ראש השנה שלי - אצל ר' לוי יצחק • טור דומע

הניגון עלה תמיד מהחדר השני, מתוק, מיוחד. הוא מעולם לא שמע את המנגינה, חבל היה לו על הזמן. לאט לאט השתרש בו בניגון זיוף, זה היה מין קאבר לשיר המקורי. הפעמים היחידות בהם הוא נחשף למנגינה היו באירועים משפחתיים או שמחות. אז, שמחת המצווה הייתה כופה עליו לעזוב את לימוד התורה, הוא עשה זאת מהכרח, והיות שכך גם שם לא נטש את סברות הגמרא. בין מנה ראשונה לעיקרית, שמחויבים בכבודו היה מתכתש בין חילוקי התוספות לאחרוני המפרשים, התחבט בין ר' שימען שקופ לר' חיים. כשהמלצר העלה את סוגיית 'שניצל או עוף' תמיד בחר בעוף ולא בגלל הטעם, רק בגלל שזו הייתה ההצעה האחרונה של האיש בפפיון.

אני הייתי מתעורר בלילות למשמע הניגון לפעמים בגלל צמא, לפעמים בשל חלום מבעית. 'לולא תורתך שעשועי' מילא את חלל הבית. בשקט בשקט הייתי מתגנב אל הסלון. שם, רכון על סטנדר ישן התנדנד לו אבי. בידו האחת אחז סיגריה מסוג מונטנה, העשן הכחלחל השתלב בטבעיות עם דפי הגמרא הזהובים, לימים כשהתבקשתי לצלם תמונה שמעבירה אידישקייט טהור, הלכתי לצלם בחדר הלימוד של אבי. ידו השנייה הייתה קפוצה כשרק האגודל מתנוסס כלפי מעלה כאילו מתנצח עם חברותא עלומה ומפיו מתנגן השיר בערגה. סביבו על השולחן היו פרושים להם ספרים מצהיבים, נראה היה שהם מחייכים בהתרסה אל חבריהם שנשארו על המדף, שמחים על כך שנבחרו על ידי אבי ללמוד בהם על פני האחרים. לבסוף, אבי היה מבחין בי וקורא לי אליו, או אז הייתי רץ ומתיישב על ברכיו, כך, עד שנרדמתי ובראשי צלילים של לימוד תורה.

כך גדלתי והתבגרתי כשהערך הגבוה מכולם היה לימוד התורה. שמחויבים בכבודו הכין אותי לדרשת בר מצווה מפולפלת, אימי דאגה לסיפורי הצדיקים שבלעתי בשקיקה, החל מלהמן, עובר דרך נביאים א' וכלה בר' לוי יצחק מברדיטשוב אותו אהבתי יותר מכולם, בערב ראש השנה הייתה מספרת לי על החלום שהסעיר את הצדיק, משמיים גילו לו על בן כפרו שתפילתו התקבלה ברצון אצל הקדוש ברוך הוא. ר' לוי יצחק תר אחרי אותו עגלון פשוט, האחרון סיפר לו שבמהלך השנה הוא מחזיק דרך קבע בשני פנקסים, באחד רושם את הזכויות ובשני את העבירות. 'בהגיע ראש השנה', ספר העגלון לצדיק, הוא נגש לארון הקודש, מוציא את שני הפנקסים ועושה עסקה עם בורא עולם, "אני אקרע את שלי, ואתה תקרע את שלך". בשמיים התרגשו תמיד למראה העגלון הפשוט ודרך קבע כבדו את העסקה.

לימים הגעתי גם אני לגיל מצוות והתחלתי ללמוד בישיבה. את השיעור היה מוסר הרב נ' ראש הישיבה, אברך מבוגר מבני ברק. בבוקר היינו לומדים נזיקין, ראש הישיבה היה נכנס לחדר השיעורים באיחור קל כיאה לאדם במעמדו. לגופו היה תמיד פראק מהודר ומאחורי אוזניו קיפצו כאילו במקרה שני פאות עבותות, מחולצתו התנוססה עניבה שחורה אותה קשר בקפידה מידי בוקר שהרי נאמר 'תלמיד חכם אסור שיהיה רבב על בגדו'. הכל היה כשר בכדי להשאיר את תדמית ראש הישיבה נעלה ומכובדת. אמי כבר לא הייתה בין החיים, אני השתדלתי להתעלם מהערות, ישבתי ולמדתי לזכרה. רציתי להיות חלק מהתורה שהיא הנחילה לי. את הגמרא הייתי יושב ומשנן בהפסקות, ידעתי אותה לא פחות טוב מראש הישיבה. בתפילות התחננתי לקדוש ברוך הוא שאוכל להמשיך ללמוד עד יומי האחרון. ב'מודים' פשוט הודיתי לו על כך שאני יושב ולומד למרות הכל. לראש הישיבה הפריע שאני מאריך בתפילה, זה לא הסתדר לו עם הפראק. קשה היה לו לקבל את העובדה שמישהו מסיים שמונה עשרה אחריו, וכעבור כמה חודשים מצאתי את עצמי מחוץ לישיבה ממורמר על כך שגזלו ממני את התורה שכל כך אהבתי.

