הרים, סקי, מסלולי הליכה – כל אלו ועוד הם חלק ממה שיש למדינה להציע לתיירים המגיעים אליה בהמוניהם. מדינה אירופאית, מחד, אך מאידך מדינה שהעם שלה נותר אמון על ברכי המסורת והדת שלו וכולל אנשים אופטימיים מאד, מכניסי אורחים, שלווים – מעין שילוב של אופי ישראלי שאינו כולל את העצבנות הישראלית הצברית.

נזיר על הצוק

כשמדברים על סיור ביוון אי אפשר שלא לכלול בנשימה אחת את המנזרים של מטאורה שבמחוז תסאליה, אלו הקרויים גם המנזרים התלויים.

מדובר באתר רשמי של ממש, באשר המנזרים הללו כלולים ברשימת נכסי העולם של האו"ם. המראה שלהם עוצר נשימה. נסענו לשם לא פחות מארבע שעות לכל צד, מאמץ בלתי מבוטל, אך לא יכולנו שלא לכלול את המראות המיוחדים הללו בתוכנית הטיולים שלנו. שוב, מדובר באתר שכולו נצרות ועבודה זרה, אך חלק מאתרי המורשת היווניים.

כבר מבעד לחלונות האוטובוס יכולנו להבחין בסלעי הענק, פסגות של סלע רך, שמסביבם חורים. אבל כאשר בצבצו בין הסלעים הללו הבתים הצבעוניים קשה היה שלא להתפעל.

מתברר כי בתקופה בה שקעה האימפריה הביזאנטית, איפה שהוא בסוף המאה ה-14, חיפשו הנזירים לעצמם מקומות מפלט כדי לברוח מההרג שהתחולל סביבם. פשיטות הפולשים והסכנות הרבות הביאו אותם להחלטה לטפס אל ראשי הצוקים במטאורה ולעשות הכול כדי לשרוד. היה זה בתחילת המאה ה-11 כאשר החלו לחצוב מדרגות תלולות בסלע. את האספקה שנדרשה להם העלו ברשתות ובחבלים.

לא פחות משלוש מאות שנים ארכה הבניה, חלקם מצאו את מותם תוך כדי אותו פרק זמן. שיטות העבודה היו פרימיטיביות אך גם מעניינות: מדרגות תלולות בסלע היוו את דרכם, את האספקה שנדרשה להם העלו בעזרת חבלים ורשתות, כך גם הביאו מוצרים כאלו ואחרים.

כיום מחברים כבישי אספלט סלולים ודרכי עיזים מנזר למנזר, אך ועדיין יש נזירים מבוגרים המעדיפים לעשות את המעבר 'בקיצור' ובוחרים ברכבל ככלי תעבורה. באחד מהם הצלחנו להבחין און ליין, בנזיר תימהוני למראה עומד על ריבוע מתכת, אפילו לא סגור בכל עבריו, וממתין בסבלנות עד להגעתו אל העבר השני. סבלנות, כי הרכבל נוסע באיטיות מודגשת, אבל גם אומץ לא מזיק כאן שכן מדובר בכלי העלול לסכן את העומד בתוכו, ודומה כי כל כלל בטיחותי לא יושם בבנייתו. רק שישה מנזרים נותרו מתוך 24 שנבנו.

אל אחד מהמנזרים גם נכנסנו. לא אל חדר התפילה עצמו כמובן, אבל אל המבואה. המדריכה (ישראלית שנשואה ה"י ליווני גוי) הרצתה בפנינו בהתלהבות רבה, לרגע עשה לי רושם שהיא עצמה הפכה לקתולית ולנוצרייה מאמינה. נורא לחשוב שיהודי בעל אמונה ומסורת עתיקת יומין מסוגל להיסחף אחר השקר וההבל, אבל דומה שליצר הרע דרכים משל עצמו.

