אביר הרועים • ספר חדש על הגר"ע יוסף

נכדו של הגר"ע יוסף, הרב יעקב ששון, הוציא לאור ספר חדש על סבו.

הספר כולל גילויים מרתקים על ימי בחרותו ודרכי פסיקתו ההלכתית.

בין היתר מכיל הספר מכתבים מגדולי ישראל להגר"ע, המתפרסמים לראשונה. כך גם מכיל הספר קטעי מוסר והשקפה אודות יגיעתו בתורה, מכתבים ומאמרים הנוגעים לחיי היום יום ולעניני השעה, ועוד.

שאלה מענינת שהוגשה לפני הגר"ע והובאה בספר, היא אקטואלית במיוחד: האם ראוי להתחיל בלימוד התלמוד הירושלמי לאחר סיום מחזור התלמוד הבבלי?

הגר"ע השיב כי אין להתחיל בלימוד הירושלמי - אלא אם כן, המסיים סיים את רוב התלמוד הבבלי בנושאים הנוגעים למעשה והדברים גם שגורים בפיו.

אתר 'בחדרי חרדים' מגיש: פרק מהספר החדש.

אביר הרועים • פרק שלישי

כשהיה הרב אדוני זקני כבן שבע עשרה שנה, משנת תרח"ץ (ומעט קודם לכן), החל ללמד תורה בהמון, בדברי הלכה דרוש ומוסר, לתלמידים מקשיבים, בעלי בתים מקהל קדוש עולי פרס, וכן מקצת תלמידים מעולי בבל, שהיה מדבר בפניהם בבית הכנסת אהל רחל (שבשכונת רוחמה) בעניני הלכה ומוסר.

בראשית דרכו, היה זה הגאון רבי עזרא עטייה שעודדו וזירזו להתחיל במסירת שיעורי תורה לרבים, ומאתו נסמך בתחילה להוראה, יחד עם הגאון הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל. כן החזיק בידו גאון ירושלים רבינו שמשון אהרן פולונסקי, הרב מטפליק, שעמד לימינו בהקמת בית מדרש לרבים בשכונתו, וסמך ידיו עליו שיהיה מורה הוראות לרבים. (ועוד ארחיב אודותיו להלן).

ואף שלא היה כדבר הזה בירושלים, שיקבע לו בחור צעיר לימים ישיבה להורות הוראות, מכל מקום הטיבו אלה הגאונים לצפות בתקות בן טיפוחם הרב אדוני זקני, שמלבד מה שהיה עילוי עצום בתורה, חננו אלהים לשון למודים, חן הוצק בשפתותיו, ודבריו היו מתקבלים על לב הבריות, עד כי ממש ניתן להמליץ עליו את דברי ר' יהודה אלחריזי על הרמב"ם, "הרב אשר ברוחו מתים החיה, הוציא דבש ממר ואש ממים". לקח בעלי בתים פשוטי עם עמי הארץ, ועשאם יודעי תורה ומדקדקים במצות. הפליא לעשות, כשהחדיר בלבם תחושת שייכות ללימוד התורה, והיה מדבקם בהתלהבותו הרבה עד שנעשו בעלי ענין בתורה, כתלמידי חכמים ממש. הוא הגבר אשר הקים עולה של תורה במסירות נפש, והכל עשה לשם שמים שלא על מנת לקבל פרס. התערב בקהל אנשים, שגם אם רובם היו בעלי מעלה, מיעוטם היו מאנשי השוק קלי הדעת, שהיו מפריעים לו באמצע הסבר הדברים, ומליצים בטפשותם, "לא המדרש עיקר אלא המעשה", לרמוז לו שיפסיק דבריו ויספר עניני מעשיות עם מוסר השכל לפי מיעוט שכלם. והוא היה מבליע הדברים בנעימות, ועובר מן המדרש אל המעשה, ומרצה בדבריו את כולם, כל אחד לפי דעתו.