'שמחויבים בכבודו' נהג לקום וותיקין מידי יום, ובראש השנה מוקדם עוד יותר. באותו ראש השנה כבר נגמר לי, מאסתי, הייתי כאוב מידי. הספיק לי 'אלול' של הישיבה, היה לי די מפרצופים מיוסרים של בני ישיבות רכים שלא טעמו חטא מהו, כאלו שהתכרכמו מפחד המשגיח בעוד שבלבם הייתה שמחה עצומה על הכתרתו של בורא עולם. אבי בצדקותו היה רץ מבית כנסת למשנהו, תמיד היה בו ספק לגבי איכות התקיעות בביה"כ בו התפללנו, ותיכף שהסתיימה התפילה היה רץ 'לזכרון משה' ומשם לבריסק כדי לצאת ידי חובה 'על בטוח'. אני כבר לא הייתי בעניין, כל תקיעה הרחיקה אותי יותר, כל תשר"ת הזכיר לי את הפראק של ראש הישיבה, את פרצופו המתחסד בשעה שהעיר, העיר והעיר. רציתי לנצח, להכאיב לו, ולבסוף הצלחתי, אלא שעל הדרך הכאבתי גם לבוראי, לזה שכל כך אהבתי.

כעבור תקופה, הצלילים המתוקים נעלמו להם, ניגון התורה שקועקע על מיתרי ליבי בנעימות הלך ודהה. מפעם לפעם איזה ניגון נגע בי והזכיר לי נשכחות, אבל הם הכאיבו לי מידי, ברחתי מהם, קשה היה לי להכיל את הכאב, לחשוב שאני אינני שם. בכרתי את הריחוק על פני האהבה. העדפתי להתרחק כדי שלא אשמע, כדי שחלילה לא אזכר וארצה לשם. באלול חיפשתי את אותו הדג שבלע את יונה, וכשמצאתי את המפלט, היטב חרה לי הקיקיון. מדי פעם נזכרתי במשפט שאמר לי אחד ממגידי השיעור בישיבה "יום אחד אתה תאמר מי ייתן לי תלמיד חכם ואשכנו נשיכת חמור", נזכרתי וצחקתי. צחקתי כי נצחתי את עצמי במאבק על ליבי שלי, ניצחתי והפסדתי.

השבוע דברתי אתה, היא בדיוק כמוני כואבת את אותו כאב. זו הייתה שיחה על אלול 'ראש השנה ואנה אני בא'. אמרתי לה שאני מתבייש לבוא כך לאלוקים, שבראש השנה הזה אין לי שום תירוץ, שהניגון של אבי עדיין מתנגן בראשי, מתנגן כל כך חזק אבל כל כך רחוק. תירצתי את עצמי בפחד שהפילו עליי. היא שטחה לי את משנתה שלה, ספרה לי על אהבת אלוקים תמימה למרות הכל, ואני קנאתי בה. קנאתי על זה שהיא מרגישה נאהבת. ספרתי לה את הסיפור שאמי נהגה לספר לי על ר' לוי יצחק, היא קפצה מאושר וכעבור כמה דקות שלחה לי מסרון "תקרע את שלך, הוא יקרע את שלו". בכיתי כל כך, בכיתי על הפערים שיש בין שני הפנקסים, שלחתי לה שבמקרה שלי הסיפור עם הפנקסים לא יהיה כלכלי לאלוקים, הסברתי לה שזה לא פייר כלפיו. היא אמרה שאצל אבא אין שיקולים כלכליים.

אני לא באמת רגוע, אבל השנה אהיה אצל לוי יצחק מברדיטשוב, את הפנקסים לא אביא איתי היות וזה של העבירות די כבד, וחבל לי על הכסף שאאלץ לשלם על המשקל העודף. החלטתי שאגיע לציון, שם אסתתר מאחורי המצבה שלו ואבקש ממנו שילמד עלי זכות, שיבקש ממנו שיקרע את שלי למרות הכל, שייטע בי מחדש את אותה התורה, שיוציא את הכמיהה הזו מהכוח אל הפועל. שאוכל לחזור ולהיות שם מאהבה, שאוכל לבכות מאושר כשנגיע ל'כי מקדישך בקדושתך קדשת',.

מוקדש לאלפי אלפי נושרים שבתוכם מבכרים את ניגון הגמרא על זה של פינק פלויד. לכל אלו שבלילות מרטיבים את הכרית בדמעות של געגוע לזה שאמר והיה עולם. לאותם שבוכים ב'כי מקדישך בקדושתך קדשת' וצוחקים ב'מי יחיה ומי ימות'.

איציק הלפרין הינו כתב לענייני חרדים במגזין 'זמן ירושלים' מבית 'מעריב'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!