תוך כדי שהיא מסבירה חלפו על פנינו נזירות, כאלו שהקדישו את כל חייהן לנצרות. הן לא נישאו מעולם, לא ילדו ילדים. הבטתי בהן ותהיתי מה הביא אותן לצעד שכזה. אולי מחלת נפש, אולי דכדוך שתקף אותן – אחרי הכול הרבה יותר מכובד למשפחה לצאת לטברנה שבמרכז הכפר, לשבת לכוס קפה עם השכנים ולספר על הבת שהפכה לנזירה במקום על מחלת נפש שתקפה אותה.

אבל אולי אני טועה, אולי פשוט גם בנושא הזה יש לו ליצר הרע דרכים משלו לצייר לבני אדם כי הטוב האמיתי ימצא אותם דווקא במנזר, אי שם על ההרים, תלויים בין שמים לארץ.

גשם בקיץ

לא שכל יוון מלאה מקדשים, נזירים ופסלים. ממש לא...

הנה למשל בטיולים היותר קטנים ו'מקומיים' שערכנו גילינו את היופי של שטחה ההררי של יוון. בחורף המיקום מושלם לערוך בו סקי, ואכן בסביבת בית המלון בו שהינו קיים אתר סקי מהגדולים בעולם. אבל גם בקיץ אפשר ליהנות.

ראשית, מזג האוויר נפלא. טיול שבתי קצר אותו התחלנו לערוך נקטע באיבו עקב ירידת גשמים...לא תאמינו, עיצומו של חודש אוגוסט, כאן בארץ כמו גם באתונה החום לוהט והשמש קופחת, אבל על ההרים מזג אוויר נפלא, דומה לזה הסתווי אצלנו.

בין כפר לכפר עוברים שבילי חמורים ועיזים, דרכים ביזאנטיות מרוצפות אבנים בין כפר לכפר, דרכים אחרות אינן מרוצפות אבל מכל נקודה בה תבחרו תוכלו לצפות בנוף מרהיב עין.

על אחת מהנקודות הללו אמר המדריך שלנו את ההגדרה "שוויץ של יוון", ודומה כי לא צריך להוסיף דבר. אין ספק שמראה ההרים היווניים מזכיר מאד את הרי האלפים השוויצריים, עד שיורדים אל המישור ואל הערים הצפופות כמותן לא תמצאו בשוייץ כמובן.

באחד מהכפרים המקומיים פגשנו באישה מבוגרת שהתקשתה להסתיר את שמחתה למראה קבוצת המטיילים שנקרתה לפניה.

למען האמת הכפרים הללו די שוממים מאדם וקשה לפגוש בהם נפש חיה. היא סיפרה כי בחודשי החורף היא מתגוררת באתונה, אבל לעונת הקיץ שבה אל הכפר בו נולדה ואשר בו היא מחזיקה בבית עד עצם היום הזה. לא רק בשל מזג האוויר הנוח, כי אם גם בשל הרצון לחזור לנוסטלגיה הכפרית. מתברר כי רבים מצעירי יוון שנטשו במשך השנים את הכפרים והותירו בהם את הזקנים, הנראים כחצובים מאבני המקום, בודדים לנפשם, שבים במהלך השנים האחרונות אל המקומות הללו, אם לא באופן קבוע כי אם לחודשים אחדים במהלך כל שנה. זה מחזיר אותם אל המסורת היוונית.

מוזיאון מקומי הציג בפנינו חפצים עתיקים, חלקם הזכירו לנו מאד את ארץ ישראל של תקופת קום המדינה ותקופת הצנע.

כלים עתיקים, בגדים מסורתיים, מכונות תפירה 'של פעם', חדר בריהוט מסוגנן ועוד. קצת מזכיר את המעברות שלנו, אבל הרבה יותר מושקע ו'עשיר'.