ומעתה אין זה פלא כי רוב בניהם של תלמידיו נעשו בני ישיבות ותלמידי חכמים. וכמו שכתב בעצמו בהקדמת ספרו חזון עובדיה על הלכות אבלות (חלק שני), בזו הלשון: אודה ה' מאד ובתוך רבים אהללנו, על אשר ברוב חסדיו זכיתי שנתקיים בי "עולמך תראה בחייך", ואותם בעלי בתים יראי שמים אשר יגעתי טיפחתי ורביתי ולימדתי אותם תורה, בימי חרפי מקדמוני, בהיותי הצעיר באלפי ישראל, ואותי יום יום ידרשון, ישאלוני משפטי צדק קרבת אלהים יחפצון, הן עתה אנכי הרואה כי יצאו מבניהם ובני בניהם תלמידי חכמים יקרים אשר תורתם אומנותם ומזכים את הרבים, ומהם מחברי ספרים חשובים בהלכה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ותאזרני שמחה".
וימלא אותו רוח אלקים בחכמה

בדרשותיו הנפלאות ובשיעוריו שנשא באותם השנים, בפרט במלאת לו שבע עשרה שנה, (אשר רק חלק
מועט מהן נדפס), היה מפליא את שומעיו בשלימותו בכל מקצועות התורה, מלא וגדוש במקרא במשנה ובפוסקים, בשני תלמודים ובכל דברי חז"ל, בספר הזהר, במדרשים ומסכתות קטנות, בסדרי זרעים מועד נשים נזיקין קדשים וטהרות. ועם כל ידיעותיו היה מחושב ומסודר היטב, וסלולה לו דרך בכל ענין, בחריפות ובסברא ישרה. כך יצא שמעו בכל הבירה, כתלמיד חכם מובהק, שאינו מוגבל ומצומצם בשום נושא, וכביר מצאה ידו בכל חלקי התורה. מסיבות שונות, לא נדפסו עד הנה רוב דרושיו, וכן חדושיו על הש"ס אשר אף הם נתחברו בבחרותו, ולא נדפסו מהם אלא שני כרכים.
ומלבד ידיעתו בכל חלקי התורה שבעל פה, עוד מקטנותו היה בקי נפלא בעשרים וארבעה ספרים, תורה נביאים וכתובים. וכל פירושי המקראות החקוקים על לוח לבו, מכוונים לפי דברי רבותינו בגמרא ובמדרשים. תמיד כשמדבר באיזה ענין מדברי הנביאים, תיכף מפרשו כלאחר יד לפי פירושי חז"ל, ורק אחר כך נזקק לפירושי הראשונים, רש"י והרמב"ן ושאר קדושים. וכן בדרושיו וחדושיו על המקראות שנכתבו בילדותו ובבחרותו, מותיב ומפרק בפירושי רבותינו חכמי הש"ס והמדרשים, דבר דבור על אופניו. ועל כן יקר בעיניו פירוש תורה תמימה על התורה, שהוא רגיל לקרות בו, לפי שמפרש המקראות על דרך הש"ס כנודע. ומה שיהא נחשב למלאכה גדולה בעיני הכל, בליקוט כל דברי חז"ל על המקראות, אצל הרב אדוני זקני הוא ענין פשוט, כי כל המקראות בעיניו פתח עינים לדברי חז"ל.

וכאן המקום להעיר, כי אף שהרב אדוני זקני בור סיד שאינו מאבד טיפה, כמו שנראה בספריו הקדושים גודל בקיאותו בכל דברי חז"ל ובכל ספרי שו"ת באופן נורא שכמעט לא היה מעולם, עם כל זה אומר אני בבטחון מלא, כי הגם שללא ספק חננו ה' בכשרון גדול בפרט בכח זכירתו ושקדנותו, וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה, מכל מקום, לא על הכשרון לבדו נסמך, אלא אהבת התורה הלוהטת בחדרי לבו, ושמחת למודה היוקדת, היא שזיכתה אותו למעלות אלה. שהרי בכל דבר שאינו מענין תלמוד תורה אין הוא זוכר כלל, ופחות הוא משאר בן אנוש הממוצע שעל כל פנים יזכור דברים מהותיים שבחייו, לא כן הרב אדוני זקני, כי כל דבר שאינו מענין עבודת האלקים אינו חקוק במוחו.

