כך נראה הקיץ בישראל • טורו של ידידיה מאיר

1.

יש רק דבר אחד שהוא קיצוני יותר מהמפגש בין האבל של תשעה באב וצהלת היום הראשון של בין הזמנים: המעבר של סוף השבוע הזה – מיום החופש האחרון של בין הזמנים ליום הראשון של אלול. אומרים שאפילו הדגים שבים רועדים. נו, ברור. רק אתמול כל בחורי הישיבות שחו איתם במים, שטו מעליהם בקייאקים ובמתנפחים, ופתאום, תוך יום אחד, כולם נעלמו להם מהכנרת.

חבר טוב אמר לי שהחילונים בחו"ל, הדוסים בצפון. אתה שולח מייל לחילוני ומקבל בחזרה מענה אוטומטי: "יצאתי לכרתים, אשוב למשרד בסוף אוגוסט. צ'או". אתה מצלצל לחרדי ואחרי כמה צלצולים שומע: "שרה, שרה, רוצי מהר תתפסי את הכיפה של מוישי, נו, מהר, היא עפה למפל... הלו מי זה?"

2.

התקשורת תמיד היתה מנותקת מהעם, אבל בימים האחרונים הפער בינה ובין המציאות הפך חריף במיוחד: העם פשוט לא היה איתה. מהדורות החדשות רעמו השבוע באימה, אבל מי בכלל שמע חדשות? המשפחה ברכב שליד בפקק בדיוק שמה ברמקול של הרכב את דודו אהרון בפול ווליום. אז מה ביבי אומר שם, איראן? יוון? סודן? אוקיי, מה שדחוף לי כרגע זה שתעדכנו אותי על העומס בכבישים בדרך חזור הביתה. את בעיית הגרעין נפתור אחרי שנפתור את בעיית הילדים הרבים במושב האחורי.

3.

ואם כבר מדברים על העולם הערבי: מעולם לא היתה לי חמלה כה רבה כלפי שכנינו כמו בימים האלה. אנחנו בחופש הגדול - והם בשיא הרמדאן. ומדהים כמה הם מצליחים לתפקד תחת צום: לא רק שהם לא שוכבים במיטה כל היום ומחכים לנעצוץ והברוש של תפילת מנחה – הם פשוט עובדים כרגיל, ובעצם יותר מכרגיל, כשמדובר בענף התיירות. ומה העבודה שלהם? לעמוד בצום בחדר האוכל של המלון ולחתוך את הבשר ליהודים (אוי, יצא לי משפט קצת מפחיד. אבל הבנתם שהכוונה לחתוך את הבשר של הבקר בשביל היהודים).

אגב, בערך בוויקיפדיה שמסביר מהו הרמדאן קראתי כך: "זהו חודש של התבוננות פנימית בעיני המוסלמים, של התקרבות לאל, של צניעות ואיפוק, של כפרה על עוונות ושל עשיית מעשי חסד". אתה הבנת את זה, אחמדינג'אד?

4.

סוף עונת בין הזמנים הוא גם סוף עונת הצילומים. המשגיח הרב שלמה וולבה זצ"ל הביע לא אחת את צערו על כך שהיום נוהגים המטיילים לצלם את הנוף המרהיב המשתקף לעיניהם, ובעצם בכלל לא מתבוננים. "במקום לעמוד ולהסתכל על הנוף ולהתפעל מנפלאות הקב"ה בעולמו המרהיב", הוא אמר, "אנחנו מפנים את הגב לנוף – ומצטלמים..."

הרב וולבה אמר את דבריו לפני כעשר שנים, הרבה לפני פרוץ העידן הדיגיטלי, בימים שבהם משפחה מרובת ילדים היתה מצלמת בקיץ שלם בקושי שלושים תמונות (שחצי מהן היו 'נשרפות'). מה הוא היה אומר היום, כשכל אדם הוא בעצם מצלמה משוטטת, וכל אחד חושב שהוא צלם אומן שינציח את נחל היהודייה (הנחל החרדי האמיתי!) כפי שמעולם לא הונצח? יש אפילו בעלי טורים שמרגישים צורך לפרסם בראש חוצות כל תמונה שתפסו בסלולרי שלהם.

5.

ולסיום, סיפור על אדם ששבר השבוע חופשה משפחתית ועזב הכל בשיא בין הזמנים כדי לשמוח עם יהודי שלא הכיר מעולם. הקורא שמואל קאופמן שלח לי את המכתב הבא והכניס אותי לדילמה קטנה: מצד אחד, הארכתי די בשבוע שעבר בעניין סיום הש"ס, והלומדים הרי כבר נמצאים מזמן בעומק מסכת ברכות, אז כמה עוד אפשר להתרפק על החגיגות הגדולות? מצד שני, היה קשה לי לשמור את המכתב עד לז' טבת תש"פ, מועד החגיגות הבאות של סיום הש"ס (וחוץ מזה, מה יש? על הקשקוש של 'הדרת נשים' כתבתי כאן עשרות טורים בשנה החולפת, אז על סיום הש"ס אי אפשר לכתוב שבוע אחרי שבוע?).