כפר. ריח של כפר, אויר של כפר, משעולים של כפר. פה ושם נראים זקן או זקנה עושים את דרכם באיטיות, נשענים על מקלם. המקל הזה, אגב, הוא חלק בלתי נפרד מחיי היוונים המתגוררים על ההרים, ובכל חנות מזכרות מצויה תוכלו למצוא ממנו בשפע (ולא בזול – חמש יורו המקל...). ליד חנות המכולת המקומית התיישבנו למנוחה קצרה, כצפוי היא הייתה נעולה על מנעול ובריח. ככלל, לא צריך הרבה סיבות לכך שבית עסק יהיה סגור ומסוגר. די בכך שבעליו מבקש לישון או לנוח, וזה עוד לפני שעות הצהרים הארוכות אותן מבלים היוונים בסיאסטה שלהם, זמן המנוחה היומי.

דלתות חנות נעולות

כאשר עצרנו בקרפניסי לסיבוב קניות קצר נאלצנו להסתפק בדלתות נעולות. כאשר עצרנו, לא שמנו לב לשעה: 2 בצהרים. איזה יווני יטרח למכור בחנותו בשעה לא שעה שכזו...

רק הצרכניה ה'גדולה' הייתה פתוחה, המחירים בה היו לגמרי סבירים למרבה הפלא.

באחת מחנויות המכולת, למשל, מצאנו שלט המורה על כך ששעות העבודה הן בין 9:00-12:00 בבוקר, ומ17:00-19:00 אחר הצהריים". זהו, מספיק להם ליוונים. אחר כך פלא שהכלכלה אצלם כל כך מדשדשת.

למען האמת, קצת קשה לעמוד מול המדפים בחנויות האוכל השונות, המאכלים היוונים עושים רושם נפלא.

לצד כל תחנת דלק מצויה (ובכל כמה מטרים יש שם תחנה...אין לי מושג למה יש צורך בכל כך הרבה תחנות והאם כל בעל תחנה מצליח להרוויח כסף) יש מסעדה קטנה המציגה על מדפיה העמוסים כל טוב.

מלבד הבשרים הטרפים כמובן, התוספות וסוגי הירק השונים (מאכלים לדוגמה: הסופלאקי – מנה בשרית המזכירה במשהו את השווארמה, הציזיקי – רוטב יווני קר על בסיס יוגורט עם חתיכות תפוחי אדמה, המוסקי – שכבות חצילים משולבות בתפוחי אדמה ובשר), תוכלו למצוא שם את כל סוגי המאפים כולל ממתקים ביתיים כמו בוטנים מצופים בדבש, מיני מרקחת שונים צבעוניים.

בשבלינו אלו לא נועדו לאכילה, כמובן, אבל המראה לכשעצמו מרנין וססגוני.

מדינת מלחמות

במהלך השנים הייתה יוון נתונה למלחמות קשות מאד, המעניין הוא איך הצליחה למרות הכול לשרוד.

קודם לתקופתו של אלכסנדר מוקדון הייתה יוון מורכבת מעשרות ערי מדינה שכונו בשם "פוליס". אתונה, ספרטה, כל אחת מהן הייתה נתונה במלחמה קשה נגד האחרת.

עם השנים חוותה יוון מלחמות מצד שכניה ולא רק. בין השאר נלחמה בה פרס, בהמשך נכבשה בידי האימפריה הרומאית ונכנסה תקופה ארוכה בה נשלטה בידי מדינות שונות. בשנת 1821 הכריזה יוון על מרד נגד האימפריה העותומאנית ובשנת 1832 היא הסתיימה בניצחון היוונים.