בעצמו סיפר לי איך שהיה מכיר בלשון ערבי בהיותו בארץ מצרים, והיה יודע גם קריאה וכתיבה שלהם, ועתה אין הוא זוכר מכתיבה זו כמעט ולא כלום. ואפילו בעיקרי השפה נשכחה ממנו רובה ככולה. וכן כמה פעמים דיברתי איתו על איזה אנשים שהיו במגע עמו בעניני עסקנות כמה שנים, ולקח לו שהות זמן וזמנים עד שנזכר מי הם ומה מעשיהם. מה שאין כן כאשר ידובר בשמו של איזה חכם מן החכמים שנדפסה תשובתו בקובץ בלתי ידוע, הרי הוא בקי בשמו וזכרו לדור דור.
ותלמוד תורה כנגד כולם

בשיעורים שהיה מוסר בזמן ההוא ועד לפני כעשרים שנה, ובפרט בדרשותיו, נהג לחזור שוב ושוב אודות מעלת התורה. דוגמא לכך, אם היה מדבר בהלכות כבוד אב ואם, בדבר החיוב על האדם לכבד את אביו אף אחרי מותו, ובכלל זה אמירת הקדיש, (שמעלתו ידועה אצל ההמון), היה מאריך בשבח הבנים הלומדים תורה, שאין למעלה ממעלתם. וכך בכל שיעור ושיעור היה מוצא את ההקשר לדבר בענינים אלה. כך השפיע בנעימות על כל קהל קודש שומעי לקחו, כי אין למעלה ממעלת התורה, ושלחו בניהם לישיבות הקדושות, ואת בנותיהם לבתי ספר של בית יעקב.

הוא עצמו היה טורח ומשתדל להכניס את בניהם ובנותיהם של תלמידיו הרבים לבתי ספר חרדיים. היה הולך ומתחנן בפני מנהלות בתי הספר של בית יעקב, שתקבלנה את בנותיהם של תלמידיו לבתי ספר שלהן. בדרך כלל, דבריו היו מתקבלים ומוצאים להם מסילות בלבבות יראי השם, אך לעתים מזומנות כבד לב האבן, וסירבו לשמוע בקולו, כאשר מצוי הדבר בזמן הזה. וממנו שמעתי, שכל אותן התלמידות שלא התקבלו לבתי הספר של בית יעקב, יצאו מהן מחללי שבת בפרהסיא, ועוונם תלוי בצוארן של אלו המנהלות, קול דמיהם צועקים מן האדמה.

ומעשה היה, באחד מעולי פרס, שהיה בחור ירא שמים ובעל כשרון, ואחיו הגדול היה אחראי על פרנסתו. ומכיון שהיה עוסק בבנין, הכניס גם את אחיו הצעיר שיעבוד איתו. כשראה כן הרב, הפציר באחיו של אותו בחור שיאפשר לו ללמוד בפורת יוסף והבטיח לשלם שכר בטלנותו. ולימים נעשה אותו בחור ראש לכמה ישיבות והרבה תורה בישראל. כיוצא בזה פעל עוד רבות ונצורות בדרכיו הנאצלות בחן וחסד וברחמים, והוציא הון רב מעצמו למימון למודיהם של בני אלמנות. הוא הבונה ברחמיו ירושלים, שבנה את עולם התורה הספרדי מקרב בני ירושלים.