"הסבא שלנו, סבא יעקב, סיים כבר שני מחזורים של הדף היומי", פותח קאופמן את מכתבו. "מאז יצא לפנסיה לפני כ-15 שנה הוא החליט להקדיש את עיתותיו ללימוד הזה. למרות שלא גדל בעולם הישיבות, ולמרות שאת רוב שנותיו הקדיש לפרנסת ביתו, אט אט צבר סבא יעקב מיומנות בלימוד דפי הגמרא הקדושה בהתמדה. אין יום שבו לא למד את הדף - בפעם הראשונה עם 'שטיינזלץ', ואחר כך בשיעור הקבוע של הרב בוטרמן בקריית מוצקין. גם בעת מלחמת לבנון השנייה, כשתושבי הקריות 'פוצמרו' וסבא יעקב נאלץ 'לִגלות' אל בנו בפתח תקווה, הצטרף לחודש לשיעור בשכונת 'הדר גנים' והפך לחביבם של אברכי הכולל.

בשלוש השנים האחרונות הורע מצב בריאותו של סבא. בגופו הותקן קוצב לב, רגליו נתמלאו נוזלים, והוא כבר לא הולך לבית הכנסת לתפילה ולשיעור הדף היומי. התפקוד הגופני השפיע על המצב הנפשי. ראינו את סבא יעקב הולך ודועך, ואין לאל ידנו להושיע. הוא הפסיק לאחוז ב'עץ החיים', וחששנו שמכאן ואילך הדרך קצרה חס וחלילה...

ואז, כמו חבל הצלה אחרון, גילה סבא יעקב את הרב קובלסקי ואת האתר של ארגון 'מאורות הדף היומי'. ספון בחדרו צלל סבא יעקב שוב אל סוגיות התלמוד, כאשר הרב קובלסקי, במתיקות ובחן מיוחד, באמצעות מסך המחשב, מפיח בו רוח חיים. שיעור ועוד שיעור החזירו לסבא יעקב את הרצון לחיות. הרב קובלסקי הפך לידידו הווירטואלי הטוב ביותר. כשלוש שעות יומיות ואף יותר מבלה סבא יעקב מול הרב, ואפשר רק לנסות ולהפריע באמצע. אין שיחה עם סבא שבה הוא לא מדבר על הרב או על בנו הקטן שמוליק, ששואל שאלות חכמות בשיעור.

לרגל חגיגות סיום הש"ס חשבנו להפתיע את סבא, שלא יוצא כלל מהבית ושאין לו בעולמו אלא ד' אינץ' של הרב קובלסקי. השגנו את מספרו של הרב והתקשרנו בדחילו ורחימו, בתקווה שימצא כמה דקות בסדר יומו העמוס כדי להקליט ברכת וידאו מצולמת. הרב שאל איפה סבא גר, וכששמע את התשובה - קריית חיים - אמר: 'אני בדרך לצפון לחופשה משפחתית, מה הכתובת המדויקת? במקום להסריט, אגיע בעצמי'.

וכך, אתמול, בדיוק בשעה אחת בצהריים, כשסבא מתכונן ללימוד הקבוע עם הרב'ה הווירטואלי שלו, נשמעו דפיקות בדלת. כדי שלא יתרגש יותר מידי סבתא חיה הכינה את סבא מראש ואמרה שאורח חשוב אמור לבוא לבקרו, אבל סבא הפטיר: 'מי יכול להיות יותר חשוב מהלימוד היומי עם הרב קובלסקי?' וחזר אל המחשב.

עדיין לא מצאתי את המילים לתאר את הפגישה המרגשת בין הרב לתלמיד, שלא נפגשו מעולם ולמרות זאת הרגישו כה קרובים. הרב ישב בבית של סבא למעלה מחצי שעה. הם דנו בסוגיות הש"ס, עברו למקום הולדתו של סבא ברומניה, וסבא לא ידע את נפשו מרוב אושר. הם נפרדו בחום, לא לפני שהרב התחנן בפני סבא שיברך אותו ואת שמוליק בנו.

חשובי החברה הישראלית משחרים לשיעוריו של הרב קובלסקי, מהשיעור המפורסם בבנייני עזריאלי ועד אחרון השיעורים בערב, אבל גם בדרך לחופשה משפחתית, הוא התאמץ כדי לבוא ולהכיר ולהוקיר את אחרון תלמידיו. אני כותב את המכתב הזה בלי לשאול אותו, כי אני בכלל לא בטוח שהוא יהיה מאושר מפרסום המעשה הזה.

עשרות סיומי ש"ס התקיימו בימים אלה בארץ ובעולם. אירועים מעוטרים בגדולי ישראל, סעודות מרשימות ושלל מזכרות שחולקו למסיימים. אך אשרי העין אשר ראתה את הסיום של סבא יעקב עם הרב הכבר-לא-וירטואלי שלו".

בשולי הטור:

השבוע מלאה שנה לפטירתו של הרב רפאל הלפרין. לא מפתיע לגלות שהאיש שהיה גאון בשיווק בחייו ממשיך עם הקמפיינים שלו גם אחרי מותו, וכרגיל אצל הלפרין - הכל בענק ובכל הכוח.

בשנה האחרונה קשה היה לפספס את הסטיקרים הקטנים, את שלטי החוצות על האוטובוסים וגם את הכרזה הענקית הזאת באמצע רחוב ז'בוטינסקי בואכה רמת-גן, שהזכירו לכולנו לשמור על הפה. חסר לי רק הקריין שיכריז: שברנו את המונופול של היצר הרע על שלטי החוצות.

טורו של ידידיה מאיר מתפרסם ב'בשבע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!