במהלך השנים הבאות התנהלו שוב ושוב מלחמות בין שני העמים, כאשר היוונים שואפים להגדיל את שטח מדינתם. מיד לאחר מלחמת העולם השנייה פרצה ביוון מלחמת אזרחים, שנמשכה לא פחות משנתיים. בשנת 1967 תפס הצבא את השלטון בהפיכה צבאית תוך שהוא מייסד את משטר הקולונלים. בשנת 1973 בוטלה המלוכה ביוון על ידי המשטר החדש, שנה לאחר מכן ניסתה החונטה הצבאית לערוך הפיכה אך נכשלה ונפלה. בשנת 1975 הוקמה ביוון הרפובליקה הדמוקרטית, ובשנת 1981 הצטרפה המדינה לקהילייה האירופית. בשנת 2001 שינתה יוון את המטבע שלה לאירו והצטרפה לאיחוד האירופי.

הרבה מלחמות עברה יוון, אך דומה כי מי שהותירה עליה את רושמה יותר מכל הייתה השואה האיומה. ובפרט בכל הנוגע לקהילה היהודית הגדולה שהייתה במדינה עד למלחמה האיומה, ואשר ממנה נותר כיום רק זכר.

הכיבוש הגרמני

שנה לאחר שפרצה המלחמה באירופה היא הגיעה גם ליוון. היה זה ביוני 1940 כאשר כרתה איטליה של מוסוליני ברית עם היטלר, באוקטובר היא תקפה את יוון כאשר מוסוליני דורש כניסה של צבאו למדינה.

במוזיאון, בכפר ציורי ליד קרפניסי, סיפר אריה שגב על הימים ההם. "הגרמנים ביקשו מהיוונים כניסה למדינתם, הם ביקשו להפוך אותה למרכז ממנו ייצאו למתקפות על שאר מדינות אירופה. אבל היוונים השיבו להם נחרצות ב'אוכי', לא!".

משנענה בשלילה, ניסה לתקוף דרך הגבול המזרחי עם אלבניה, אך גם מתקפה זו נהדפה עד מהרה. אלא שבאפריל 1941 הצליחו הגרמנים עצמם לפלוש ליוון, הפעם דרך בולגריה ויגוסלביה.

בין לילה חולקה יוון לשלושה אזורי כיבוש: גרמני, איטלקי ובולגרי.

העיר סלוניקי, בה התגוררו רוב יהודי יוון, נפלה לידי הגרמנים, אתונה ושאר שטחים במרכז נפלו לידי האיטלקים ותראקיה המערבית ומקדוניה המזרחית נפלו בידי הבולגרים. ממשלת משתפי פעולה הוקמה ביוון.

בשלב הראשוני הפעילה גרמניה את תוכנית הפתרון הסופי על היהודים שהתגוררו באזור הגרמני והבולגרי, רק בשלב השני, לאחר כניעתה של איטליה והשתלטות הגרמנים גם על צפון ומרכז המדינה, יושמה התוכנית גם על יהודי האזור האיטלקי.

השמדת היהודים

לסלוניקי נכנסו הגרמנים כבר באפריל 1941. יומיים לאחר כניסתם לעיר סגרו את כל העיתונים היהודיים ובמקומם פרסמו עיתונים אנטישמיים. עוד מספר ימים חלפו בטרם נאסרו כל חברי הקהילה היהודית.

ארגונים ובתי ספר יהודיים נסגרו, קנסות כבדים למימון צרכי הגסטאפו הוטלו, היהודים נדרשו למסור את כל מקלטי הרדיו שברשותם ודירות בבעלות יהודית נתפסו כדי לפנות מקום למגורי גרמנים

לשיא הגיעו הצרות בשבת ה-1 ביולי עת התבקשו כל היהודים בני 18-45 להתייצב בכיכר החירות בסלוניקי.

נשיא הקהילה הצליח להוציא איכשהו מהרשימה את הרבנים, המורים ואנשי מפעל העזרה, כל השאר התייצבו בכיכר – כ-6,500 יהודים בבגדי השבת שלהם. הגרמנים החמושים ניצבו על גגות הבתים הסמוכים ובמשך שעות התעללו ביהודים המסכנים שעמדו שעות בשמש, שיסו בהם כלבים ואסרו להגיש עזרה למי שצנח והתעלף. כך עמדו היהודים בשמש במשך שעות, ללא טיפה אחת של מים. רק בשעה 14:00 התירו להם להתפזר.