כך המשיך בדרכו בקודש במשך כל השנים, במסירת שיעורים תמידין כסדרן, ובשקידה גדולה על התורה ועל העבודה יומם וליל, הפלא ופלא, היה מדלג על ההרים, כי כמה לילות בכל שבוע כמעט לא היה ישן מפני שהיה טרוד במשנתו, כאשר היתה באמנה איתו עד היום הזה.

זכור אני, כשהלך בימי חודש אלול מעיר לעיר להביא את דבר ה', התבטל על ידי כך מסדר לימודו הקבוע, והיתה מספרת זקנתי הרבנית ע"ה, שהיה משלים את לימודו בלילות. וכן נהג בכל ימי שבתו על כס הרב הראשי לישראל, שהיה טרוד מאד בעניני הכלל, בהיותו נשיא בית הדין העליון, ומורה הוראה לכל העם, ועוסק בצרכי ציבור באמונה, וטרוד במחלוקת שנתרגשה עליו בעל כרחו. עם כל זה חיבר אז כמה ספרים יקרים מפנינים, והשלים תלמודו בימים ובלילות בשקידה גדולה, והיה מצער עצמו שלא ללכת לישון אף שהיה עייף ויגע ממשא העם.

כן שמעתי אודות ראש ישיבה אחד (אשכנזי), גאון בתורה וירא אלקים, שראה פעם תלמידי חכמים
נטפלים בדברי שקר נגד הרב אדוני זקני, גער בהם ואמר, היודעים אתם מיהו הרב הזה שתוציאו לעז עליו, אספר לכם מי הוא. בהיותו רבה של תל אביב, גרתי גם אני בתל אביב, לילה אחד, בסמוך לראש השנה שנת התשל"ד, אירעה הפסקת חשמל בכל הבתים בשכונתינו. כשחזרתי מבית המדרש לביתי בשעה אחת עשרה בלילה, צעדתי ברגל דרך שדרות רוטשילד, ושם הנני רואה את הרב יושב ועוסק בלימוד גמרא תחת מנורת רחוב. סבור הייתי שהוצרך לעיין באיזה דבר, ועל כן פנה לעיין במקום מואר. אולם מה רבה תדהמתי, כשהשכמתי קום לאמירת סליחות קודם תפלת הנץ, עוד ראיתיו עומד באותו מקום ועוסק בתורה, כשאינו שם לב למה שמתרחש סביבו. ואם כן, מדוע לא יראתם לדבר בו?

כשהכין לדפוס את ספרו שו"ת יביע אומר חלק שמיני, בשנת התשנ"ה, היה טרוד מאד בהגהת הספר וסידורו. נכנס אליו תלמידו הרה"ג גד יזדי שליט"א וראהו עייף מאד, אמר לו הרב, כמה יש להתייגע בשביל לסדר ספר, הנה השבוע העברתי כבר ג' לילות ללא שינה. והיה זה ברביעי בשבת. ולא ישן כי אם מעט בצהריים. עוד אמר לו, שכאשר הכין לדפוס את הספר טהרת הבית טרח עליו עוד יותר. כך הרגיל עצמו תמיד, לשקוד על דלתות התורה בלא הפסק, בשאיפה גדולה לעלות ולהתעלות כל ימי חייו מתוך אהבת תורה ויראת שמים. ומאחר וכל מכיריו ידעו גודל שקידתו, והכירו בו כי כשם שנאה דורש, כך נאה מקיים, על כן התעוררה האהבה הגדולה בקרב שאר שוחרי התורה מיודעיו, והוסיפו אף הם בשקידת התורה, מחיל אל חיל, ושלחו בניהם לישיבות הקדושות, יהיה זרעם דור ישרים יבורך.

בגמרא במסכת יומא (פו.), אמרו לענין מי שעבר על כריתות ומיתות בית דין, כי תשובה ויום הכפורים תולין ויסורים ממרקין. וידועים דברי הרב אדוני זקני (בדרוש ה לשבת שובה), שמכל מקום העוסק בתורה, מוחלין לו לגמרי אף בלא יסורין. וכמו שנאמר בחסד ואמת יכופר עון. ומסגולות התורה, שתהיה היא מכפרת עון בעצמותה. עש"ב. [וכשם שנפסק בבית דין של מטה כן נפסק בבית דין של מעלה, כמו שכתב הגאון בני יששכר, (חודש תשרי מאמר ד, ה"ד בדרוש הנזכר), לגבי הגאון חיד"א בנדון קרוב לזה]. וכשדיבר בפני תלמידיו בעשרת ימי תשובה הוסיף, שבהיות ואדם השם כל הגיונו בתורה, מדיר שינה מעיניו בלילות, ומרוב עייפותו נעצמות עיניו, והוא מאמצם ועושה כל טצדקי ותחבולות להשאר ער לעסוק בתורה, הרי אלו יסורים שאין למעלה מהם, ומכפרים כל עוונותיו. וכשסיפר כן והראה בעיניו לדוגמא איך הן נעצמות, ידענו בו כמה לילות היה מאמץ עצמו שלא לשכב לישון, והיה מאלץ עצמו שלא להרדם ימים ולילות, ובעצמו קיים מאמר רבי יוחנן, אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה. ומאמר ריש לקיש, ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה. וכך זכה לכתרה של תורה. כן מרגלא בפומיה דברי הרמב"ם (בפ"ג מהלכות תלמוד תורה), אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה.

ומאז ומקדם ועד היום הזה, אין הוא לומד בדרך כלל אלא מתוך אהבה ויראה, ותורתו בשמחה ובמשובה ונחת, ושעשועים היא לו. דרך כלל כשהוא יושב ולומד, (בפרט בטרם באו ימי הזקנה), הוא יושב על קצה כסאו, רכון על ספריו ומשקיע עצמו באופן מוחלט בתלמודו, ובהיותו גורס דברי הפוסקים, משמיע לאזניו מה ששפתותיו רוחשות. (ונודע מה שאמרו במדרש (פ' נצבים), כי חיים הם למוצאיהם, למי שמוציאן מפיו, מעשה בתלמיד אחד של רבי אליעזר בן יעקב, שהיה מהרהר בכל תלמודו בשעה אחת. פעם אחת חלה ושכח כל תלמודו. מי גרם לו? על ידי שלא היה אומרם מפיו. ונתפלל עליו ר' אליעזר בן יעקב וחזר תלמודו).

כמה פעמים ראיתיו כשהוא יושב ולומד, ומחמת עייפותו וחולשתו הנה הולך ונרדם, ומיד מעורר עצמו בנענוע גופו ובישיבה ישרה להמשיך בהתמדה בלימוד התורה. ומי יודע מה עושה הוא בשעה שישן, עין בעין ראיתיו הרבה פעמים, שכאשר חטפתו תנומה בשעת לימודו, מאחר שהלך לישון בשעה מאוחרת מאד בלילה שקדם לו, תיכף כשנתעורר, המשיך לעיין באותה הנקודה בה עמד קודם. ופעמים הוא עומד באמצע מערכה שלימה, ומאותה שורה בה עמד לפני כן, ממנה הוא ממשיך ברצף אחד. וענין זה הוא לפלא גדול, עוד יאחזון חבלי השינה בעיניו, חבלי בוץ וארגמן על גלילי כסף, והרי הוא שקוע ראשו ורובו בענין שהיה עוסק בו לפני כן. ויעידו על הדבר הזה תלמידיו הסמוכים על שלחנו, כי כן הוא, כדבר שנאמר, בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות והיא תשיחך.