הנרשמים החלו להישלח למחנות העבודה כשהם מתבקשים לבצע שם עבודות כפייה בתנאים קשים. על פי ההערכות נפטרו במחנות כ-700 יהודים וזאת בשל העבודה בת 12 שעות ביום, כשהם לנים על הארץ או באורוות סוסים ומבלי שיינתן להם די מזון. מי שהצליח לברוח לאזור הכיבוש האיטלקי עשה זאת מיידית, הן בעזרת ניירות מזויפים והן באמצעים אחרים.

בתחילת שנת 1943 שוגרו עוד ועוד בכירים נאציים לסלוניקי כדי להיערך לגירושם הסופי של כ- 50,000 מיהודי סלוניקי. ב- 6 בפברואר פורסם צו המחייב את כל היהודים מבני 5 ומעלה לשאת את ה"טלאי הצהוב" על הבגדים, תוך שהם נשלחים לגור בגטאות מיוחדים. נאסר עליהם להשתמש בתחבורה הציבורית או לצאת מבתיהם לאחר השקיעה, מי שהפר את ההוראות נידון למוות מיידי. על בתי העסק סומנה כתובת מיוחדת של "חנות יהודית", בהמשך סומנו גם הבתים. המגורים בגטאות נעשו בתנאים קשים, לעיתים הגיעה הצפיפות ל-30 נפשות בשטח של 16 מ"ר. מחלות ומגפות הלכו והתפשטו, עד שהחלו גם הטרנספורטים – המשלוחים הישירים אל מחנות הריכוז. על פי רישומים גרמניים יצאו מסלוניקי לאושוויץ 19 טרנספורטים ובהם 48,533 יהודים, מתוכם נלקחו לעבודה 11,147 צעירים וצעירות (כ- 7,000 גברים וקצת יותר מ- 4,000 נשים). שאר היהודים נשלחו לתאי הגזים.

קשה היה ליוונים להסתגל לתנאי העבודה במחנות. בניגוד לאסירים היהודים מפולין או ממרכז אירופה, הם התקשו לעמוד באקלים המזרח אירופי הקשה.

הצעירים הועסקו בעיקר בבניית הצריפים והמשרפות בבירקנאו ובבית החרושת של בונה-מונוביץ'. אחרים עבדו מחוץ למחנה במכרות או בעבודות חקלאיות שונות. לעומת גורלם הנורא של יהודי סלוניקי, ליהודים שהתגוררו באזור הכיבוש האיטלקי היה המצב טוב במהלך השנתיים הראשונות. השלטונות סירבו להיכנס ללחץ הגרמני ולא הסכימו להחיל את התקנות האנטי-יהודיות. גם האוכלוסייה היוונית מצידה עשתה הכול כדי לסייע ליהודים. אלא שלאחר כניעת האיטלקים וכניסת הגרמנים החלו בכל האזורים לממש את הפתרון הסופי.

בתחילת אוקטובר 1943 נדרשו גם יהודי אתונה להתייצב לרישום בבתי הכנסת שבעיר, אלא ששם לא מיהרו היהודים להגיע. העשירים שביניהם מיהרו לברוח, כמה מאות מהם העפילו אל ההרים והסתתרו בכפרים נידחים. כ-3,000 מיהודי אתונה הצליחו להשיג, בעזרת האוכלוסייה המקומית, ניירות מזויפים ולברוח. קבוצות של בני נוער יוונים סייעו ליהודים בפעולות ההימלטות. מי שנאלצו להירשם היו בעיקר העניים, הם חויבו להתייצב מידי יומיים לביקורת ונאסר עליהם להסתובב בלילות במקומות ציבוריים.