מעודו היתה דרכו, שכל דבר נאה ומתקבל היה מקרבו, ואילו דבר הנובע מצמצום המחשבה היה מרחקו. עוד בהיותו מסתופף בישיבת פורת יוסף, נטה קו מדרך הלימוד המקובלת אצלם, וגמר אומר שיש לעסוק גם בדברי שאר המפרשים שלא היו רגילים בהם בישיבה, כמו שהזכרתי כבר. והגאון מהר"ר עזרא הרשה לו לעסוק בלימודו כחפצו. וכן בשאר עניני ההנהגה, היה מעיין וחוקר אחר כל דרך שנקרתה לפניו, בפתיחות וזכות המחשבה.

דוגמא לכך, בענין מחלוקות המקובלים עם הפוסקים, שיש המורים לעולם כדברי המקובלים נגד דברי הפוסקים, והוא הרחיק דעה זו כמפורסם, אף שרבים מרבני עדתו החזיקו בה בכל כחם. ובענין הבחירות לכנסת, נטה מדרכם של רוב חכמי פורת יוסף שהיו נמנעים מהבחירות, והורה כי מצוה וחובה קדושה להשתתף בבחירות. וזאת אחר שדיבר בזה עם גאוני הספרדים שהתנגדו לבחירות, ובהם רבי צדקה חוצין ורבי יעקב מוצפי זלה"ה ועוד. אמנם היו עוד מבוגרי הישיבה שהסכימו לדבריו בענין ההשתתפות בבחירות, אבל אלו ברובם, התקרבו גם כן לחוגי המזרחי, שהרב אדוני זקני התנגד אליהם בכל התוקף.

מחלוקת רבני ירושלים

כאן ארחיב מעט את הדיבור בענין סערת המחלוקת שהתרגשה בימים ההם על יושבי ירושלים, כשהתפלגה העדה, וחלק מגדולי הדור לא הכירו כלל בסמכות המוסדות הלאומיים (עוד לא הוקמה המדינה בעת ההיא), ובפרט התנגדו מאד למוסדות הרבנות הראשית לישראל. ובתחילה הרחיבו לשונם נגד הרב הראשי לישראל ראי"ה קוק ז"ל, ונגד הראשון לציון רבי יעקב מאיר ז"ל. ואחר כך החלו מתנגדים להרבנים, רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג הרב הראשי לישראל, ורבי בן ציון מאיר חי עוזיאל הראשון לציון. ולאחר מכן נמצאו מעטים שהעזו פניהם לעלוב במלאך ה' גאון ישראל ותפארתו מרן רבי צבי פסח פראנק ז"ל רבה של ירושלים, (שהוא היה מן המחזיקים בגדולתו של הראי"ה קוק ז"ל), ובעוד אחרים. ובראש המאבק וזלזול תלמידי חכמים שנהגו בו, עמדו מי מאנשי "נטורי קרתא", המזלזלים תמידין כסדרן בכל התלמידי חכמים שאינם סבורים כמותם. ועליהם (אלה מהם שפעלו בשנת התש"ב) אמר הרב אדוני זקני, שאף אם כוונתם רצויה, מעשיהם אינם רצויים, והתואר "נטורי קרתא" אינו הולם אותם. ואחריהם נגררו המון העם, ובפרט הרבה מבני בבל, הן מהתלמידי חכמים והן מדלת העם, שהיו מזלזלים באלו התלמידי חכמים, ותולין עצמם בכמה גאונים המצדיקים מעשיהם. גם מתלמידי הרב אדוני זקני שומעי לקחו, נמצאו מעטים המדברים בחוצפה כלפי אלה הגאונים.

והרב אדוני זקני, אף שהיתה דעתו שונה מדעתם של כמה מהרבנים הנזכרים באיזה ענינים, מכל מקום הסכימה דעתו לדעת גדולים שתמכו בהקמת מוסדות הרבנות הראשית. וכמותו סברו רוב ככל גאוני פורת יוסף, שאף אם עמדו שאננים באין עוזר לתנועת אגודת ישראל (אחר קום המדינה), מכל מקום תמכו במוסד הרבנות. והגאון רבי יעקב עדס ז"ל שהיה מעמודי התווך בישיבה אף נתמנה אחר כך בעצמו לישב בבית דין הגדול שעל ידי הרבנות. ובכלל רוב רבני ירושלים תמכו במוסד הרבנות, וראו בו עוגן יחידי להצלת יחוסן של ישראל. ועל כן לא ראה הרב בעין יפה את דברי המלגלגים על הרבנות ועל ראשיה.

והאמת ניתנה להאמר, כי פשוטי העם וצעירי הצאן מן הספרדים הדרים בירושלים, לא היו שייכים כלל לכל המאבקים בענין מוסד הרבנות, ומי מהם שגוייס לטובת אחד הצדדים, בדרך כלל לא היה אלא ככלי שרת בידם. וכל הויכוח הרעיוני שהסעיר את הגולה, אם שיבת ציון שבזמנינו היא אתחלתא דגאולה אם לאו, לא נגע ולא פגע כי הוא זה לפי צורת החשיבה של הספרדים, שענין שיבת ציון היה בעבורם שיבה לארץ הקודש משוש חיינו. ופעולות הציונים החופשיים היו בעבורם ככל פעולות הממשלות שבחוץ לארץ, שאם הטיבו לעמנו על פי תורתו, נתנו שבח להקדוש ברוך הוא על כך, ואם הרעו, ידעו כי מעשיהם נובעים מרשעותם ושנאתם לשומרי הדת. ומה להם לתקוע עצמם בעניני מחשבה, במשיחיות או בקנאות, להכריע בדברים אשר אין להם הכרע (ולדידן לית בהו נפקא מינה).

רק גדולי הרבנים היו מדברים מפעם לפעם בדברים אלה. והרב אדוני זקני העיר באיזו הזדמנות, כי הוא מצטער על כך שרבני פורת יוסף לא הרחיבו את הדיבור יותר בעניני השקפה, שאילו נהגו כן, יש לתלות שלא היו תומכים כמה מתלמידי הישיבה בתנועת המזרחי ובתולדותיה.
ומכל מקום, הרב אדוני זקני, אף שהוא סבור כי אין בהקמת המדינה רמז לאתחלתא דגאולה,# מכל מקום נותן שבח לה' יתברך על הצלת ישראל ועל אשר זיכנו לשבת בטח בארצנו, באופן שאבותינו יושבי הגולה לא העלו בדעתם שיוכל להתגשם. ורגיל הוא לומר, שאם בזמן המנדט היה דם ישראל נשפך כמים, וצביעות שליטי הארץ ופגיעתם בזכויות ישראל עברה כל גבול, עד כי צדו צעדינו מלכת ברחובותנו, הרי שעם סילוק שלטונם ושוך הסערה, עלינו לתת תודה לה' אשר לא עזב חסדו ואמתו מעמנו.

אגב אזכיר, מה שקרובינו הרה"ג רבי מרדכי אליהו ז"ל סיפר להרב אדוני אבי, שכאשר רצה להתמנות כדיין בבאר שבע, עלה לביתו של הגאון הרב מבריסק להתייעץ עמו אם יוכל להצטרף למוסדות הרבנות. (כי בתחילה היה רבי מרדכי מן הקנאים). והגאון מבריסק, ידועה דעתו שהיה מחרים לגמרי כל עניני הרבנות הראשית, ולא הסכים שתדרוך כף רגלו על מפתן היכל שלמה. ועל כן היה קרוב מאד בעיני רבי מרדכי שהרב מבריסק יורה לו להיענות בשלילה למשרה זו. ומה מאד הופתע כאשר השיב לו הרב כי הוא רשאי להיות דיין ברבנות, "הלא אתה ספרדי, וכל ענין המאבק בהיכל שלמה אינו נוגע לכם הספרדים כלל".