במרס 1944 לכדו הגרמנים את היהודים בבית הכנסת, תחת הפיתוי של חלוקת מצות וסוכר לכבוד חג הפסח. עד מהרה נסגרו הדלתות, והיהודים היו אסורים בתוך המבנה. הלכודים נשלחו אל המחנות. חודש לאחר מכן נאספו יהודים נוספים, הפעם יעדם היה מחנה ההשמדה אושוויץ.

עם נסיגת הגרמנים החלו השרידים להגיח ממקומות מחבואם ולשוב לביתם. המאבקים על החזרת בתיהם ורכושם היו לא קלים כלל ועיקר, ורבים נוטים לזכור זאת לרעה לממשלת יוון. 'תרם' לכך לא מעט המשבר הכלכלי וגם מלחמת האזרחים שפרצה ביוון, ובסופו של יום העדיפו רבים מהניצולים להרחיק נדוד לארה"ב או לישראל ולפתוח לעצמם דף חדש.

יש אנטישמיות?

קראתי פעם כתבה על כך שהאנטישמיות קיימת גם קיימת ביוון. עם יד על הלב, אחרי ביקור במדינה, לא הייתי חותמת על האמירה הזו בשתי ידיים.

היחס שאני הייתי עדה לו היה שונה לגמרי ממה שקרוי אנטישמיות, בכל טברנה צהלו קשישים לקראתנו, דבר שלא תמצאו כמותו במקומות רבים באירופה.

אם אפשר לאבחן עם במחי יד של ביקור בזק בן כשבוע ימים, הייתי אומרת שמדובר בעם חמים ואוהד, גם למיעוטים, גם ליהודים, גם לישראלים. אז אולי בשוליים היו מהם שלא השיבו חזרה את בתי היהודים לאחר המלחמה, אבל בגדול רובם עשה כל שיכול היה כדי להציל יהודים מללכת לתאי הגזים. מפשוטי העם ועד למנהיגים הדתיים.

ויש קו משווה נוסף בינינו לבינם. היוונים כמו היהודים שורדים זה מאות בשנים, עוברים סבל בל יתואר, מסכת כיבושים, הגליות ורדיפות.

אולי האופטימיות שלהם היא שהחזיקה אותם כל העת, אולי יצר החברותיות המקנן בהם. בתחילה היו עובדי עבודה זרה, אחר כך עברו לנצרות על סוגיה השונים, כיום מלבד שאריות בכפרים המרוחקים ובקרב האוכלוסייה המזדקנת קשה למצוא זכר לכל אלו. "יוונים נקבצו עלי" וכל דברי המוסר אודות ה"מתיוונים" שהשפיעו על היהודים לשנות מדתם הפכו לחלק מספרי ההיסטוריה היהודית. ביוון האירופאית, זו המתמודדת עם דרישות האיחוד האירופי, זו שאזרחיה רוכשים מוצרים במטבע האירו, לכל סממני העבר הללו אין כל זכר.

בקהילות היהודיות, המעטות שנותרו, חיים בחופש פעולה מלא, הישראלים מתקבלים שם בכבוד רב. לדת שאינה דת אמת, כך מתברר, אין תוחלת. הפסלים נותרו במוזיאון בדלפי אולי בעוד כמה מקומות המשמרים את השרידים, נזירים עדיין חיים ומאמינים באמונת השווא שלהם כשהם תלויים על פסגות הרים, והמקדשים נשקפים מעל בעיר הבירה אתונה.

שלא עשנו כגויי הארצות. לראות את שרידי אמונות ההבל, אלים להם השתחוו למרות שלא הועילו, ולשוב ארצה אל ארצנו אל ערינו ואל חודש אלול המזכיר לכולנו למה נצח ישראל לא ישקר לנצח.

כפרים ביוון:

המנזרים התלויים:

העיירה וולוס:

מוזיאון בכפר:

אתונה:

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!