איך שיהיה, ואף ללא שייכות לתמיכת הרב במוסד הרבנות, נתרעם מאד על כך שהוקל האיסור לבזות תלמידי חכמים בעיני אותם המתנגדים לרבנות. ובפרט כי הוא היה עמל בכל כחו להאדיר ערך תופשי התורה בעיני תלמידיו, ועתה על ידי שיחה קלה בדברי הבאי נגד גדולי הדור, כבוד התורה ירד אלף מדרגות אחורנית. לכן היה חוזר ומזהיר את תלמידיו, כי חלילה להם להתערב במחלוקות אלה, ומדבר עמהם בגנות המבזה תלמידי חכמים שאין לו חלק לעולם הבא ושאין רפואה למכתו. ומפני כן נזהרו רוב תלמידיו מלדבר בגנות תלמידי חכמים.

עד שעמד רב אחד אשכנזי, (מפני כבודו לא אזכיר את שמו), שהיה רגיל גם הוא לומר שיעור בפני אותם התלמידים, ובתוך דבריו חירף וגידף מערכות אלהים חיים, בזלזול בתלמידי חכמים גדולי עולם המחזיקים ממוסד הרבנות. ודבריו עשו רושם עז על התלמידים, לצאת במלחמת חורמה נגד הגרא"י הרצוג ותומכיו. ובפרט נתמלאה הסאה, כאשר אחד מגדולי הרבנים הצדיקים מבני בבל אשר בירושלים, הוציא קונטרס "מקיץ נרדמים" בעניני מוסר והתעוררות על קלקולי הדור, ובתוכו (עמוד ד"ן) פירסם דברי גנאי נגד הגאון רי"א הלוי הרצוג, וכינהו "דוקטור" והאשימו בדברים אשר אסור להעלותם בדפוס. ומכח הפצת הדברים מאת רב גדול ומפורסם, הותרה הרצועה לדבר בגנותו של הגרא"י הרצוג ז"ל, וכן בגנות גאונים אחרים. והחופשים מתנגדי הדת, שמחו לראות איך שהרבנים מכים זה בזה, וששים בעלבון התורה, לאמר זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל שכן. (שבת לד. ע"ש. ובעצמי ראיתי נכתבים דברים מעין אלה, על ידי אחד ממשכילי הדור באותם הימים שהובאו דבריו באיזה ספר).

לפיכך, מששמע הרב אדוני זקני מענין זה, חרה אפו עד מאד, ואזר כגבר חלציו בשעת הדרשה בשבת שובה שנת התש"ג, כשישבו לפניו קהל גדול, ומפיו לפידים יהלכו בגנות המספרים בדברים אלה, האריך הרחיב הרבה את הדיבור מענין המחלוקת, ובתוך דבריו אמר, שאפילו אם נניח שאין הלכה כאותם הגאונים המצדדים בהקמת הרבנות ובהשתתפות במוסדות שהוקמו על ידי החופשים, ושטעות גדולה בידם, מכל מקום חלילה לדון שוגג כמזיד, והלא הם רבנים גדולים וצדיקים, אשר אף אם טעו בדעתם ח"ו, היאך נעיז פנינו לדבר בהם סרה. וכך האריך הדיבור מענין זה, ולא נתקררה דעתו עד שאמר בלשון שבועה בזו הלשון, האלקים! אם אשמע על אחד מן התלמידים אשר עומד כאן שהוא מדבר נגד הרב הראשי, אכה אותו מאה עוכלי בעוכלא (מאה מכות ברצועה), ולהוי ידוע לכם, שאיני מוכן ללמדו תורה והלכה, להיות זורק אבן למרקוליס. ומובן כי דברי הרב שיצאו מלב נרגש עשו רושם כביר על כל הקהל, ומיד פרשו רובם מעון גדול זה, ומאז ועד עולם היה הדיבור בתלמידי חכמים נמאס בעיניהם ובעיני בניהם כדיבור מענין עבודה זרה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!